מכל או מיכל

בשנת תשכ”ב דנה מליאת האקדמיה בניקודה של המילה ‘מכל’ במשמע כלי קיבול. הניקוד המקובל במילונים עד אז היה בצירי ובפתח, מֵכַל, כדוגמת המילים מֵסַב, מֵחַם ומֵרַב. ברם, בעוד המילים האחרונות נגזרות משורשים מגזרת הכפולים – סב”ב, חמ”ם, רב”ב – המילה מכל נגזרת לכאורה מן השורש כו”ל, שכן מדובר בכלי המיועד להָכִיל תכולה, על דרך הפסוק במלכים א ז, כו : “אַלְפַּיִם בַּת יָכִיל” (נאמר על הכיור שבבית המקדש).

לכן הציעה ועדת הדקדוק של האקדמיה לשנות את ניקודה של המילה למְכָל, בשווא ובקמץ, כדוגמת המילה מְצָד שבמקרא הנגזרת מן השורש צו”ד, ככתוב: “וַיֵּשֶׁב דָּוִיד בַּמְצָד עַל כֵּן קָרְאוּ לוֹ עִיר דָּוִיד”, בדברי הימים א יא, ז (והשוו לפסוק המקביל בשמואל ב ה, ט: “וַיֵּשֶׁב דָּוִד בַּמְּצֻדָה וַיִּקְרָא לָהּ עִיר דָּוִד”).

חבר האקדמיה ד”ר יחיאל בן־נון הביע הסתייגות מהצעת השינוי, וביקש להציע צורה משולבת: מֵכָל בצירי ובקמץ. לדבריו, הצורה מְצָד היא בבחינת עֵד יחידי, ו”מֵכָל כבר מקובל מאוד, וקשה לומר מְכָל. נראה לי אפוא שאין להתנגד לקיום הצירי במֵכָל לפני ההברה המוטעמת, כשם שאנו מנקדים את המ”ם בצירי לפני ההברה המוטעמת בגזרת הכפולים” (זיכרונות האקדמיה תשכ”ב, ישיבה מו, עמ’ 53–54).

לבסוף הוחלט להעביר את הסוגיה לוועדת הדקדוק. זו החליטה לשנות את הניקוד לשווא וקמץ, וזהו הניקוד הנהוג כעת בפרסומי האקדמיה ובמילונים העדכניים (בכתיב חסר ניקוד הכתיב התקני של המילה הוא “מכל”, אך רבים כותבים את המילה בתוספת יו”ד. על פי בדיקה במרשתת, הצירוף “מיכל מים” למשל נפוץ פי 15 ויותר מן הצירוף בכתיב החסר “מכל מים”).

מאין הגיעה בכלל המילה “מכל” במשמע כלי קיבול?

ובכן, נראה שהיא חודשה בשנת תרע”ב (1912), בספר הלימוד “שעורי הסתכלות וידיעת המולדת לשלש שנות הלמוד הראשונות” שיצא לאור ביפו. שלושת מחברי הספר הם יוסף עזריהו (אוזרקובסקי), יחיאל יחיאלי ומרדכי אזרחי (קרישבסקי), מראשוני תל אביב ומן הבולטים שבאנשי החינוך של התקופה.

בספר עב הכרס המחברים מציגים תפיסה חינוכית הדוגלת ביציאת התלמידים אל הטבע ובעידודם להביט אל סביבתם ולחקור אותה. בין השאר מציג הספר דוגמאות לדברים שאליהם אפשר להסב את תשומת לב התלמידים בבית הספר, בבית המגורים, בשדה ובגינה. רוב הספר מוקדש לצמחים ולבעלי חיים, אך יש בו התייחסות גם לחפצים כמו השולחן, הכיסא, הספה, המראָה, המנורה והשעון.

בסעיף על המנורה מפרטים המחברים את חלקיה: הכן, הפתילה, הזכוכית ועוד – ובין השאר נזכר כלי הקיבול שבו נותנים את הנפט או את השמן, ושמו הוא “מִיכַל”.

על פי עדות המחברים ברשימה שצירפו בסוף ספרם, המילה “מִיכַל” במשמעה זה היא חידוש שלהם (מילים נוספות המסומנות כחידוש של המחברים הן מחוש, ריבה וגמל־שלמה).

נראה שמחברי הספר נטלו את המילה “מיכל” מן המקרא. בשמואל ב מסופר: “וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי אַבְשָׁלוֹם אֶל הָאִשָּׁה הַבַּיְתָה וַיֹּאמְרוּ אַיֵּה אֲחִימַעַץ וִיהוֹנָתָן, וַתֹּאמֶר לָהֶם הָאִשָּׁה עָבְרוּ מִיכַל הַמָּיִם וַיְבַקְשׁוּ וְלֹא מָצָאוּ וַיָּשֻׁבוּ יְרוּשָׁלִָם” (יז, כ). זהו המקום היחיד בתנ”ך שבו באה המילה מיכל, ורבו בה הפירושים. רש”י כתב: “איני יודע לו פתרון במחברת כל [= במשפחת המילים השייכות ליסוד כל]. ופתרונו לפי ענינו, כמו שבולת הנהר [=זרם המים]”. ובדומה לזה כתב רד”ק: “אין לו חבר, ולפי ענינו פלג מים”. בתרגום יונתן במקום המילים “מיכל המים” נכתב “ירדנא”, היינו נהר הירדן.

סופרי ההשכלה השתמשו לעיתים בצירוף “מיכל המים” במשמעות פלג מים. הנה למשל דברים שכתב אברהם דב גוטלובר בזיכרונותיו: “אזרנו חיל ונבוא במים, ונעבור את מיכל המים ברגל… ויהי בעברנו את הנחל ונבוא אל העבר השני”.

כך הוא גם בעיתונו של אליעזר בן־יהודה, הצבי, בידיעה קצרה וחביבה למקרא משנת 1909, תחת הכותרת “אמץ לבו של יהודי”:

אכר מכפר סמוך לעיר רופשיץ הלך לעבודתו העירה, ויבוא עד מיכל המים ויחפץ לעבֹר הנחל אף כי גאו מימיו. ויהי אך נכנס הסוס והעגלה אל תוך הנחל ותהפך העגלה ויפלו האכר ואשתו המימה, וירא איש יהודי שעמד על שפת הנחל את הדבר ויקפץ אל תוך המים ויציל את האכר ואת אשתו, בשביל אמץ לבו זה תתן הרשות ליהודי אות כבוד של זהב.

ובכן מחברי ספר הלימוד הנזכר נטלו ככל הנראה את המילה מיכל שפירושה המדויק אינו ברור וייחדוה למשמע כלי קיבול, כנראה על פי ההבנה ששורשה הוא כו”ל, לשון תכולה.

בעיתונות העברית בשנים הבאות איננו מוצאים שימוש במילה “מיכל” במשמע כלי קיבול, ורק החל משנות הארבעים הולך ועולה השימוש במילה זו. הנה דוגמה לידיעה מעיתון “הבקר” מקיץ 1940: “מפציצים בריטיים הרעישו אתמול מיכלי נפט, בתי חרושת לנשק, מוסכי אוירונים ומסילות ברזל בגרמניה”.

אפשר לשער שבשל השם הפרטי “מִיכל”, ההגוי בחיריק בתחילתו, נעשה בידול והועדפה ההגייה בצירי במילה “מיכל” במשמע כלי קיבול. כידוע, בהגייה האשכנזית הצירי בוטא פעמים רבות בהשמעת העיצור יו”ד, ולכן כתיב המילה נותר מלא – וכאמור אף כיום רבים כותבים את המילה בקיום היו”ד, אף שהניקוד התקני כיום הוא בשווא במ”ם.