מלחמת השפות התחוללה בארץ ישראל בשנים תרע"ג–תרע"ד. המלחמה פרצה עם ההודעה של חברת "עזרה" היהודית־גרמנית על הקמה של בית ספר גבוה טכנולוגי בחיפה ששפת ההוראה בו היא גרמנית. היישוב העברי התנגד להחלטה ונקט צעדים נמרצים כדי לבטלהּ. בתום מאבק סוער הודיעה "עזרה" שעברית תהיה שפת הלימוד במוסד. מלחמת השפות הפכה לסמל של תחיית התרבות הלאומית ותרמה רבות לביסוס מעמד העברית ביישוב.
“חברת עזרה של יהודי גרמניה” הייתה חברה פילנתרופית יהודית־גרמנית שנוסדה בשנת 1901. בשנות העלייה השנייה הקימה החברה בארץ ישראל רשת חינוך מודרנית דו־לשונית – בעברית ובגרמנית, שכללה גני ילדים, בתי ספר וסמינר למורים בירושלים. בסוף העשור הראשון של המאה העשרים החליטה החברה לייסד בית ספר גבוה טכנולוגי – הטכניקום (לימים: הטכניון), שהתעתד להיות בית הספר הגבוה הטכני הראשון בארץ. כן הוחלט לבנות בסמוך לו בית ספר תיכון ריאלי.
באוקטובר 1913 התכנס הקורטוריון – הגוף המנהל של חברת “עזרה”, ודן בשפה שבה יתנהלו הלימודים בטכניקום ובבית הספר הסמוך לו. עוד טרם הפגישה שלחה אגודת המורים תזכיר מטעמה לאספת הקורטוריון, וכתבה בו ש”שפה זרה בתור שפת לימוד בטכניקום תהיה אסון לחִנוכנו הלאומי, שעלה לנו בכל כך הרבה עמל ובכל כך הרבה קרבנות”. ואולם באספת הוועד המנהל הוחלט שלא לקבוע שפת לימוד מחייבת בכל מקצועות הלימוד. מההחלטה השתמע שעברית לא תהיה שפת הלימודים הראשית בטכניקום ובתיכון, ושרוב הלימודים יתנהלו הלכה למעשה בגרמנית. ייסוד טכניון לא עברי בארץ ישראל התפרש כפגיעה חמורה בבתי הספר העבריים ובמאבק למען החייאת השפה.
בעקבות החלטת הקורטוריון החלו פעולות התנגדות נמרצות. בנובמבר 1913 התקיימה אספת מחאה גדולה בבית העם בירושלים בהשתתפות אחד־עשר מוסדות וארגונים, ובהם ועד הלשון העברית, הגימנסיה העברית, בצלאל, אגודת המורים ופועלי ציון. לאספה הגיעו כאלף איש ודיברו בה שנים־עשר נואמים. הדוברים הדגישו שהחלטת הקורטוריון היא פגיעה קשה בגאווה הלאומית של היישוב, וטענו שההחלטה היא עילה למלחמה בחברת “עזרה” כולה. נחום סוקולוב קרא “מי לעברית – אלינו!”, והדוברים תיארו את אפיקי המאבק:
צריך שבכל פינות ארצנו תסדרנה אספות עם ענקיות, צריך שמדן ועד באר שבע תתחולל סערה של מחאות המוניות אשר הד קולן האדיר יגיע עד ברלינה (…) עד אשר (…) יוכרחו למלא את דרישותינו הצודקות.[1]
ואכן בהמשך החודש הוחלט להיאבק בכל בתי הספר של חברת “עזרה” שבהם שפת הלימוד היא גרמנית. מורי “עזרה” תבעו שרק העברית תשמש שפת הוראה ואיימו להשבית את הלימודים. כמו כן הוחלט להקים קרן שביתה ולייסד את האגודה לחיזוק החינוך בארץ ישראל, שתפקידה לנהל את כל ענייני החינוך בארץ ישראל, כצעד ראשון לקראת ייסוד של מערכת חינוך חדשה.
אל המאבק בחברת “עזרה” הצטרפו תושבי המושבות ראשון לציון, פתח תקווה, ראש פינה, עקרון, באר טוביה ועוד. הם קיימו אספות מחאה, הביעו תמיכה בייסוד בית ספר עברי חדש בחיפה והבטיחו לספק סיוע כלכלי. איש החינוך יהודה לייב מטמון־כהן קרא להורים להשבית את הלימודים:
הראשונים במלחמה צריכים להיות אתם הורי התלמידים המתחנכים במוסדותינו הזרים: הוציאו את בניכם מהיום מבתי־הספר ההם! (“החרות”, 19 בנובמבר 1913)
ואומנם באמצע נובמבר 1913 שבתו תלמידי הכיתות העליונות בבית הספר לבנים של “עזרה” ביפו. מוריהם הצטרפו למאבק והודיעו שיתחילו ללמד את כל המקצועות בעברית, והם “מוכנים לכל מה שיקרה” (שילה, עמ’ 104). בהמשך התפטרו מורי “עזרה” ביפו, וכך כתבו במכתב ההתפטרות:
הרבה סבלנו מזה שאנחנו מורי העזרה בארץ ישראל היינו עבדים לגרמניה, סבלו עמנו גם ההורים והתלמידים (…) לפיכך הננו מתכבדים להודיע לכבודו כי נפטרנו מבית הספר עזרה מהיום והלאה. (שילה, עמ’ 112)
יום לאחר התפטרות המורים נפתח ביפו בית ספר חדש, וכל המורים שהתפטרו עברו ללמד בו. אגודת המורים קבעה ששום מורה אינו רשאי לאייש את משרות המורים שהתפנו.
גלי המחאה הוסיפו להתפשט בארץ. בחצר “גימנסיה הרצליה” בתל אביב התכנסו אלפי אנשים, ועל דגל המוסד נתלו הכתובות “תחי השפה העברית!”, “מלחמה לנו עם מחללי שפתנו!”, “שפתנו אתנו – מי אדון לנו!”. גם תלמידי הסמינר למורים בירושלים פתחו בשביתה והודיעו שהם פורשים מלימודיהם עד שהנהלת “עזרה” תיעתר לדרישת היישוב. נציגי המורים של “עזרה” בירושלים נפגשו עם ד”ר פאול נתן, המייסד והמזכיר של “עזרה”, אך פשרה לא הושגה.
בחודש דצמבר שלחו שמונה־עשר מן המורים במוסדות “עזרה” בירושלים הודעה לחברה, ובה כתבו שלא יוכלו להמשיך למלא את תפקידם אם החברה לא תשנה את מדיניותה כלפי השפה העברית. בתגובה פיטרה הנהלת “עזרה” את המורים. הודעת הפיטורים נמסרה למורים בשער בית הספר, ושוטרים סילקו אותם מהמוסד בבושת פנים. כך תיאר בן התקופה את שהתרחש באותו היום:
מרוב התרגשות קמו הילדים וחפצו ללכת אחרי מוריהם, אך החיילים סגרו את שערי בתי־הספר ולא נתנו להם לצאת החוצה. מהומה גדולה הייתה גם ברחוב שעל יד בה”ס. פרשים וחיילים מזוינים פזרו את ההמון ואנשים אחדים הוכו על ידיהם. כשעבר [פאול] נַתן ברחוב פגשה אותו קבוצת סמינריסטים בקריאת חרפה: “פוי!” ובקריאה שהוא מפיץ את התרבות הגרמנית בעזרת ג’נדרמים. (“הצפירה”, 5 בינואר 1914)
האופן הבוטה שבו שמה חברת “עזרה” קץ לשביתת המורים לא הותיר עוד מקום לספק, ואנשי ירושלים החלו בהכנות לייסוד בתי ספר חדשים בסיוע הוועד לחיזוק החינוך העברי.
בדצמבר 1913 נפתחו בתי ספר חדשים לבנים ולבנות בירושלים וכן בית המדרש העברי למורים. רוב התלמידים עזבו את מוסדות “עזרה” והצטרפו למוסדות החינוך החדשים. בחודש פברואר 1914 ביטל הקורטוריון את ההקמה של בית הספר התיכון בחיפה; הוחלט שעם פתיחת הטכניקום ילמדו מתמטיקה ופיזיקה בעברית, והקורטוריון ישוב ויקבע מקץ ארבע שנים אילו מקצועות נוספים יילמדו בעברית. עוד הוחלט שחוזי העבודה של המורים במוסד יקבעו חובת רכישה של ידיעת העברית תוך ארבע שנים.
הישגי מלחמת השפות היו חסרי תקדים ביישוב העברי החדש. תוך פחות משלושה שבועות מיום שהגיעה ההודעה על החלטת הקורטוריון התעוררה התנגדות עממית רחבה, שהובילה להכרעה. ההזדהות הכלל־ארצית עם המאבק אפשרה העזה, וההתגייסות של אנשי היישוב תמכה במהלכים הנועזים של המורים, של התלמידים ושל הוריהם.
מלחמת השפות הייתה נקודת מפנה בארגון של מערכת החינוך בארץ ישראל. עד לפרוץ המאבק התפתחות החינוך העברי הייתה בעיקרה פרי פעולתם של יחידים – מורים ועסקנים, שקבוצות קטנות וארגונים תמכו בהם. בעקבות מלחמת השפות עבר תחום החינוך לסמכות ההסתדרות הציונית. מלחמת השפות הפכה לסמל של תחיית התרבות הלאומית העברית ולשחרור מעולן של חברות חיצונית.
