כוס וספל

רוב דוברי העברית יודעים לומר בדרך כלל אם לפניהם כוס או ספל. אף על פי כן אנו נשאלים לעיתים על ההבחנה המדויקת בין הכלים, כי יש מקרים גבוליים שבהם קשה להכריע.

אם נחפש את שתי המילים במונחי האקדמיה, נמצא כי בימי ועד הלשון נקבעה המילה כּוֹס תמורת glass, והמילה סֵפֶל – תמורת cup. אך גם דוברי אנגלית מתלבטים לעיתים בשאלת ההבחנה המדויקת בין glass ובין cup.

ההבחנות המקובלות הן על פי החומר, הצורה או התכלית: הכוס עשויה זכוכית או פלסטיק (בכמה לשונות המילה המציינת 'כוס' היא פשוט המילה 'זכוכית'), ואילו הספל עשוי חרס או חרסינה; הכוס צרה וגלילית, ואילו הספל רחב או מתרחב ובעל ידית; הכוס מתאימה לכל מיני משקאות, ואילו הספל מותאם למשקה חם.

לָרוב אין ההבחנות סותרות זו את זו, אך יש מקרים גבוליים כגון כלֵי זכוכית או פלסטיק בעלי ידית. במקרים אלו דוברים שונים עשויים לנקוט מינוח שונה, ואין בכך פסול. למתלבטים נוכל להציע להכריע "על פי הרוב" – כלי רחב ובעל ידית המותאם למשקה חם ייקרא 'ספל' אף בהיותו עשוי פלסטיק או זכוכית, ואילו כלי פלסטיק צר שאינו מתאים לנוזלים חמים ייקרא 'כוס' גם אם יש לו ידית (אך ספק אם יכנה מישהו בשם 'ספל' כלי בלי ידית).

מכל מקום השם כוס כללי יותר מן השם ספל ומתאים למגוון גדול יותר של כלים. ואכן צירופים דוגמת 'כוס קפה' או 'כוס יין' מכוּונים בדרך כלל לתכולתו של הכלי ("שתיתי כוס קפה") – בין שמדובר בכוס ובין שמדובר בספל או גביע.

הכוס והספל במקורות

הכוס והספל מוכרים מן המקרא. המילה כּוֹס משותפת לכמה מן הלשונות השמיות, ומקובל לראות בה גלגול של המילה השומרית gaza או guzi (גביע, כוס קטנה). הכוס נזכרת בתנ"ך יותר משלושים פעם – בעיקר בהקשר של שתייה; ונזכיר כי בעת העתיקה נהגו לשתות בסעודות יין. הכוס הייתה קטנה מן הגביע, ומן הגביע העבירו את היין לכוסות אישיות: "וָאֶתֵּן לִפְנֵי בְּנֵי בֵית הָרֵכָבִים גְּבִעִים מְלֵאִים יַיִן וְכֹסוֹת, וָאֹמַר אֲלֵיהֶם שְׁתוּ יָיִן" (ירמיהו לה, ה).

בספרות חז"ל המילה כּוֹס רווחת מאוד, וגם משם עולה שהיא שימשה בעיקר לשתיית יין בסעודה. עוד שימשה הכוס לדליית מים ולמדידת שיעורים, ויש ששימשה נר.

מן הממצאים הארכאולוגיים ומן העדויות הכתובות עולה כי בימי קדם הייתה הכוס קערית קטנה ובעלת שפה – אולי שפה המופשלת החוצה כצורת פרח (על "הים" – אגן המים שבמקדש שלמה –נאמר במלכים א ז, כו: "וּשְׂפָתוֹ כְּמַעֲשֵׂה שְׂפַת כּוֹס פֶּרַח שׁוֹשָן"). הכוס הייתה עשויה מחומרים כגון חרס או נחושת, ובתקופה מאוחרת יותר בעיקר מזכוכית. בסיס הכוס היה עגול או מחודד, וכדי שהנוזלים לא יישפכו היה צריך להחזיקה ביד: "וָאֶתֵּן אֶת הַכּוֹס עַל כַּף פַּרְעֹה" (בראשית מ, יא).

המילה סֵפֶל משותפת גם היא לכמה מן הלשונות השמיות. מקור המילה אינו ברור, ויש הסוברים שהיא נשאלה ממקור לא שמי (אולי היא קשורה למילה יוונית דומה שפירושה קערה לקמח).

בתנ"ך הספל נזכר פעמיים בלבד – שתיהן בספר שופטים. בשירת דבורה מסופר על יעל וסיסרא: "מַיִם שָׁאַל חָלָב נָתָנָה, בְּסֵפֶל אַדִּירִים הִקְרִיבָה חֶמְאָה" (ה, כה); ועל גדעון נאמר "וַיִּמֶץ טַל מִן הַגִּזָּה מְלוֹא הַסֵּפֶל מָיִם" (ו, לח). בספרות חז"ל המילה סֵפֶל רווחת יותר (עשרות פעמים), אך לא כמו המילה כּוֹס (מאות פעמים).

הספל הקדום היה כנראה קערה, ובפרט קערה לנוזלים. יש המזהים אותו עם קערה נמוכה ובעלת ידיות (אוזניים) המתרחבת בחלקה העליון, ולפי זיהוי אחר מדובר דווקא בכלי גבוה ורחב – גם הוא בעל ידיות. מן המקורות עולה שהספל שימש לניסוך של מים ויין, לרחיצת הרגליים, לעשיית צרכים ועוד. אך יש שהספל הוא כלי שתייה, כגון בדברים ששם המדרש בפי בגתן ותרש אשר ביקשו לשלוח יד במלך אחשוורוש: "בוא ונטיל לו ארס בספל כדי שימות" (מגילה יג ע"ב).

בספרות העברית המתחדשת המילה סֵפֶל עדיין מציינת כמה כלים: כלי לרחצה, כלי לאיסוף נוזלים (כגון דלי חליבה) וגם כלי לשתיית קהווה (קפה). ומעניין שאצל מנדלי מוכר ספרים אפשר למצוא את כל המשמעויות. במילונים מראשית המאה העשרים סֵפֶל מוגדר 'קערה', 'אגן', 'כלי לנוזלים' וכדומה. בעשורים שלאחר מכן נעלם השימוש הכללי במילה והיא נתייחדה לכלי השתייה כבלשוננו היום.

הצורך לייחד שם לַכלי בעל הידית המשמש לשתיית קפה וכדומה הוא כמסתבר צורך תרבותי שהושפע מתרבויות אירופה. הבחירה במילה סֵפֶל הושפעה אולי מסיפור יעל וסיסרא, שבו – על פי הכתוב בשירת דבורה – שימש הספל להגשת חלב.