מה הגרסה הנכונה של הביטוי – פתרונות

  1. אורח רוח / אורך רוח
    אורך רוח – מלשון אריכות, ההפך מקוצר רוח. שם התואר אֶרֶךְ רוּחַ (סבלן) נזכר כבר בספר משלי, והצירוף 'אורך רוח' – בספר בן סירא.
  2. בריש גְּלֵי / בריש גָּלֵי
    הצורה גְּלֵי היא צורת הבינוני של הסביל של בניין קל בארמית – מקבילתה של הצורה העברית גָּלוּי. להרחבה
  3. דחה הלוך ושוב / דחה בלך ושוב
    לֵךְ וָשׁוּב = 'תלך', 'תחזור'. צירוף המציין התחמקות בתואנות שונות המוכר למן הספרות הרבנית של ימי הביניים.
  4. העלה על דל שפתיו / העלה על בדל שפתיו
    על פי הכתוב בתהלים קמא, ג: "שִׁיתָה ה' שָׁמְרָה לְפִי, נִצְּרָה עַל דַּל שְׂפָתָי". משמעות הבקשה היא 'שים מחסום לפי' (שלא אדבר רע). 'שמרה' 'ונצרה' – שמות עצם שפירושם 'מנעול', 'מחסום'. 'דל שפתיי' – מלשון דלת, כלומר: דלתות שפתיי, פתחי פי.
  5. חלק הארי / החלק הארי
    חלק הארי הוא ביטוי מתורגם שמשמעו 'חלקו של האריה'. מקור הביטוי במשלי איזופוס – כמובא ב'רגע של עברית' מאת רות אלמגור־רמון: "יצאו האריה, השועל והחמור לצוד ציד. כשהיה הטרף מונח לפניהם הורה האריה לחמור לחלק את השלל. חילק אותו החמור לשלושה חלקים שווים. נתרתח האריה, טרף את החמור והטיל את החלוקה על השועל. השועל חילק לשניים – חלק זעיר לקח לעצמו ואת הרוב נתן לאריה. לשאלתו של האריה מניין לו שיטת החלוקה הצודקת הזאת, ענה השועל: מן החמור".
  6. כפשַׂע ביני ובין… / כפשַׁע ביני ובין…
    "כְּפֶשַׂע בֵּינִי וּבֵין הַמָּוֶת" – אומר דוד ליהונתן (שמואל א כ, ג). כפשע – כמרחק פסיעה אחת. השורש הנזכר נכתב במקרא בשי"ן שמאלית, אך בהמשך הוא החל להיכתב בסמ"ך בעקבות הזדהותם של ההגאים המובעים באותיות האלה. המעבר הזה משי"ן שמאלית לסמ"ך הוא תהליך רגיל בלשוננו. הוא החל במעבר מלשון המקרא הקדומה ללשון המקרא המאוחרת ומאפיין בעיקר את המעבר מלשון המקרא ללשון חז"ל.
  7. ליישב את ההדורים / ליישר את ההדורים
    על פי ישעיהו מה, ב: "אֲנִי לְפָנֶיךָ אֵלֵךְ וַהֲדוּרִים אֲיַשֵּׁר". להרחבה
  8. עשה ימים כלילות / עשה לילות כימים
    בדרך כלל אדם ישן בלילה ופעיל ביום. אך יש שבגלל משימה חשובה ודחופה אנשים פעילים גם בלילה, ועליהם אומרים שהם עושים לילות כימים. בלשון הדיבור אומרים לעתים קרובות "עשה ימים כלילות" – בהיפוך הסדר ובהיפוך ההיגיון. להרחבה
  9. לַחֲלוּפִין / לְחִלּוּפִין
    על פי לַחֲלוּטִין. המילה לַחֲלוּטִין לקוחה מלשון חז"ל ומקורה במילה חָלוּט – מנוי וגמור, מוסכם, שאין לשנותו. על פי זה נוצרו בעברית החדשה המילים 'חָלוּף' (=אלטרנטיבי) ו'לחלופין'.
  10. שם לְאֵל / שם לְאַל  / שם לָאֵל / שם לָאַל  
    אַל היא מילת השלילה המוכרת לנו מן הציווי השלילי, כגון "אַל תִּירָא". על מקור הביטוי ומשמעו
  11. הכיר תודה / הוקיר תודה
    הצירוף 'הכיר תודה' נוצר בספרות העברית החדשה על פי 'הכיר טובה' מלשון ימי הביניים. הצירוף הקדום יותר להבעת העניין הוא 'החזיק טובה'. להרחבה ראו מאמרה של ד"ר קרן דובנוב בעמ' 3 של אקדם 48.
  12. לוּט בערפל / לוּטֶה בערפל
    לוּט פירושו 'עטוף', 'מכוסה'. מבחינה דקדוקית זו צורת בינוני סביל (פָּעוּל), כמו סוּג ('סוגה בשושנים', כלומר גדורה), סוּד (=מסויד: "בור סוד שאינו מאבד טיפה"). להרחבה
  13. בשובה ונחת / במשובה ונחת
    מקור הביטוי בישעיהו ל, טו: "בְּשׁוּבָה וָנַחַת תִּוָּשֵׁעוּן, בְּהַשְׁקֵט וּבְבִטְחָה תִּהְיֶה גְּבוּרַתְכֶם". מן ההקשר עולה שהמילה שׁוּבָה משמעה אטיות, נינוחות.
  14. לסדר את האוזן / לשבר את האוזן
    על הפסוק המתאר את ירידת אלוהים מהר סיני ואת ההר העשן ככבשן רש"י אומר שנאמר כִּבְשָׁן כדי "לשבר את האוזן מה שהיא יכולה לשמוע". כלומר, לשבר את המחסום שהוא האוזן ולהבקיע דרך אל השכל. נראה שהביטוי 'לשבר את האוזן' לא היה ברור די הצורך, ובלשון ימינו שינו אותו לביטוי 'לסבר את האוזן' – לעשות את הדברים סבירים, מובנים. ומכאן קצרה הדרך לשיבוש "לסדר את האוזן".
  15. קרם עור וגידים / רקם עור וגידים
    מקור הביטוי ביחזקאל פרק לד: "הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם. וְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם גִּדִים וְהַעֲלֵתִי עֲלֵיכֶם בָּשָׂר וְקָרַמְתִּי עֲלֵיכֶם עוֹר וְנָתַתִּי בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם". קָרַם פירושו העלה קרום, התכסה בשכבה דקה מלמעלה.
    השימוש במילה 'רקמה' בהקשר של תאי העור נוצר בעברית החדשה בעקבותת המונח הלועזי tissue. "רקם עור וגידים" הוא שיבוש שנוצר בהשפעת דמיון הצליל לקָרַם ובשל דמיון המשמעות, שהרי אנו אומרים על דבר המתהווה שהוא 'נרקם', כגון "נרקם הסכם בין השניים".
  16. רוחש מזימות / חורש מזימות
    הפועל חָרַשׁ הושאל לציון מחשבה ותכנון פעולה: "כַּאֲשֶׁר רָאִיתִי חֹרְשֵׁי אָוֶן, וְזֹרְעֵי עָמָל יִקְצְרֻהוּ" (איוב ד, ח), ורש"י מפרש: "כחורש זה שמכין לפני הזריעה, ואחרי כן זורעים במעשיהם…". בתנ"ך נזכרים גם 'חורשי רע' ו'חורשי טוב', ובעברית החדשה חורשים מזימות. חידוש הצירוף 'חורש מזימות' מיוחס לביאליק.
  17. כְּשֶׁלְּעַצְמוֹ / לִכְשֶׁעַצְמוֹ
    'כשלעצמו' פירושו 'כשהדבר עומד לעצמו', 'כשבוחנים אותו ללא תלות בדברים אחרים'. הביטויים 'כשלעצמו', 'כשלעצמי' וכדומה נוצרו בדורות האחרונים, והם קיצור של 'כשהוא לעצמו', 'כשאני לעצמי' וכדומה. להרחבה
  18. חֲשׂוּךְ מרפא / חֲשׁוּךְ מרפא
    חָשׂוּךְ – בשי"ן שמאלית – פירושו 'נטול', 'מחוסר': חֲשׂוּךְ מרפא, חשוכי אהבה. המקור לשימושים מעין אלה הוא הצירוף התלמודי 'חשוכי בנים' או 'חסוכי בנים'. שם התואר חָשׂוּךְ (או חסוך) נגזר מן הפועל חָשַׂךְ (או חָסַךְ) שפירושו מָנַע. פועל זה מוכר למשל מפרשת העקדה: "יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ" (בראשית כב, טז).
  19. הוֹן עָתֵק / הוֹן עָתָק
    על פי משלי ח, יח: "עֹשֶׁר וְכָבוֹד אִתִּי, הוֹן עָתֵק וּצְדָקָה". להרחבה
  20. בְּלָשון מעטה / בִּלְשון הַמעטה
    בִּלְשׁוֹן הַמְעָטָה = בלשון של המעטה, בהפחתה מחומרת הדבר ומעוצמתו (בלעז: understatement).
  21. לזות שפתיים / עליזות שפתיים
    מקור הצירוף במשלי ד, כד: "הָסֵר מִמְּךָ עִקְּשׁוּת פֶּה, וּלְזוּת שְׂפָתַיִם הַרְחֵק מִמֶּךָּ".. השורש לו"ז במשמע הלעזה והוצאת דיבה מוכר ממגילות ים המלח ומלשון חז"ל: "עלי הגדילו עקב ויליזו עלי בשפת עול" (=עָוֶל, מגילת ההודיות), "והיו הכל מליזין עליו" (ירושלמי דמאי ב:א, כב ע"ג). יש הרואים בזה גלגול משמעות של השורש המקראי לו"ז המציין סטייה מן הדרך, כגון "אֲשֶׁר אָרְחֹתֵיהֶם עִקְּשִׁים, וּנְלוֹזִים בְּמַעְגְּלוֹתָם" (משלי ב, טו).
  22. מתי מעט / מעטי מעט
    המילה המקראית מְתִים משמעה אנשים, גברים. מכאן מְתֵי מְעַט – אנשים מעטים, וכן מְתֵי מִסְפָּר – אנשים מעטים שקל לספור אותם. זה גם המשמע של הרכיב מְתוּ בשמות הפרטיים מתושלח ומתושאל. למילה יש מקבילות בשפות שמיות רבות, כגון mutu  באכדית, met  באתיופית.
    לפי הדעה המקובלת אין קשר בין מְתִים 'אנשים' ובין מֵתִים 'שאינם חיים', אך יש מיי שהציע שמתים במשמע אנשים משמעו היסודי 'בני תמותה', ומכאן 'בני אדם'. מכל מקום יש הבדל בניקוד בין המילים, ונאמר בשם אבן עזרא: "מתים שוכבים מתים, מתים עומדים חיים", כלומר כאשר המילה מנוקדת בצירי (שתי נקודות שוכבות) מֵתִים, הכוונה לאנשים שמתו, ואילו כאשר היא מנוקדת בשווא (שתי נקודות עומדות) מְתִים הכוונה לאנשים חיים.
  23. שוקד על שמריו / שוקט אל שמריו
    מקור הביטוי בירמיהו מח, יא:  "שַׁאֲנַן מוֹאָב מִנְּעוּרָיו וְשֹׁקֵט הוּא אֶל שְׁמָרָיו וְלֹא הוּרַקק מִכְּלִי אֶל כֶּלִי וּבַגּוֹלָה לֹא הָלָךְ עַל כֵּן עָמַד טַעְמוֹ בּוֹ וְרֵיחוֹ לֹא נָמָר". ההקשר המקורי חיובי (מואב רגועים ויושבים לבטח במקומם), אך בימינו 'שוקט אל שמריו' או 'קופא על שמריו' (על פי צפניה א, יב) הוא ביטוי שלילי שעניינו 'נשאר באותו המצב ולא מתקדם'.

חזרה לחידון