המשקלים פָּעִיל ופְעִיל

המשקלים פָּעִיל ופְעִיל שווים זה לזה בכל צורות הנטייה, ונבדלים רק בצורת הנפרד. לא פלא שבמקרים רבים הדובר מתלבט איך לומר: סְעִיף או סָעִיף, צְמִיג או צָמִיג, פְּרִיט או פָּרִיט, רְצִיף או רָצִיף, ואף במילים המתועדות במקרא יש המשתבשים, כגון “יְמין” במקום יָמִין, “בָּריח” במקום בְּרִיחַ, “צָריח” במקום צְרִיחַ. במקרים אחדים השם מופיע במקרא או במשנה אך לא בצורת הנפרד כי אם באחת הצורות הנוטות, ויש להכריע מה תהיה צורת הנפרד, כגון “בניך כִּשְׁתִלֵי זיתים” (תהלים קכח, ג) – שְׁתִיל או שָׁתִיל? “וטָמנהו שם בִּנְקִיק הסלע” (ירמיהו יג, ד) – נָקִיק או נְקִיק? ויש שהשם מופיע בטקסט שאינו מנוקד, כגון יריד המתועד בתוספתא בלי ניקוד.

מתוך מגמה להקל על הדוברים קבעה האקדמיה בעבר כלל (המובא להלן) שלפיו בשמות שאינם נוטים כשמות תואר (שאינם נוטים לנקבה) יועדף המשקל פְּעִיל, בשווא בפ”א, המקרב את צורת הנפרד לצורות הנוטות. בדרך זו, סברו, ייפתרו המחלוקות בין המילונים השונים וכן הספקות של הדוברים, ואף זאת: אם צורת היחיד תהיה בשווא, לא יבואו הדוברים לידי שיבוש כגון “פָּרִיטִים”.

וזה הכלל שנקבע בשנת תשל”ח–תשל”ט (ישיבות המליאה קלד; קלט):

א. השמות שאפשר להוסיף עליהם סיומת לנקבה (כלומר: שמות המביעים תכונה או עיסוק) הם במשקל פָּעִיל, כגון אָדִיב, בָּהִיר, טָעִים.
ב. השמות האחרים, שאין גוזרים מהם צורת נקבה (שמות שאינם מביעים תכונה או עיסוק), הם במשקל פְּעִיל, כגון כְּבִישׁ, פְּרִיט, שְׁתִיל.

אלא שהכלל בא לעולם אחוז שובל ארוך של יוצאים מן הכלל – בעיקר לסעיף ב, אבל גם לסעיף א – החל בשמות שניקודם בנפרד נתון במקרא, כגון כְּסִיל ונְצִיב (היוצאים מסעיף א), נָתִיב וצָעִיף (היוצאים מסעיף ב), דרך שמות מלשון חז”ל וכלה בשמות שנמצאו מנוקדים בקמץ בכל המילונים שנבדקו, כפי שנאמר במפורש בפתיח לרשימת היוצאים מן הכלל: “השמות שניקודם בקמץ נתקבל במילונים ובמסורות עדות ישראל”.

קבוצה לעצמה של יוצאים מן הכלל היא השמות הקשורים לחקלאות המנוקדים קמץ, דוגמת אָבִיב, אָסִיף, בָּצִיר, זָמִיר, חָרִישׁ, סָפִיחַ, קָצִיר מן המקרא; גָּרִיד (עונת היובש, אדמה יבשה) ומָסִיק מלשון חז”ל; גָּדִיד וקָטִיף מן העברית החדשה.

משחלפו השנים, ויותר מכך – משהתפתחו המאגרים הממוחשבים, נמצאו שמות רבים נוספים המנוקדים בקמץ (אלה שמן המקרא היה ברור שנשמטו בטעות, דוגמת רָקִיק), והרשימה של היוצאים מן הכלל לסעיף ב הלכה ותפחה. גם לרשימת היוצאים מן הכלל לסעיף א נוספו שמות שונים – בעיקר של בעלי חיים – המנוקדים בשווא, כגון חֲזִיר וכְפִיר.

לקראת העיון מחדש בסוגיה זו בוועדת הדקדוק (בשנת תשס”ד–תשס”ה, 2004–2005) התבקשה המזכירות המדעית להציג לפני הוועדה רשימה מלאה ככל האפשר של השמות בשני המשקלים. רשימה זו הביאה את הוועדה ובעקבותיה את מליאת האקדמיה להכיר שהמציאות הלשונית אינה מאפשרת קיומו של כלל. הכלל הקודם הפך אפוא להנחיה מכאן ולהבא לקובעי המונחים:

שמות הנוטים כשמות תואר – כלומר מעמידים גם צורת נקבה, יישקלו בדרך כלל במשקל פָּעִיל. השמות האחרים, שאינם נוטים כשמות תואר – כלומר אינם מעמידים צורת נקבה, יישקלו בדרך כלל במשקל פְּעִיל.

וזו צורתם התקנית של כמה שמות – בעיקר כאלה שהדוברים מתלבטים בהם – כפי שאושרה במליאת האקדמיה בישיבתה ביום י”ד באייר התשס”ה (23 במאי 2005):

פָּעִיל: זָקִיף, יָמִין, יָצִיעַ, יָרִיד, כָּפִיל, כָּפִיס, לָהִיט, נָטִיף, נָקִיק, נָתִיךְ, צָעִיף, שָׁבִיס.
פְּעִיל: בְּרִיחַ, הֲלִיךְ, נְגִיף, נְחִיל, סְעִיף, פְּרִיט, צְמִיג, צְרִיחַ, קְרִישׁ, רְבִיעַ, רְדִיד, רְצִיף, שְׁזִיף, שְׁתִיל.

שאר השמות ניקודם הוא על פי המצוי במקורות, במאגר המונחים ובמילונים. הרשימה המלאה שמורה במזכירות המדעית של האקדמיה ללשון העברית.

כתבה רונית גדיש

פורסם באקדם 29 (תשס”ה–2005)
לדיון במליאת האקדמיה (ישיבה רפג, תשס”ה, עמ’ 239 ואילך)