WP_Post Object
(
    [ID] => 21222
    [post_author] => 21
    [post_date] => 2017-05-10 09:25:38
    [post_date_gmt] => 2017-05-10 06:25:38
    [post_content] => 1. אורח רוח / אורך רוח
אורך רוח – מלשון אריכות, ההפך מקוצר רוח. שם התואר אֶרֶךְ רוּחַ (סבלן) נזכר כבר במגילת קהלת, והצירוף 'אורך רוח' – בספר בן סירא.

2. בריש גְּלֵי / בריש גָּלֵי
הצורה גְּלֵי היא צורת הבינוני של הסביל של בניין קל בארמית – מקבילתה של הצורה העברית גָּלוּי. להרחבה


3. דחה הלוך ושוב / דחה בלך ושוב
לֵךְ וָשׁוּב = 'תלך', 'תחזור'. צירוף המציין התחמקות בתואנות שונות המוכר למן הספרות הרבנית של ימי הביניים. הביטוי מבוסס על פסוק במשלי: "אַל תֹּאמַר לְרֵעֲךָ (כתיב: לרעיך) לֵךְ וָשׁוּב וּמָחָר אֶתֵּן וְיֵשׁ אִתָּךְ" (משלי ג, כח).

4. העלה על דל שפתיו / העלה על בדל שפתיו
על פי הכתוב בתהלים קמא, ג: "שִׁיתָה ה' שָׁמְרָה לְפִי, נִצְּרָה עַל דַּל שְׂפָתָי". משמעות הבקשה היא 'שים מחסום לפי' (שלא אדבר רע). 'שמרה' 'ונצרה' – שמות עצם שפירושם 'מנעול', 'מחסום'. 'דל שפתיי' – מלשון דלת, כלומר: דלתות שפתיי, פתחי פי.

5. חלק הארי / החלק הארי
חלק הארי הוא ביטוי מתורגם שמשמעו 'חלקו של האריה'. מקור הביטוי במשלי איזופוס – כמובא ב'רגע של עברית' מאת רות אלמגור־רמון: "יצאו האריה, השועל והחמור לצוד ציד. כשהיה הטרף מונח לפניהם הורה האריה לחמור לחלק את השלל. חילק אותו החמור לשלושה חלקים שווים. נתרתח האריה, טרף את החמור והטיל את החלוקה על השועל. השועל חילק לשניים – חלק זעיר לקח לעצמו ואת הרוב נתן לאריה. לשאלתו של האריה מניין לו שיטת החלוקה הצודקת הזאת, ענה השועל: מן החמור".

6. כפשַׂע ביני ובין... / כפשַׁע ביני ובין...
"כְּפֶשַׂע בֵּינִי וּבֵין הַמָּוֶת" - אומר דוד ליהונתן (שמואל א כ, ג). כפשע – כמרחק פסיעה אחת. השורש הנזכר נכתב במקרא בשי"ן שמאלית, אך בהמשך הוא החל להיכתב בסמ"ך בעקבות הזדהותם של ההגאים המובעים באותיות האלה. המעבר הזה משי"ן שמאלית לסמ"ך הוא תהליך רגיל בלשוננו. הוא החל במעבר מלשון המקרא הקדומה ללשון המקרא המאוחרת ומאפיין בעיקר את המעבר מלשון המקרא ללשון חז"ל.

7. ליישב את ההדורים / ליישר את ההדורים
על פי ישעיהו מה, ב: "אֲנִי לְפָנֶיךָ אֵלֵךְ וַהֲדוּרִים אֲיַשֵּׁר". להרחבה


8. עשה ימים כלילות / עשה לילות כימים
בדרך כלל אדם ישן בלילה ופעיל ביום. אך יש שבגלל משימה חשובה ודחופה אנשים פעילים גם בלילה, ועליהם אומרים שהם עושים לילות כימים. בלשון הדיבור אומרים לעיתים קרובות "עשה ימים כלילות" – בהיפוך הסדר ובהיפוך ההיגיון. להרחבה

9. לַחֲלוּפִין / לְחִלּוּפִין
על פי לַחֲלוּטִין. המילה לַחֲלוּטִין לקוחה מלשון חז"ל ומקורה במילה חָלוּט – מנוי וגמור, מוסכם, שאין לשנותו. על פי זה נוצרו בעברית החדשה המילים 'חָלוּף' (=אלטרנטיבי) ו'לחלופין'.

10. שם לְאֵל / שם לְאַל / שם לָאֵל / שם לָאַל  
אַל היא מילת השלילה המוכרת לנו מן הציווי השלילי, כגון "אַל תִּירָא". על מקור הביטוי ומשמעו

11. הכיר תודה / הוקיר תודה
הצירוף 'הכיר תודה' נוצר בספרות העברית החדשה על פי 'הכיר טובה' מלשון ימי הביניים. הצירוף הקדום יותר להבעת העניין הוא 'החזיק טובה'. להרחבה ראו מאמרה של ד"ר קרן דובנוב בעמ' 3 של אקדם 48.

12. לוּט בערפל / לוּטֶה בערפל
לוּט פירושו 'עטוף', 'מכוסה'. מבחינה דקדוקית זו צורת בינוני סביל (פָּעוּל), כמו סוּג ('סוגה בשושנים', כלומר גדורה), סוּד (=מסויד: "בור סוד שאינו מאבד טיפה"). להרחבה

13. בשובה ונחת / במשובה ונחת
מקור הביטוי בישעיהו ל, טו: "בְּשׁוּבָה וָנַחַת תִּוָּשֵׁעוּן, בְּהַשְׁקֵט וּבְבִטְחָה תִּהְיֶה גְּבוּרַתְכֶם". מן ההקשר עולה שהמילה שׁוּבָה משמעה איטיות, נינוחות.

14. לסדר את האוזן / לשבר את האוזן
על הפסוק המתאר את ירידת אלוהים מהר סיני ואת ההר העשן ככבשן רש"י אומר שנאמר כִּבְשָׁן כדי "לשבר את האוזן מה שהיא יכולה לשמוע". כלומר, לשבר את המחסום שהוא האוזן ולהבקיע דרך אל השכל. נראה שהביטוי 'לשבר את האוזן' לא היה ברור די הצורך, ובלשון ימינו שינו אותו לביטוי 'לסבר את האוזן' – לעשות את הדברים סבירים, מובנים. ומכאן קצרה הדרך לשיבוש "לסדר את האוזן".

15. קרם עור וגידים / רקם עור וגידים
מקור הביטוי ביחזקאל פרק לז: "הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם. וְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם גִּדִים וְהַעֲלֵתִי עֲלֵיכֶם בָּשָׂר וְקָרַמְתִּי עֲלֵיכֶם עוֹר וְנָתַתִּי בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם". קָרַם פירושו העלה קרום, התכסה בשכבה דקה מלמעלה.
השימוש במילה 'רקמה' בהקשר של תאי העור נוצר בעברית החדשה בעקבות המונח הלועזי tissue. "רקם עור וגידים" הוא שיבוש שנוצר בהשפעת דמיון הצליל לקָרַם ובשל דמיון המשמעות, שהרי אנו אומרים על דבר המתהווה שהוא 'נרקם', כגון "נרקם הסכם בין השניים".

16. רוחש מזימות / חורש מזימות
הפועל חָרַשׁ הושאל לציון מחשבה ותכנון פעולה: "כַּאֲשֶׁר רָאִיתִי חֹרְשֵׁי אָוֶן, וְזֹרְעֵי עָמָל יִקְצְרֻהוּ" (איוב ד, ח), ורש"י מפרש: "כחורש זה שמכין לפני הזריעה, ואחרי כן זורעים במעשיהם…". בתנ"ך נזכרים גם 'חורשי רע' ו'חורשי טוב', ובעברית החדשה חורשים מזימות. חידוש הצירוף 'חורש מזימות' מיוחס לביאליק.

17. כְּשֶׁלְּעַצְמוֹ / לִכְשֶׁעַצְמוֹ
'כשלעצמו' פירושו 'כשהדבר עומד לעצמו', 'כשבוחנים אותו ללא תלות בדברים אחרים'. הביטויים 'כשלעצמו', 'כשלעצמי' וכדומה נוצרו בדורות האחרונים, והם קיצור של 'כשהוא לעצמו', 'כשאני לעצמי' וכדומה. להרחבה

18. חֲשׂוּךְ מרפא / חֲשׁוּךְ מרפא
חָשׂוּךְ – בשי"ן שמאלית – פירושו 'נטול', 'מחוסר': חֲשׂוּךְ מרפא, חשוכי אהבה. המקור לשימושים מעין אלה הוא הצירוף התלמודי 'חשוכי בנים' או 'חסוכי בנים'. שם התואר חָשׂוּךְ (או חסוך) נגזר מן הפועל חָשַׂךְ (או חָסַךְ) שפירושו מָנַע. פועל זה מוכר למשל מפרשת העקדה: "יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ" (בראשית כב, טז).

19. הוֹן עָתֵק / הוֹן עָתָק
על פי משלי ח, יח: "עֹשֶׁר וְכָבוֹד אִתִּי, הוֹן עָתֵק וּצְדָקָה". להרחבה

20. בְּלָשון מעטה / בִּלְשון הַמעטה
בִּלְשׁוֹן הַמְעָטָה = בלשון של המעטה, בהפחתה מחומרת הדבר ומעוצמתו (בלעז: understatement).

21. לזות שפתיים / עליזות שפתיים
מקור הצירוף במשלי ד, כד: "הָסֵר מִמְּךָ עִקְּשׁוּת פֶּה, וּלְזוּת שְׂפָתַיִם הַרְחֵק מִמֶּךָּ". השורש לו"ז במשמע הלעזה והוצאת דיבה מוכר ממגילות ים המלח ומלשון חז"ל: "עלי הגדילו עקב ויליזו עלי בשפת עול" (=עָוֶל, מגילת ההודיות), "והיו הכל מליזין עליו" (ירושלמי דמאי ב:א, כב ע"ג). יש הרואים בזה גלגול משמעות של השורש המקראי לו"ז המציין סטייה מן הדרך, כגון "אֲשֶׁר אָרְחֹתֵיהֶם עִקְּשִׁים, וּנְלוֹזִים בְּמַעְגְּלוֹתָם" (משלי ב, טו).

22. מתי מעט / מעטי מעט
המילה המקראית מְתִים משמעה אנשים, גברים. מכאן מְתֵי מְעַט – אנשים מעטים, וכן מְתֵי מִסְפָּר – אנשים מעטים שקל לספור אותם. זה גם המשמע של הרכיב מְתוּ בשמות הפרטיים מתושלח ומתושאל. למילה יש מקבילות בשפות שמיות רבות, כגון mutu באכדית, met באתיופית.
לפי הדעה המקובלת אין קשר בין מְתִים 'אנשים' ובין מֵתִים 'שאינם חיים', אך יש מי שהציע שמתים במשמע אנשים משמעו היסודי 'בני תמותה', ומכאן 'בני אדם'. מכל מקום יש הבדל בניקוד בין המילים, ונאמר בשם אבן עזרא: "מתים שוכבים מתים, מתים עומדים חיים", כלומר כאשר המילה מנוקדת בצירי (שתי נקודות שוכבות) מֵתִים, הכוונה לאנשים שמתו, ואילו כאשר היא מנוקדת בשווא (שתי נקודות עומדות) מְתִים הכוונה לאנשים חיים.

23. שוקד על שמריו / שוקט אל שמריו
מקור הביטוי בירמיהו מח, יא:  "שַׁאֲנַן מוֹאָב מִנְּעוּרָיו וְשֹׁקֵט הוּא אֶל שְׁמָרָיו וְלֹא הוּרַק מִכְּלִי אֶל כֶּלִי וּבַגּוֹלָה לֹא הָלָךְ עַל כֵּן עָמַד טַעְמוֹ בּוֹ וְרֵיחוֹ לֹא נָמָר". ההקשר המקורי חיובי (מואב רגועים ויושבים לבטח במקומם), אך בימינו 'שוקט אל שמריו' או 'קופא על שמריו' (על פי צפניה א, יב) הוא ביטוי שלילי שעניינו 'נשאר באותו המצב ולא מתקדם'.

חזרה לחידון
    [post_title] => מה הגרסה הנכונה של הביטוי – פתרונות
    [post_excerpt] => 
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%9e%d7%94-%d7%94%d7%92%d7%a8%d7%a1%d7%94-%d7%94%d7%a0%d7%9b%d7%95%d7%a0%d7%94-%d7%a9%d7%9c-%d7%94%d7%91%d7%99%d7%98%d7%95%d7%99-%d7%a4%d7%aa%d7%a8%d7%95%d7%a0%d7%95%d7%aa
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2024-05-06 16:04:41
    [post_modified_gmt] => 2024-05-06 13:04:41
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=21222
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 1508
    [post_author] => 12
    [post_date] => 2013-09-01 14:21:20
    [post_date_gmt] => 2013-09-01 11:21:20
    [post_content] => 


הביטויים לוט, רצ"ב ומצ"ב משמשים שלושתם בלשון של תכתובות לציון דבר המצורף למכתב.

לוּט
לוּט פירושו 'עטוף', 'מכוסה', 'נתון בתוך'. מקור המילה בתנ"ך, בדברי אחימלך הכוהן לדוד: "חֶרֶב גָּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי אֲשֶׁר הִכִּיתָ בְּעֵמֶק הָאֵלָה – הִנֵּה הִיא לוּטָה בַשִּׂמְלָה אַחֲרֵי הָאֵפוֹד" (שמואל א כא, י). שם תואר זה קשור אל הפועל הֵלִיט – עטף, כיסה – ככתוב "וַיָּלֶט פָּנָיו בְּאַדַּרְתּוֹ" (מלכים א יט, יג).

את השימוש במילה לוּט בהקשר של דבר המצורף למכתב מצאנו בטקסטים למן המאה התשע־עשרה. למשל: "וקבעתי קושיא זו עם מה שהשבתי לו [...] והנה היא לוטה פה" (איגרת מאת ר' שמואל סג"ל לנדא, 1811), "והחישה את המכתבים הלוטים בזה לידי בעליהם" (מרדכי אהרן גינצוברג, קרית ספר, 1835). בהקשרים אלו ודומיהם המילה לוּט מציינת כי הדבר נתון בתוך המעטפה או בתוך המכתב המקופל. אך בהמשך – בשל השימוש הרווח במילה בהקשר של מכתבים – היא נתפרשה במשמעות 'מצורף', וכיום יש הנוקטים אותה גם כאשר הדבר המצורף אינו עטוף כלל כגון צרופה של מכתב אלקטרוני.

מבחינה דקדוקית לוּט היא צורת בינוני סביל (בינוני פָּעוּל). צורות סבילות דומות הן מוּל (=נימול; יהושע ה, ה), סוּג ('סוגה בשושנים' – כלומר מסויגת, גדורה) וסוּד ("בור סוד שאינו מאבד טיפה" – כלומר בור מסויד) – כולן מגזרת ע"ו.

רבים נוקטים בטעות "לוּטֶה" או "לוֹטֶה" הן בהקשר של מכתבים הן בהקשרים אחרים ("לוטה בערפל"), אך כאמור הצורה הנכונה היא לוּט, ובנקבה לוּטָה. ימיו של השיבוש כימי השימוש במילה בהקשר של מכתבים וכדומה, ואפשר למוצאו אף בלשונם של סופרים. מעניין שעגנון נקט צורה זו בצעירותו במהדורה הראשונה של סיפורו 'והיה העקוב למישור' (1912): "ושטר של כמה מאות רייני"ש כסף לפניו לוטה במכתב אביו המנוח", אך במהדורות מאוחרות יותר תיקן וכתב: "כרוך במכתב אביו המנוח".
רצ"ב
רצ"ב הם ראשי תיבות של 'רצוף בזה' – רָצוּף במשמעות 'מצורף'. במקורות רָצוּף פירושו מלא או משובץ: "תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה מִבְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם" (שיר השירים ג, י). משמעות קרובה היא 'ערוך זה לצד זה', 'בא ברצף'. למשל: "בין רצופין ובין מפוזרין" (בבלי כרתות י ע"א). השימוש בתואר רָצוּף לציון דבר מצורף מצוי גם הוא בטקסטים מן המאה התשע־עשרה. למשל: "כי הריץ אלי מכתב ובו רצוף מכתב אלישבע אליו" (אברהם מאפו, עיט צבוע א, 1857).

כאשר נוקטים את הצירוף המלא מומלץ להתאים את שם התואר למין ולמספר של שם העצם: 'רצוף בזה תצלום', 'רצופה בזה המחאה', 'רצופים בזה המסמכים החסרים'.
מצ"ב
מצ"ב הם ראשי תיבות של 'מצורף בזה'. הביטוי הזה הוא המובן ביותר מן השלושה, אך כנראה גם המאוחר שבהם בהקשר של מכתבים (מצאנו לו תיעוד רק במאה העשרים). גם כאן נתאים את שם התואר למין ולמספר של שם העצם, כגון 'מצורפת בזה המחאה'.



    [post_title] => לוט רצ"ב ומצ"ב
    [post_excerpt] => שלושת הביטויים לוט, רצ"ב ומצ"ב משמשים לציון דבר המצורף למכתב. מה מסתתר מאחוריהם?
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%9c%d7%95%d7%98-%d7%a8%d7%a6%d7%91-%d7%95%d7%9e%d7%a6%d7%91
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2022-07-03 11:59:50
    [post_modified_gmt] => 2022-07-03 08:59:50
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=1508
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 50345
    [post_author] => 21
    [post_date] => 2021-04-12 12:04:59
    [post_date_gmt] => 2021-04-12 09:04:59
    [post_content] => בשירו של שאול טשרניחובסקי – שיר שחיבר בתל אביב בשנת 1933, לאחר עלייתו ארצה, ומהשירים המזוהים ביותר עם המשורר – מתוארים הארץ ונופיה כפי שרָאָם המשורר. המילה הפותחת הוֹי היא מילת קריאה המשמשת להבעת צער. ואומנם בתיאור הארץ חמדת הלב נגלית ארץ שוממה וחרבה ברובהּ, אם כי גם פרדסים, גפנים, זיתים וצמחי בשׂמים יימצאו בהּ. בתיאורו כלולות מילים לא רגילות – בוודאי לקורא בן ימינו. הרי ביאורן:

הַר־טְרָשִׁים קֵרֵחַ – המילה טרשים (או טרשין) מתועדת לראשונה בספרות חז"ל, ואף שמשמעותה ברורה 'אדמה קשה', 'סלעים', גיזרונה אינו ברור. בתוספתא נאמר מפי ר' עקיבא כי "אם סִקל [אבנים], יוציא [אותן] לים או לנהר או למקום הטרשין" (שביעית ג, ה), ובתלמוד הבבלי נאמר: "ואין לך טרשין בארץ ישראל כחברון" (כתובות קיב ע"א). בתקופה מאוחרת יותר נוצרה גם צורת היחיד טֶרֶשׁ, המשמשת גם בשירו של חיים גורי "באב אל־ואד": "כָּאן לָחַמְנוּ יַחַד עַל צוּקִים וָטֶרֶשׁ, כָּאן הָיִינוּ יַחַד מִשְׁפָּחָה אַחַת". הר הטרשים של טשרניחובסקי הוא אפוא הר סַלעי חשוף.

עֵדֶר עֻלְפֶּה – המילה עולפּה מצויה פעם אחת ויחידה במקרא בנבואתו של הנביא יחזקאל לפרעה ולמצרים. לפי המשל, הארז היפה, הגדול, הגבוה והמסועף (משל לממלכת אשור) ייכרת ביד זרים, ויקיץ הקץ גם על העצים והחיות שנסמכו עליו: "הֶאֱבַלְתִּי כִּסֵּתִי עָלָיו אֶת תְּהוֹם וָאֶמְנַע נַהֲרוֹתֶיהָ וַיִּכָּלְאוּ מַיִם רַבִּים, וָאַקְדִּר עָלָיו לְבָנוֹן וְכָל עֲצֵי הַשָּׂדֶה עָלָיו עֻלְפֶּה" (לא, טו). ההקשר ושורש המילה על"ף מובילים להנחה המתבקשת שבהיכָּרת הארז יתעלפו עצי השדה מֵחוסר מים (ויש שקשרו את העילפון לאבל). גם העדר אצל טשרניחובסקי הוא כנראה עדר מעולף, אולם בעוד אצלו אין ספק שעולפֶּה הוא שם תואר לעדר, תפקיד המילה בפסוק מיחזקאל אינו ברור (עצי השדה עולפֶּה?) וגם מבנֶהָ קשה: הרי אנו רגילים שכשמילה מסתיימת ב־ֶה (כמו רָזֶה, יָפֶה, פּוֹרֶה), אות השורש האחרונה בה היא יו"ד.

גַּל מַצֵּבָה – גל איננו רק בים. גל הוא גם 'ערֵמה', ובמקרא נזכרים כמה וכמה גלי אבנים; הראשון והידוע שבהם הוא גל העדוּת שעושים יעקב ולבן כשהם כורתים ברית, כמסופר בספר בראשית: "וַיִּקַּח יַעֲקֹב אָבֶן, וַיְרִימֶהָ מַצֵּבָה. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְאֶחָיו לִקְטוּ אֲבָנִים וַיִּקְחוּ אֲבָנִים וַיַּעֲשׂוּ גָל וַיֹּאכְלוּ שָׁם עַל הַגָּל. וַיִּקְרָא לוֹ לָבָן יְגַר שָׂהֲדוּתָא, וְיַעֲקֹב קָרָא לוֹ גַּלְעֵד. וַיֹּאמֶר לָבָן הַגַּל הַזֶּה עֵד בֵּינִי וּבֵינְךָ הַיּוֹם, עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ גַּלְעֵד... וַיֹּאמֶר לָבָן לְיַעֲקֹב הִנֵּה הַגַּל הַזֶּה וְהִנֵּה הַמַּצֵּבָה אֲשֶׁר יָרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ. עֵד הַגַּל הַזֶּה וְעֵדָה הַמַּצֵּבָה אִם אָנִי לֹא אֶעֱבֹר אֵלֶיךָ אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאִם אַתָּה לֹא תַעֲבֹר אֵלַי אֶת הַגַּל הַזֶּה וְאֶת הַמַּצֵּבָה הַזֹּאת לְרָעָה" (לא, מה–מח, נא–נב). גל האבנים והמצבה – כלומר האבן שהִציב יעקב – משמשים בברית הזאת לציון הגבול בין לבן ליעקב, וטשרניחובסקי איחד אותם לצירוף אחד.

נַחַל כְּמַהּ הַמָּיִם – כָּמֵהַּ הוא כידוע 'משתוקק', וצורת הנסמך שלו בשיר הזה היא כְּמַהּ* כפי שצורת הנסמך של זָקֵן היא זְקַן ושל שָׂבֵעַ היא שְׂבַע. נחל הכָּמֵהַּ למים הוא כמובן נחל אכזב.
* כך נוקדה המילה למן פרסומו הראשון של השיר. ואולם בטיוטת השיר בכתב ידו של המשורר נראה ששׂם צירי מתחת למ"ם. כך או כך הוא נזקק לצורה בת הברה אחת. בימינו צורת הנסמך התקנית היא כְּמֵהַּ – בדומה לנסמך שמות כגון בָּצֵק (בְּצֵק עלים) או יָרֵחַ (יְרֵחַ כדור הארץ).
שִׁיר־צִלְצַל גַּמֶּלֶת – פרק יח בישעיהו נפתח במילים החידתיות "הוֹי אֶרֶץ צִלְצַל כְּנָפָיִם אֲשֶׁר מֵעֵבֶר לְנַהֲרֵי כוּשׁ". נראה כי בהשראת פסוק זה חיבר טשרניחובסקי לא רק את מילות הפתיחה לשיר, אלא גם את הצירוף המעניין צִלְצַל גַּמֶּלֶת. המילה צלצל בצירוף צִלְצַל כנפיים הובנה בדרכים שונות, ובהן 'צֵל'; רבים רואים בה את צורת הנסמך של צְלָצַל, הנזכר בדברים כח, מב, והוא אולי 'צְרָצַר' (בחילופי למ"ד ורי"ש) או רמשׂ אחר משמיע קול; אך היו גם שפירשו צלצל כעין 'צלצול' או 'כלי נגינה' (בדומה לצֶלְצְלִים בספר שמואל וצִלְצְלֵי השמע והתרועה במזמור האחרון בתהלים). נראה שצלצל הגמלת של טשרניחובסקי הוא צלצול אורְחת הגמלים, שהרי גַּמֶּלֶת היא שיירת גמלים.

חֵל־חוֹלוֹת – המילה חֵל או חֵיל מוכרת היטב מן המקרא, כמו במזמור הידוע בתהלים "שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלִָם יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ, יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ" (קכב, ו–ז). פירושה 'חוֹמה', וליתר דיוק 'חלק מביצורי החומה'. במקרא חֵ(י)ל, כמו חֵיק או רֵיק, היא גם צורת הנפרד, כמצוי באיכה "וַיַּאֲבֶל־חֵל וְחוֹמָה יַחְדָּו אֻמְלָלוּ" (ב, ח), אך מלשון חכמים מוכרת גם צורת הנפרד חַיִל (במשמעות חוֹמה). חֵל חולות אצל טשרניחובסקי הוא אפוא 'חומת חולות'.

מִדְבַּר־סִין – מדבר זה נזכר במקרא כאחת מתחנות בני ישראל בין ים סוף להר סיני (ודוק – לפי שמות טז, א – בין אֵילִים וסיני). שם התלוננו בני ישראל בגעגועיהם לסיר הבשר וללחם במצרים, ושם שלח להם אלוהים את השׂליו (בשר) והחל להוריד להם את המן (לחם).

מְלוּנָה בְּשַׁלֶּכֶת – מלונה בימינו התייחדה לבית הכלב, אולם במקור מדובר בסוכה בשדה ששימשה – כפי שהשורש מלמד – ללינת השומר. למלונה במקשה משווה ישעיהו הנביא את ירושלים בנבואתו הראשונה: "וְנוֹתְרָה בַת־צִיּוֹן כְּסֻכָּה בְכָרֶם כִּמְלוּנָה בְמִקְשָׁה כְּעִיר נְצוּרָה" (א, ח). מלונה קרובה למָלוֹן, שגם הוא ביסודו 'מקום לינה'.

בַּיִר סוּד יָתוֹם בַּגֵּב – בַּיִר הוא 'בור מים', 'באר'. צורה מיוחדת זו מתועדת במקרא פעם אחת בלבד – כצורת קרי (ירמיהו ו, ז). גרסת הכתיב שם היא הצורה הרגילה בור. למעשה שלוש הצורות בְּאֵר, בּוֹר, בַּיִר מקורן בצורת יסוד אחת (בִּאְר), ובשפות קרובות נמצא גם את הצורות בִּיר, בֵּיר, בֵּאר. גם בירת לבנון בֵּירות (בערבית בַּיְרוּת) הייתה במקורה 'בארות'. בַּיִר סוּד הוא אם כן 'בור סוּד', כלומר 'בור מסויד'. הצורה סוּד היא הבינוני הסביל של בניין קל (כמו שָׁמוּר או סָגוּר), וזאת צורת הבינוני הפעול בגזרת ע"ו, בדומה לצורה לוּט 'מכוסה'. בור מסויד היטב הוא בור שמימיו אינם מחלחֲלים, ולכן היה הצירוף בור סוד משל לאדם הזוכר את כל אשר למד, כאמור במשנה במסכת אבות על אליעזר בן הורקנוס, מחמשת תלמידי רבן יוחנן בן זכאי: "אליעזר בן הורקנוס – בור סוד שאינו מאבד טיפה" (אבות ב, ח). גם כיום בור סוד הוא כינוי לאדם בעל זיכרון מיוחד במינו, אלא שטשרניחובסקי השתמש בו כפשוטו: בַּיִר סוּד הוא בור מים מסויד ובודד (יתום) בגֵב. נראה כי בחירתו של המשורר בצורה המיוחדת בַּיִר במקום הצורה הצפויה בור נבעה מצורכי המשקל של השיר: נדרשה לו למשורר הברה נוספת.

מַטְלִיּוֹת מִדְבָּר וָחוֹל – בלשון חכמים מטלית (או מטלֵת) היא בדרך כלל (כבימינו) 'פיסת בד', אבל לעיתים היא גם 'פיסה' סתם, 'חלק משלם'. כך למשל באיכה רבה מתפרש האמור ביחזקאל כד, ו "לִנְתָחֶיהָ לִנְתָחֶיהָ הוֹצִיאָהּ" כך: "מטליות מטליות היו גולים", ובהמשך מובאת שם מחלוקת אם ראשוני הגולים היו ראובן וגד או זבולון ונפתלי. מכאן שמטליות מדבר וחול בשירו של טשרניחובסקי הן 'פיסות מדבר וחול'.

שְׁבִיל זָרוּעַ שְׁחֵלֶת – שחלת נזכרת במקרא פעם אחת בלבד – בצמחי הבושם ששימשו לקטורת: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: קַח לְךָ סַמִּים, נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה, סַמִּים וּלְבֹנָה זַכָּה, בַּד בְּבַד יִהְיֶה. וְעָשִׂיתָ אֹתָהּ קְטֹרֶת, רֹקַח מַעֲשֵׂה רוֹקֵחַ" וגו' (שמות ל, לד–לה). שביל זרוע שחלת הוא אפוא שביל מְבושם.

 




הוֹי, אַרְצִי! מוֹלַדְתִּי!
הַר־טְרָשִׁים קֵרֵחַ.
עֵדֶר עֻלְפֶּה: שֶׂה וּגְדִי.
זְהַב־הָדָר שָׂמֵחַ.
מִנְזָרִים, גַּל מַצֵּבָה,
כִּפּוֹת־טִיט עַל בָּיִת.
מוֹשָׁבָה לֹא־נוֹשָׁבָה,
זַיִת אֵצֶל זָיִת.
אֶרֶץ! אֶרֶץ־מוֹרָשָׁה!
דֶּקֶל רַב־כַּפָּיִם.
גֶּדֶר־קַו־צַבָּר רָשָׁע.
נַחַל כְּמַהּ הַמָּיִם.
רֵיחַ פַּרְדְּסֵי־אָבִיב.
שִׁיר־צִלְצַל גַּמֶּלֶת.
חֵל־חוֹלוֹת לַיָּם סָבִיב.
צֵל שִׁקְמָה נוֹפֶלֶת.


אֶרֶץ־נַחֲלַת מִדְבַּר־סִין!
קֶסֶם כּוֹכְבֵי לֶכֶת.
הֶבֶל־זַעַם הַחַמְסִין,
מְלוּנָה בְּשַׁלֶּכֶת.
כֶּרֶם־גֶּפֶן נִים־לֹא־נִים.
תֵּל־חָרְבָּה נֶחֱרֶשֶׁת.
תְּכוֹל־לֵילוֹת וִילֵל־תַּנִּים.
מַשְׁאֵבָה נוֹקֶשֶׁת.
הוֹי, הוֹי, אֶרֶץ חֶמְדַּת־לֵב!
הַשָּׁמִיר, הַשָּׁיִת.
בַּיִר סוּד יָתוֹם בַּגֵּב.
בַּשָּׁמַיִם עָיִט.
מַטְלִיּוֹת מִדְבָּר וָחוֹל.
שְׁבִיל זָרוּעַ שְׁחֵלֶת.
בְּיָם שֶׁל אוֹר טוֹבֵעַ כֹּל,
וְעַל פְּנֵי כֹל הַתְּכֵלֶת.




    [post_title] => הוי, ארצי! מולדתי!
    [post_excerpt] => בשירו של שאול טשרניחובסקי מתוארים הארץ ונופיה כפי שרָאָם המשורר. בתיאור כלולות מילים לא רגילות, בוודאי לקורא בן ימינו, ואנו מביאים כאן ביאורים מורחבים להן.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%94%d7%95%d7%99-%d7%90%d7%a8%d7%a6%d7%99-%d7%9e%d7%95%d7%9c%d7%93%d7%aa%d7%99-%d7%91%d7%99%d7%90%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%9c%d7%9e%d7%99%d7%9c%d7%95%d7%aa-%d7%a9%d7%99%d7%a8%d7%95-%d7%a9
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2023-11-23 10:21:40
    [post_modified_gmt] => 2023-11-23 08:21:40
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=50345
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)