לקלס – שבח וגנאי במקום אחד?

הפועל לקלס נדיר בלשון הדיבור בעברית בת ימינו, ובכל זאת הוא מוכר לרבים מן ההגדה של פסח, מרצף לשונות השבח שלאחר אמירת ההלל: "לְהוֹדוֹת, לְהַלֵּל, לְשַׁבֵּחַ, לְפָאֵר, לְרוֹמֵם, לְהַדֵּר, לְבָרֵךְ, לְעַלֵּה וּלְקַלֵּס…" – ומכאן שמובנו הבסיסי הוא 'להלל ולשבח'.

עיון בפסוקי המקרא מעלה תמונה שונה בתכלית: הפועל לקלס, וגם שמות העצם מן השורש קל"ס, באים במשמעות ההפוכה – 'ללעוג ולבזות'. כך למשל במזמור תהלים (שנאמר בתשעה באב בחלק מעדות ישראל): "הָיִינוּ חֶרְפָּה לִשְׁכֵנֵינוּ, לַעַג וָקֶלֶס לִסְבִיבוֹתֵינוּ" (עט, ד), כך בספר יחזקאל: "עַל כֵּן נְתַתִּיךְ חֶרְפָּה לַגּוֹיִם וְקַלָּסָה לְכׇל הָאֲרָצוֹת" (כב, ד), וכך בתיאור כינויי הגנאי שמטיחים הנערים בנביא אלישע: "וַיִּתְקַלְּסוּ בוֹ וַיֹּאמְרוּ לוֹ עֲלֵה קֵרֵחַ עֲלֵה קֵרֵחַ" (מלכים ב ב, כג). ההוראה השלילית של קל"ס במקרא התגלתה גם בלשון האוגריתית – לשון שמית־צפונית עתיקה – בשורש קל"ץ שמקובל לפרשו כ'העליב, השפיל' (העיצור צ היה עיצור נחצי, בדומה ל־ص בערבית, והרי שצלילו קרוב ל־ס).

השורש קל"ס יוצא אפוא לשתי הוראות מנוגדות: בלשון המקרא – לגנאי, בלשון חכמים – לשבח.[1]

מה פשר העניין? אפשר היה לומר שזהו מקרה נוסף של שורש שמורה דבר והיפוכו כמו השורש נכ"ר – ממנו גם הִכִּיר וגם הִתְנַכֵּר (ראו כאן), אך במקרה זה נראה שיש הסבר אחר.

על פי רוב מקובל להסביר כי לקלס בלשון חכמים הוא פועל גזור־שם מן המילה היוונית καλῶς (קאלוס), 'יפֶה'. מילה זו באה במטבעות לשון של שבח וברכה ביוונית, ומן התלמוד הבבלי אנו למדים שהיא עצמה שימשה בתקופת חז"ל בלשון הדיבור (שבת קח ע"א). כמו הפעלים ספג, פייס, טיגן ופרנס, גם קילס הוא ככל הנראה פועל בעברית שנגזר משם עצם מיוונית, והוא שימש באותה משמעות גם בלהגי הארמית – היהודית, הנוצרית והשומרונית. מכאן נגזר גם בלשון חז"ל שם העצם קילוס: "מאה וארבעים ושבעה מזמורות שכתוב בתהלים כנגד שנותיו של אבינו יעקב. מלמד שכל הקילוסין שישראל מקלסין להקב"ה כנגד שנותיו של יעקב…" (ירושלמי שבת טז, א; טו ע"ג).

חוקר ספרות הבית השני והתלמוד שאול ליברמן הסביר כי לקלס לא החליף סתם פועל עברי רגיל כמו 'לשבח', אלא היה מיוחד במקורו הלועזי להקשרים מסוימים: דווקא לשליט, ומכאן בהרחבה בעברית ובארמית גם לקב"ה, לחתן וכלה, ואפילו לחכם על דברי חוכמתו (הוא מסביר למשל את לשון התגובה "יפה אמרת" המצוי בספרות חז"ל בדרך של תרגום שאילה).

ברם היו שפקפקו בהסבר הזה. לטענתם לא סביר שתתקבל בפי הדוברים מילה מחודשת בהוראה חיובית שזהה לחלוטין למילת גנאי שמוכרת להם מן המקרא. לכן היו שניסו להראות כי השורש קל"ס היה במקורו ניטרלי, ובשלב קדום יצא לשתי הוראות מנוגדות בדרך של צמצום משמעות.[2] אחת הראיות לכך היא המילה קילוס בלשון חז"ל שעניינה 'רקיעה ברגל' (או 'קפיצה'), פעולה שעשויה להילוות לשמחה או לרוגז.[3] חוקר הלשון חיים רבין אף הציע כי השורש קל"ס כלל אינו שמי, ובתקופה קדומה התגלגל מן הפועל kalleš בחיתית, שפה הודו־אירופית שדוברה בעת העתיקה באסיה הקטנה. פועל זה שימש בהקשר של פולחן בהוראת 'קרא', 'הזמין', והוא עשוי לדעתו לשמש בקשת רחבה של מבעים.

על אף דעת המפקפקים נראה שדרך המלך היא להסביר שמדובר בשני שורשים נבדלים שמקורם שונה.

————————————————————–

[1] למעשה הבחנה זו נוּסחה כבר בחיבור מדרשי מתקופת הגאונים לפני למעלה מאלף שנה.

[2] בדומה לשורש רנ"ן שביסודו מציין השמעת קול, למשל "וַיַּעֲבֹר הָרִנָּה בַּמַּחֲנֶה כְּבֹא הַשֶּׁמֶשׁ לֵאמֹר אִישׁ אֶל עִירוֹ וְאִישׁ אֶל אַרְצוֹ" (כב, לו) – 'רינה' כאן היא הודעה או הכרזה. מן המשמעות הכללית התפתחו משמעויות שונות – לחיוב ולשלילה. במובן של צהלה ושמחה: "עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה" (תהלים ק, ב) ובמובן של רכילות ולעג (מלשון חכמים ואילך): "אותו היום שגמל אברהם את יצחק בנו היו כל אומות העולם מרננין ואומרין ראיתם זקן וזקנה שהביאו אסופי מן השוק ואומרים בננו הוא. ולא עוד אלא שעושין משתה גדול כדי להעמיד דבריהם" (בבלי בבא מציעא פז ע"א).

[3] ואומנם גם במקרא בא השורש קל"ס בפסוק שרבים מפרשים בהקשר חיובי: "לְקַלֵּס אֶתְנָן" (יחזקאל טז, לא). רש"י על אתר: "לדבר ולהתהלל באתנן יפה".