WP_Post Object
(
    [ID] => 91278
    [post_author] => 3
    [post_date] => 2024-02-01 20:48:34
    [post_date_gmt] => 2024-02-01 18:48:34
    [post_content] => המשקלים פָּעִיל ופְעִיל שווים זה לזה בכל צורות הנטייה, ונבדלים רק בצורת הנפרד. לא פלא שבמקרים רבים הדובר מתלבט איך לומר: סְעִיף או סָעִיף, צְמִיג או צָמִיג, פְּרִיט או פָּרִיט, רְצִיף או רָצִיף, ואף במילים המתועדות במקרא יש המשתבשים, כגון "יְמין" במקום יָמִין, "בָּריח" במקום בְּרִיחַ, "צָריח" במקום צְרִיחַ. במקרים אחדים השם מופיע במקרא או במשנה אך לא בצורת הנפרד כי אם באחת הצורות הנוטות, ויש להכריע מה תהיה צורת הנפרד, כגון "בניך כִּשְׁתִלֵי זיתים" (תהלים קכח, ג) – שְׁתִיל או שָׁתִיל? "וטָמנהו שם בִּנְקִיק הסלע" (ירמיהו יג, ד) – נָקִיק או נְקִיק? ויש שהשם מופיע בטקסט שאינו מנוקד, כגון יריד המתועד בתוספתא בלי ניקוד.

מתוך מגמה להקל על הדוברים קבעה האקדמיה בעבר כלל (המובא להלן) שלפיו בשמות שאינם נוטים כשמות תואר (שאינם נוטים לנקבה) יועדף המשקל פְּעִיל, בשווא בפ"א, המקרב את צורת הנפרד לצורות הנוטות. בדרך זו, סברו, ייפתרו המחלוקות בין המילונים השונים וכן הספקות של הדוברים, ואף זאת: אם צורת היחיד תהיה בשווא, לא יבואו הדוברים לידי שיבוש כגון "פָּרִיטִים".

וזה הכלל שנקבע בשנת תשל"ח–תשל"ט (ישיבות המליאה קלד; קלט):
א. השמות שאפשר להוסיף עליהם סיומת לנקבה (כלומר: שמות המביעים תכונה או עיסוק) הם במשקל פָּעִיל, כגון אָדִיב, בָּהִיר, טָעִים.
ב. השמות האחרים, שאין גוזרים מהם צורת נקבה (שמות שאינם מביעים תכונה או עיסוק), הם במשקל פְּעִיל, כגון כְּבִישׁ, פְּרִיט, שְׁתִיל.
אלא שהכלל בא לעולם אחוז שובל ארוך של יוצאים מן הכלל – בעיקר לסעיף ב, אבל גם לסעיף א – החל בשמות שניקודם בנפרד נתון במקרא, כגון כְּסִיל ונְצִיב (היוצאים מסעיף א), נָתִיב וצָעִיף (היוצאים מסעיף ב), דרך שמות מלשון חז"ל וכלה בשמות שנמצאו מנוקדים בקמץ בכל המילונים שנבדקו, כפי שנאמר במפורש בפתיח לרשימת היוצאים מן הכלל: "השמות שניקודם בקמץ נתקבל במילונים ובמסורות עדות ישראל".

קבוצה לעצמה של יוצאים מן הכלל היא השמות הקשורים לחקלאות המנוקדים קמץ, דוגמת אָבִיב, אָסִיף, בָּצִיר, זָמִיר, חָרִישׁ, סָפִיחַ, קָצִיר מן המקרא; גָּרִיד (עונת היובש, אדמה יבשה) ומָסִיק מלשון חז"ל; גָּדִיד וקָטִיף מן העברית החדשה.

משחלפו השנים, ויותר מכך – משהתפתחו המאגרים הממוחשבים, נמצאו שמות רבים נוספים המנוקדים בקמץ (אלה שמן המקרא היה ברור שנשמטו בטעות, דוגמת רָקִיק), והרשימה של היוצאים מן הכלל לסעיף ב הלכה ותפחה. גם לרשימת היוצאים מן הכלל לסעיף א נוספו שמות שונים – בעיקר של בעלי חיים – המנוקדים בשווא, כגון חֲזִיר וכְפִיר.

לקראת העיון מחדש בסוגיה זו בוועדת הדקדוק (בשנת תשס"ד–תשס"ה, 2004–2005) התבקשה המזכירות המדעית להציג לפני הוועדה רשימה מלאה ככל האפשר של השמות בשני המשקלים. רשימה זו הביאה את הוועדה ובעקבותיה את מליאת האקדמיה להכיר שהמציאות הלשונית אינה מאפשרת קיומו של כלל. הכלל הקודם הפך אפוא להנחיה מכאן ולהבא לקובעי המונחים:
שמות הנוטים כשמות תואר – כלומר מעמידים גם צורת נקבה, יישקלו בדרך כלל במשקל פָּעִיל. השמות האחרים, שאינם נוטים כשמות תואר – כלומר אינם מעמידים צורת נקבה, יישקלו בדרך כלל במשקל פְּעִיל.
וזו צורתם התקנית של כמה שמות – בעיקר כאלה שהדוברים מתלבטים בהם – כפי שאושרה במליאת האקדמיה בישיבתה ביום י"ד באייר התשס"ה (23 במאי 2005):
פָּעִיל: זָקִיף, יָמִין, יָצִיעַ, יָרִיד, כָּפִיל, כָּפִיס, לָהִיט, נָטִיף, נָקִיק, נָתִיךְ, צָעִיף, שָׁבִיס.
פְּעִיל: בְּרִיחַ, הֲלִיךְ, נְגִיף, נְחִיל, סְעִיף, פְּרִיט, צְמִיג, צְרִיחַ, קְרִישׁ, רְבִיעַ, רְדִיד, רְצִיף, שְׁזִיף, שְׁתִיל.
שאר השמות ניקודם הוא על פי המצוי במקורות, במאגר המונחים ובמילונים. הרשימה המלאה שמורה במזכירות המדעית של האקדמיה ללשון העברית.

כתבה רונית גדיש
פורסם באקדם 29 (תשס"ה–2005)
לדיון במליאת האקדמיה (ישיבה רפג, תשס"ה, עמ' 239 ואילך)
    [post_title] => המשקלים פָּעִיל ופְעִיל
    [post_excerpt] => המשקלים פָּעִיל ופְעִיל שווים זה לזה בכל צורות הנטייה, ונבדלים רק בצורת הנפרד. לא פלא שרבים מתלבטים איך לומר: סְעִיף או סָעִיף, פְּרִיט או פָּרִיט, רְצִיף או רָצִיף ועוד.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%94%d7%9e%d7%a9%d7%a7%d7%9c%d7%99%d7%9d-%d7%a4%d6%bc%d6%b8%d7%a2%d6%b4%d7%99%d7%9c-%d7%95%d7%a4%d6%b0%d7%a2%d6%b4%d7%99%d7%9c
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2024-03-05 10:41:00
    [post_modified_gmt] => 2024-03-05 08:41:00
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=91278
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 1557
    [post_author] => 12
    [post_date] => 2014-01-14 14:22:33
    [post_date_gmt] => 2014-01-14 12:22:33
    [post_content] => 
עֵץ ואִילָן
חוקר הלשון גב"ע צרפתי מסביר בספרו 'העברית בראי הסמנטיקה' את ההבדל בין עץ לאילן, ואלו עיקרי דבריו:
במקרא המילה עץ מציינת גם צמח בעל גזע קשה (tree) וגם את החומר המופק ממנו (wood). לעומת זאת בלשון חז"ל לצמח נתייחדה המילה אילן השאולה מן הארמית, ואילו משמעות המילה עץ הצטמצמה לחומר. עם זאת בלשון הברכות, הנוטה בכוונה ללשון המקרא, משמשת המילה המקראית עץ: "כיצד מברכין על הפירות? על פירות האילן הוא אומר בורא פרי העץ" (משנה ברכות ו, א).
בעברית החדשה השימוש הרגיל הוא כבמקרא – כלומר המילה עץ משמשת בשתי המשמעויות. המילה אילן משמשת בלשון הגבוהה וכן בכמה צירופים: 'ראש השנה לאילנות', 'נתלה באילן גדול', 'אילן יוחסין'.

לִנְטֹעַ ולָטַעַת
שתי הצורות לִנְטֹעַ ולָטַעַת תקינות ושתיהן מתועדות כבר במקרא: "לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ" (ירמיהו א, י), "עֵת לָטַעַת וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ" (קהלת ג, ב).
הצורה לִנְטֹעַ היא על פי הדרך הרגילה של שם הפועל בבניין קל: לִכְתֹּב, לִבְלֹעַ, לִשְׂמֹחַ.
הצורה לָטַעַת היא על דרך שמות הפועל של פעלים מגזרת פ"י: יָשַׁב–לָשֶׁבֶת, יָדַע–לָדַעַת.
הפועל נָטַע אינו הפועל היחיד מגזרת פ"נ ששם הפועל שלו נוטה על דרך פ"י בסיומת הנקבה ־ת: נָגַע–לָגַעַת, נִגַּשׁ–לָגֶשֶׁת, נָשָׂא–לָשֵׂאת (כמו יָצָא–לָצֵאת), נָתַן–לָתֵת. ובדומה להם גם לָקַח–לָקַחַת.
מלבד הצורות לִנְטֹעַ ולָטַעַת יש בלשון חז"ל לִטַּע. צורה זו נוצרה בהיקש מצורת העתיד יִטַּע. בדרך זו נוצרו בלשון חז"ל שמות הפועל לִקַּח (על פי יִקַּח), לִתֵּן (על פי יִתֵּן).
לעומת הצורות לנטוע, לטעת וליטע – הצורה ליטוע בהבלעת הנו"ן איננה מתועדת במקורות ונחשבת צורה לא תקנית.
>>> ראו גם: לנסע או לסע.

שְׁתִיל או שָׁתִיל?
המילה 'שתיל' מופיעה בתנ"ך פעם אחת בלבד בצורת רבים: "בָּנֶיךָ כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים" (תהלים קכח, ג). מצורה זו אי אפשר לדעת אם היחיד הוא שְׁתִיל או שָׁתִיל. נראה שעם התחדשות הדיבור העברי שימשו שתי הצורות בערבוביה. במילונים העבריים הניקוד היה שָׁתִיל (מילון בן־יהודה, מילון גור, מילון אבן־שושן ועוד). בדיון על משקל פָּעִיל–פְּעִיל במליאת האקדמיה הייתה התלבטות מה תהיה הצורה התקנית של המילה. לבסוף הכריעה האקדמיה שְׁתִיל בשווא על פי הכלל שאומץ במליאה להעדיף את משקל פְּעִיל לשמות שאינם נוטים בנקבה, כגון פְּרִיט, סְעִיף, צְמִיג (לעומת בָּהִיר, כָּפִיל, קָרִיא). בעקבות החלטת האקדמיה שהתקבלה בשנת תשל"ט (1979) – מנוקדת המילה שתיל במילונים העבריים שלמן העשור האחרון של המאה העשרים בשווא: שְׁתִיל.

פירות יבשים ופירות מיובשים
בט"ו בשבט נוהגים לאכול פירות שעברו תהליך של ייבוש. במשנה ובספרות שאחריה פירות כאלה מכונים 'פירות יבשים' וכנגדם יש 'פירות לחים'.  הצירוף 'פירות יבשים' רווח מאוד גם בלשון ימינו ולצידו משמש הצירוף 'פירות מיובשים'. השימוש בשם התואר 'מיובש' מדגיש שהפרי יובש בכוונת מכוון, וכנראה משום כך הצירוף 'פירות מיובשים' הוא שמצוי במילון למונחי המטבח של ועד הלשון משנת תרצ"ח (1938) וברשימת מונחי אפייה שפרסמה האקדמיה בשנת תשי"ט (1959).
מעניין שכאשר מדובר בפירות מסוימים השימוש בשם התואר 'מיובש' רווח יותר, למשל: תאנים מיובשות, משמשים מיובשים, תפוח מיובש.

שקמים ירוקות או שקמים ירוקים?
בשיר הידוע 'גן השקמים' מאת יצחק יצחקי נאמר: "הכול כאן נבנה בקצבו של הדור – חנויות ובתי שחקים, אך רק אם נפנה מבטנו אחור ניזכר בשקמים ירוקים". ואולם מצד הדקדוק נכון לומר שקמים ירוקות, שהרי המילה שִׁקְמִים היא צורת הריבוי של שִׁקְמָה, כפי שחיטים היא צורת הרבים של חיטה, שְׂעורים – של שעורה, תאנים – של תאנה, עדשים – של עדשה ועוד. נראה שבצירוף 'שקמים ירוקים' הסיומת של שם התואר ('ירוקים') הושפעה מן הסיומת של שם העצם ('שקמים'). תופעה זו מכונה גרֵרה, והיא מוכרת לנו מצירופים נוספים, כגון 'מקראות גדולות' (במקום 'גדולים').
>>> ראו גם: עדשה ועדשים.
    [post_title] => שאלות ותשובות לט"ו בשבט
    [post_excerpt] => מה ההבדל בין עץ לאילן? יוצאים לנטוע או ליטוע? שְׁתיל או שָׁתיל? פירות יבשים או מיובשים? שקמים ירוקות או ירוקים?
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%a9%d7%90%d7%9c%d7%95%d7%aa-%d7%95%d7%aa%d7%a9%d7%95%d7%91%d7%95%d7%aa-%d7%9c%d7%98%d7%95-%d7%91%d7%a9%d7%91%d7%98
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2022-12-24 11:59:30
    [post_modified_gmt] => 2022-12-24 09:59:30
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=1557
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 7994
    [post_author] => 40
    [post_date] => 2004-09-14 16:08:14
    [post_date_gmt] => 2004-09-14 13:08:14
    [post_content] => תוכן העניינים

 	
לזכרה של נעמי שמר, עמ' 1
 	
אירועי שנת היובל, עמ' 1
 	
"האנגלית אינה הלשון הרשמית של צרפת" (ביקור של פרופ' סרקיליני באקדמיה) מאת קרן דובנוב, עמ' 1
 	
מי צריך הכוונת לשון? דיון בהשתתפות רות אלמגור־רמון, חיים א' כהן, יורם מלצר ויוסף עופר בהנחיית עינת גונן (מיום העיון הפתוח "לשון הרבים"), עמ' 2
בדיון: צורות הרבים של רִקְמָה, מִלְגָּה, לִשְׁכָּה, דַּוְשָׁה, פַּרְוָה, דַּיְסָה, שַׁוְעָה פִּרְכָה; צורות עבר נוכחים: שְׁמַרְתֶּם, הֲלַכְתֶּם; שְׁתִיל / שָׁתִיל, יָשֵׁן / יוֹשֵׁן
 	
פרסום חדש: מלשון יחידים ללשון אומה מאת נתן אפרתי, עמ' 3
 	
כל האמת על "שח־רחוק" מאת אסתר גולדנברג, עמ' 6

    [post_title] => אקדם 27
    [post_excerpt] => 
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%90%d7%a7%d7%93%d7%9d-27
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2024-01-25 23:49:55
    [post_modified_gmt] => 2024-01-25 21:49:55
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=7994
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 39158
    [post_author] => 21
    [post_date] => 2020-01-27 11:59:20
    [post_date_gmt] => 2020-01-27 09:59:20
    [post_content] => נֶטַע הוא שם פרטי נפוץ שניתן לבנות ולבנים, ופירושו 'שתיל רך'.

במשמעות זו נזכרת המילה נֶטַע בתנ"ך פעמים אחדות, למשל: "כִּי כֶרֶם ה' צְבָאוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאִישׁ יְהוּדָה נְטַע שַׁעֲשׁוּעָיו" (ישעיה ה, ז) – נְטַע היא צורת נסמך, אך בימינו צורת הנסמך הרגילה היא נֶטַע־. פעם אחת המילה מופיעה במשמעות שם הפעולה: "בְּיוֹם נִטְעֵךְ תְּשַׂגְשֵׂגִי וּבַבֹּקֶר זַרְעֵךְ תַּפְרִיחִי" (ישעיהו יז, יא).
נטיעה ונטיעות
ומה בספרות חז"ל? המילה העיקרית לציון 'נֶטַע', 'שתיל' בלשון חכמים היא נְטִיעָה – מילה שהיא מיסודה שם הפעולה של הפועל נָטַע. למשל: "נטיעה של ערלה ושל כלאי הכרם שנתערבו בנטיעות" (משנה עורלה א, ו). רק במיעוט הפעמים המילה 'נטיעה' משמשת שם פעולה: "עברו אלו ולא נענו – ממעטין במשא ומתן בבנין ובנטיעה באירוסין ובנישואין..." (משנה תענית א, ז). ואומנם השימוש בשם הפעולה לציון 'תוצאת הפעולה' נפוץ בעברית ובלשונות אחרות, ודי להזכיר מילים כמו ציור, צילום, כניסה, ארגון, חתיכה, גידול.

המילה נֶטַע באה אף היא בספרות חז"ל, אולם לרוב רק בצירוף נֶטַע רְבָעִי היינו 'עץ פרי בשנה הרביעית לנטיעתו' שעל פי ההלכה יש להעלות פירותיו (לאחר שבמשך שלוש השנים הם היו אסורים) לירושלים ולאוכלם שם.

בימינו בתי ספר ותנועות נוער נוהגים לצאת ביום ט"ו בשבט לאירועי נְטִיעוֹת – ונראה שקשה לקבוע אם השם משקף את שם הפעולה 'נטיעה' ברבים, או שמא זוהי צורת הרבים של 'נטיעה' (במובן 'שתיל') מלשון חכמים.
נטעים ונטיעים
צורת הרבים – נְטָעִים – מופיעה בתנ"ך רק כשם יישוב (דברי הימים א, כד), ועל שמו נקרא בימינו מושב במישור החוף, סמוך לעיר ראשון לציון. ברם בספר תהלים מוצאים גם צורת רבים אחרת: "אֲשֶׁר בָּנֵינוּ כִּנְטִעִים מְגֻדָּלִים בִּנְעוּרֵיהֶם" (תהלים קמד, יב). 'נטיעים' (כאילו צורת היחיד היא "נְטִיע") היא צורת רבים מיוחדת, שכמוה יש בכמה שמות מאותו המשקל: פֶּסֶל–פְּסִילִים בלשון המקרא ונֵזֶק–נְזִיקִין בלשון חכמים.

בהקשר זה מעניין לציין את המילה היחידאית שְׁתִילִים: "בָּנֶיךָ כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים סָבִיב לְשֻׁלְחָנֶךָ" (תהלים קכח, ג); בעברית החדשה נגזרה ממנה צורת היחיד שְׁתִיל. ואולם המעיין בלשון המשנה ימצא צורת רבים אחרת – שְׁתָלִים ובלשון הפיוט גם את צורת היחיד שֶׁתֶל, ולא מן הנמנע כי גם שְׁתִילִים וגם שְׁתָלִים אינן אלא ריבוי של שֶׁתֶל ולא שתיל. בלשון ימינו נוצלה כפילות זו לבידול משמעות: שְׁתִיל הוא צמח צעיר ואילו שֶׁתֶל משמשת בתחום הרפואה לציון 'איבר או רקמה שהושתלו במקום איבר או רקמה אחרים'.
השם הפרטי נטע
על אף מינה הדקדוקי הזכרי של המילה נטע, השם הפרטי נטע ניתן בעיקר לבנות. השם נֶטַע נתפס שם בנקבה בשל אי־הגיית העי"ן הלועית בפי רוב דוברי העברית; ממילא השם מסתיים כביכול בתנועת a, כאילו הייתה הסיומת ־ָה כבשמות פרטיים נקביים כגון שרה, מלכה, דנה ודקלה. תופעה דומה חלה במילה נֹגַהּ – הה"א העיצורית בסופה איננה נהגית, וכך נעשתה שם מקובל לבנות (אף שמינו של השם הכללי הוא זכר).

בקהילות אשכנז נהג השם הכפול "נתן נטע", ויש הטועים לקרוא 'נֶטַע', משל היה זה שם לבנים כבר במאות הקודמות. ואולם אין זה אלא "נָטֶע", קיצור חיבה לשם 'נתן' (העי"ן משמשת אם קריאה לציון התנועה e כמקובל ביידיש). בשם זה מוכר הרב נתן נטע הנובר, בן המאה השבע עשרה, מחבר הקובץ 'יְוֵן מצולה' המגולל את נוראות גזרות ת"ח–ת"ט.

הביטוי נטע זר שמציין 'דבר שאינו שייך לסביבתו' נוצר בעברית החדשה בהרכבת המילה 'נטע' על הצירוף 'זמורת זר' מן הפסוק "עַל כֵּן תִּטְּעִי נִטְעֵי נַעֲמָנִים וּזְמֹרַת זָר תִּזְרָעֶנּוּ" (ישעיהו יז, י).
    [post_title] => נטע
    [post_excerpt] => נֶטַע הוא שם פרטי נפוץ שניתן לבנות ולבנים, ופירושו 'שתיל רך'. במשמעות זו נזכרת המילה נֶטַע בתנ"ך פעמים אחדות, ואילו בלשון חז"ל נפוצה דווקא המילה נְטִיעָה במשמעות זו.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%a0%d7%98%d7%a2
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2023-12-04 21:27:50
    [post_modified_gmt] => 2023-12-04 19:27:50
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=39158
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)