הפועל נתן

השורש נת”ן הוא מן המיוחדים בלשוננו: הוא גם פותח וגם מסתיים בנו”ן, ולפעמים הנו”נים האלה – שתיהן או אחת מהן – נשמטות. לכן מכנים אותו “שורש חסר קצוות”.

במקרים רבים דווקא הפעלים הרגילים והשכיחים ביותר מיוחדים בצורות הנטייה שלהם. כך הן צורות הנטייה בעבר של הפועל נָתַן בהבלעת ל’ הפועל נו”ן: נָתַתִּי, נָתַתָּ ודומיהן. בכל הפעלים האחרים ששורשם מסתיים בנו”ן, כגון זָקַנְתִּי, רָטַנְתָּ, שָׁכַנְתְּ, טְחַנְתֶּם, הנו”ן נשארת (לפני תי”ו).

עבר ובינוני

מתי נבלעת הנו”ן האחרונה בפועל הזה? בצורות שבהן הנו”ן הייתה אמורה להיות בשווא נח (“נָתַנְתִּי” כמו שָׁמַרְתִּי, כָּתַבְתִּי) היא כאמור נבלעת, ובמקומה יש דגש חזק באות הבאה: נָתַתִּי, נָתַתָּ, נָתַתְּ,[1] נָתַנּוּ, נְתַתֶּם, נְתַתֶּן.

לעומת זאת בצורת הבינונית הנו”ן באה בתנועה (ולא בשווא נח), ולכן היא נשארת: נוֹתֶנֶת (ולא “נוֹתֵת”) כמו נוֹפֶלֶת, קוֹרֶנֶת, טוֹמֶנֶת.

שימו לב: בכל פועלי ל’ הפועל נו”ן בצורות מדברים (אנחנו) בעבר נכתבת נו”ן אחת: נתנו (=נָתַנּוּ), זקנו (=זָקַנּוּ), טחנו (=טָחַנּוּ). וכדי למנוע בלבול עם צורות הנסתרים (הם) אפשר להוסיף ניקוד עזר: נתַנו, זקַנו, טחַנו, הבַנו.

עתיד

כמו רוב הפעלים בעלי פ’ הפועל נו”ן, הנו”ן נשמטת בצורות העתיד ובא במקומה דגש, כגון אֶתֵּן, תִּתֵּן, יִתֵּן, נִתֵּן. ייחודו של הפועל כאן אינו בהשמטת הנו”ן אלא בניקוד של ע’ הפועל בצירי.

הצירי הזה מוסבר כגלגולה של תנועת i מקורית. ההשוואה לערבית מעלה כי בעתיד של בניין קל היו בתחילה שלושה משקלים שנבדלו בתנועת ע’ הפועל שלהם – a או u או i. בעברית פועלי בניין קל מייצגים בדרך כלל רק שניים מהמשקלים: יִשְׁכַּב, יִשַּׁק (תנועת a) או יִזְכֹּר, יִפֹּל (במקור תנועת u). הפועל יִתֵּן הוא שריד למשקל השלישי, וכמוהו גם קבוצת פעלים קטנה מגזרת פ”י – פעלים כגון יֵשֵׁב, יֵרֵד, יֵצֵא וכן יֵלֵךְ.

שם הפועל

הייחודיות של הפועל נָתַן בולטת במיוחד בשם הפועל לָתֵת, שבו כל שנשאר מן השורש הוא האות האמצעית תי”ו.

התי”ו בסוף שם הפועל מוכרת גם משמות פועל אחרים, דוגמת לקחת, לגשת, לטעת, לשבת, לדעת, ללכת. זֵכר לנו”ן השנייה של השורש יימצא בצורות בעלות כינויים חבורים, כגון בְּתִתִּי, לְתִתּוֹ, בדמות דגש חזק בתי”ו (השנייה).

ללוח הנטייה המלא של הפועל נָתַן

שיבושי הגייה בפועל נתן

בנטיית הפועל נתן רווחים שיבושי הגייה, בעיקר בלשון הילדים. כך אפשר לשמוע מילדים רבים “נתנתי” במקום נתתי, “נותת” במקום נותנת.
שיבושים אלו קשורים להתנהגות הנו”ן בל’ הפועל:

• בהגיית צורות העבר “נתנתי”, “נתנת” וכד’ משמרים את ל’ הפועל נו”ן – על דרך הפעלים הרגילים כמו שָׁמַנְתִּי, יָשַׁנְתָּ.
• בהגייה “נותת” בצורת הבינונית משמיטים את הנו”ן הזאת – שלא כדין.

____________________

[1] בצורה הזאת אפשר שהדגש – שהיה במקורו דגש חזק – אינו מציין הכפלה (בהיותו בסוף המילה).