את (ציין המושא)

קשה לדמיין את השפה העברית בלי המילית את. נדמה לפעמים שהיא מופיעה כמעט בכל משפט, ואכן היא מן המילים הנפוצות בעברית.

המילית את מציינת בדרך כלל את המושא (הישיר) המיודע. למשל בלשון המקרא: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ (בראשית א, א), "וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן" (בראשית ב, י), "וַיִּלְפֹּת שִׁמְשׁוֹן אֶת שְׁנֵי עַמּוּדֵי הַתָּוֶךְ" (שופטים טז, כט). עם זאת השימוש בה אינו עקיב. מצד אחד יש מקרים של מושא ישיר מיודע ללא את, כגון "וְלֹא אֵחַר הַנַּעַר לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר" (בראשית לד, יט; וראו דוגמאות נוספות בהמשך), ומצד שני יש מקרים (נדירים) של מושא ישיר לא מיודע שלפניו את, כגון "וְכִי יִגַּח שׁוֹר אֶת אִישׁ אוֹ אֶת אִשָּׁה" (שמות כא, כח).

המילית את באה גם לפני פסוקית מושא (הפותחת במילת הזיקה 'אשר'): "אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עֲבַדְתִּיךָ וְאֵת אֲשֶׁר הָיָה מִקְנְךָ אִתִּי" (בראשית ל, כט), וכן לפני מילת השאלה 'מי': "אֶת מִי חֵרַפְתָּ וְגִדַּפְתָּ וְעַל מִי הֲרִימוֹתָ קּוֹל" (מלכים ב יט, כב).

קשה להצביע על מכנה משותף למקרים הרבים שבהם אין את לפני מושא ישיר מיודע. עם זאת נראה כי יש נטייה שלא להשתמש במילית את לפני כינוי רמז (כל כינוי רמז מיודע מצד תוכנו), כגון "בְּתׇם־לְבָבִי וּבְנִקְיֹן כַּפַּי עָשִׂיתִי זֹאת" (בראשית כ, ה). כך גם הבחינו חוקרים כי את נוטה להיעדר לפני שמות איברי גוף עם כינוי השייכות, דוגמת "וַיִּרְחֲצוּ רַגְלֵיהֶם" (בראשית מג, כד), "וַיַּכְבֵּד לִבּוֹ" (שמות ט, לד). תופעה דומה ניבטת בלשון המשנה: בכשליש מן המקרים אם המושא הוא שם עצם בכינוי שייכות – לא תבוא לפניו את: "העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים" (ברכות ד, ד), "בטל רצונך מפני רצונו" (אבות ב, ד).

בלשון ימינו נוטים הדוברים לוותר על את בנסיבות דומות לַמצוי במקורות. לפני כינוי הרמז הסתמי 'זאת' ("עשיתי זאת"); בביטויים שבהם המושא בא עם כינוי השייכות ("תנו דעתכם"); לפני המילה 'הכול' ("קראתי הכול" על דרך "וְשַׂמְתָּ הַכֹּל עַל כַּפֵּי אַהֲרֹן", שמות כט, כד); לפני פסוקית המושא 'מה ש־' ("הבנתי מה שאמרת" על דרך "עשינו מה שגזרת עלינו" מלשון המשנה).

יש הסבורים שמתחילה שימשה את בעברית רק בכינוי החבור: אותי, אותך, אותו, אתכם וכו' ("וַיַּכּוּ אֹתוֹ" לצד "וַיַּכֵּהוּ"), ומשם התפשטה גם לפני מושא ישיר מיודע בכלל ("וַיַּכּוּ אֶת הָעִיר"). כך לדעתם אפשר להסביר מדוע בדרך כלל אין מוצאים את לפני מושא ישיר לא מיודע.

מעניין כי בלשון המשנה השימוש ב־את בכינוי החבור (אותי, אותך וכו') הצטמצם מאוד, ומשמש בעיקר כינוי המושא החבור לפועל, כגון "משה קבל תורה מסיני, ומְסָרָהּ ליהושע… ונביאים מְסָרוּהָ לאנשי כנסת הגדולה" (אבות א, א). ואילו בימינו ניכרת מגמה הפוכה: צמצום השימוש בכינוי המושא החבור, והצורות אותי, אתכם וכו' חזרו והתפשטו הרבה מעבר לגבולן הראשון (וזאת כחלק ממגמה רחבה של הפרדת הכינויים, כגון כינויי השייכות בשם 'הבית שלי' וכינויי הגוף בפועל 'אני אלך').

נזכיר כי את מסייעת להבהיר במשפטים רבים מי עושה הפעולה ומי מקבל הפעולה, כגון 'השוטרת עצרה את המכונית', 'את המטוס יירט טיל'. ותינתן הדעת שכאשר אין יידוע עלולה להיווצר דו־משמעות, כמו בדוגמה המפורסמת "אֲבָנִים שָׁחֲקוּ מַיִם" (איוב יד, יט); אלא שבפסוק הפתרון ברור: המים שחקו את האבנים ולא להפך.