הגיית הצירי המלא

הצירי המלא – כלומר צירי שאחריו יו"ד, כגון במילים בֵּיצָה, הֵישִׁיר, בְּנֵי (ישראל) – נהגה בפי חלק מדוברי העברית ey. מקורו של הצירי המלא בדו־תנועה (דיפתונג) ay, וכבר בתקופה קדומה הפכה דו־תנועה זו לתנועת e, והיו"ד שייצגה במקור עיצור נשתמרה בכתב ואינה אלא אם קריאה.

במהלך הדורות שבהם לא שימשה העברית בדיבור חי התפתחו כמה מסורות הגייה וכמה שיטות ניקוד של הטקסט המקראי, וכן של טקסטים אחרים: המשנה, המדרש, התפילות וכדומה. חלק מן המסורות הללו התגלגלו אל העברית החדשה, והן משפיעות על דרך ההגייה עד היום הזה.

במסורת ההגייה הספרדית – שממנה בעיקר שאבה העברית החדשה את דרך הגיית התנועות – אין כל הבדל בהגייה בין צירי (מלא או חסר) ובין סגול. ואילו במסורת ההגייה האשכנזית, שהתגבשה בימי הביניים בהשפעת הלשונות הגרמניות, נוצר הבדל בין הגיית הצירי ובין הגיית הסגול: צירי מלא או חסר נהגה ey, ואילו סגול נהגה e.

בראשית המאה העשרים הציע דוד ילין להגות צירי מלא ey (כלומר לבטא את היו"ד), ובכך להבחינו מן הצירי החסר. עם קשר או בלי קשר להצעתו זו, במילים רבות שיש בהן צירי מלא השתרשה ההגייה ey בקרב חלק מן הדוברים, כגון אֵימה, בֵּיצה, זֵיתים, בֵּינוני, מֵידָע, מֵיטָב, אֵילת, אבנֵי (רחוב), הֵיכן, דֵּי, לפנֵי, וכן במילה תֵּשַׁע ובשמות האותיות הֵא ופֵא – שאין בהן יו"ד. עוד רווחת ההגייה ey במילים לֵצָן, מֵצַר ודומיה, ואף מְכָל – שלפי התקן אינן נכתבות ביו"ד. לעומת זאת יש מילים בעלות צירי מלא שרווחת בהן ההגייה e, כגון רֵיק, נהנֵיתי.

אשר להיבט התקני, אמנם בראשית המאה העשרים קבע ועד הלשון את המבטא התקני בעיקר על פי מסורת ההגייה הספרדית הן בתנועות הן בעיצורים. ואולם בפועל ההגייה שהתגבשה אצל רוב הדוברים היא שילוב בין שתי מסורות ההגייה – הספרדית והאשכנזית (מערכת התנועות בעיקר מן המסורת הספרדית ומערכת העיצורים בעיקר מן המסורת האשכנזית). כיום האקדמיה אינה מתערבת בכל הקשור במבטא. מכל מקום סביר שהגיית הצירי בתנועת e (ולא ey) קרובה יותר להגיית הצירי בעברית הקדומה.