אנו נשאלים לא פעם כיצד נכון להתנסח: מצפון לתל אביב או צפונית לתל אביב? עיון במקורות העברית מלמד שיש יותר מאפשרות אחת.

בלשון המשפטנים רווחים הצירופים "ריצה עונש" או "ריצה מאסר", ואולם בעברית המסורה לנו נהוגות דרכי ניסוח אחרות, וכידוע גם הפועל לרַצות משמש בעניין אחר לגמרי.

בעברית שבפינו מהלך הביטוי 'לגופו של עניין' מבלי לפרש מהו העניין. בהנחה שמתכוונים ל'עניין' ידוע לשומע או לקורא, נשאלת השאלה: לאן נעלמה ה' הידיעה?

פג תוקפהּ של הסיסמה – מכאן שהסיסמה "פגת תוקף"? על הפועל המקראי פָּג והשאלות שהוא מעורר בלשון ימינו.

אל הוועדה למונחי משפט של האקדמיה הגיעו כמה פניות לקבוע מונח נפרד לשופטים במגרש הספורט, ואף הוצעו לה כמה הצעות, ובהן פַּסְקָן ושַׁפָּט.

כשאנחנו רוצים לומר שעשינו משהו בידינו ממש אנחנו עשויים לומר: 'עשיתי זאת במו ידיי'. מניין לנו המילה בְּמוֹ?

שמה של בירת הנגב 'באר שבע' מוכר בראש ובראשונה מסיפורי אברהם ויצחק בספר בראשית. האם הרכיב 'שבע' בשם קשור למספר שֶׁבַע או לעניין השבועה?

נכון לומר אסתר המלכה ולא "מלכת אסתר" – ייתכן שהצירוף "מלכת אסתר" נולד משיבוש שורת השיר "אני מלכה אסתר" בשיר הילדים הידוע שכתב לוין קיפניס בשנת תרפ"ט.

תשובותינו על כמה מן השאלות החוזרות בעניין ראשי התיבות על סמך דוגמאות של ראשי תיבות המשמשים בלשוננו.

המילים 'משהו' ו'מישהו' ממלאות תפקיד מרכזי בלשון יום־יומית, אך בלשון רשמית נראה שיעדיפו מבנים אחרים.

ברוב המקורות מינה הדקדוקי של שבת הוא נקבה: "שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הִיא לָכֶם", ואולם בתנ"ך השבת באה כמה פעמים גם בלשון זכר: "שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ".

בלשון מוקפדת נבחין: איזה לזכר, איזו לנקבה, ואילו (ביו"ד) לרבים ולרבות – בכל השימושים. המהדרים יקפידו להטעים את שלוש המילים הללו במלרע: איזה, איזו, אילו.

הצירוף חוּץ לָאָרֶץ, או חוּצָה לָאָרֶץ (בתוספת ה' המגמה), נוצר בלשון חז"ל. מני אז הוא משמש בעברית לדורותיה, וכמובן גם בימינו.

צירוף הסמיכות מעמיד כמה אתגרים לפני דוברי העברית בת ימינו – ביידוע, בריבוי ובצורת הנסמך.

האיחול "המון בהצלחה" רווח בלשון הדיבור, אך בלשון התקנית מוטב להימנע ממנו ולנקוט 'הצלחה רבה' או 'בהצלחה רבה'.

יש הטועים לחשוב כי שמו של אי התנועה בא לו ממילת השלילה אִי – כמו 'אי אפשר', 'אי־צדק', שהרי בשטח זה אין תנועה. אך לאמיתו של דבר מדובר במילה אִי בהוראה 'אדמה המוקפת מים מכל עבריה'.

רבים שואלים אותנו: ניסוי וטעייה או ניסוי ותהייה? התשובה המפתיעה שלנו: במונחי האקדמיה נקבע בכלל הצירוף "נסייה וטעייה".

שמות המורכבים ממילת־יחס ושֵם, כגון 'בין־לאומי', 'על־מפלגתי', 'תת־קרקעי', נכתבים בשתי תיבות ומקף ביניהן.

בעברית בת ימינו רווחים צירופים כגון תת־ועדה, תלת־ממד, דו־משמעי, אי־הבנה, בין־עירוני, רַב־צדדי, מוליכוּת־על ועוד רבים. להלן נרחיב את הדיבור על דרך היווצרותם ועל הקשיים שהם יוצרים.

הצירופים 'סכנת מוות' ו'סכנת חיים' נראים הפוכים זה מזה, ואף על פי כן הם משמשים באותה משמעות. הא כיצד?

רבים מתלבטים אם לכתוב צירופים דוגמת 'מי הוא' ו'מה הוא' בתיבה אחת או בשתיים. תשובתנו היא ששתי הדרכים כשרות, אך במקרים שיש חשש לאי־הבנה נעדיף את הכתיב בתיבות נפרדות.

ההמלצה היא להשתמש במבני סמיכות – 'אירוע לב', 'טיפול לב', 'רפואת הלב' (קרדיולוגיה) וכיוצא באלה. כן אפשר לנקוט את הצירוף 'של הלב', כגון 'אירוע של הלב'.

נכון לנקוט 'כשלעצמו', 'כשלעצמי' ולא "לכשעצמו", "לכשעצמי". ובעלי סגנון מעדיפים לנקוט את הצירוף המלא – 'כשהוא לעצמו', 'כשאני לעצמי'.

שני הצירופים כשרים מצד הלשון ומצד העניין. עם זאת הרוצים להקפיד על המונח הרשמי המשקף במדויק את התפקיד ואת מקומו במערך השלטוני ינקטו את הצירוף ראש עירייה.

בלשון הדיבור אומרים לעיתים קרובות "עשה ימים כלילות" – בהיפוך הסדר ובהיפוך ההיגיון; שהרי העושה ימים כלילות נוהג ביום כמנהגו בלילה, כלומר: מבלה את היום בשינה. אולם בביטוי הנדון כאן מקומו של הלילה לפני היום: לילות כימים.

העוסקים בתחום המשפט תוהים לא אחת אם יש לומר 'מושא העבֵירה', 'מושא תיק זה' או 'נשוא העבֵירה', 'נשוא תיק זה'. שאלה זו נדונה בוועדה למונחי משפט של האקדמיה ונקבע שבהקשר זה יש לנקוט 'מושא' ולא 'נשוא'.

שתי דרכי היידוע תקניות: 'היושב ראש' וגם 'יושב הראש' וברבים 'היושבים ראש' וגם 'יושבי הראש'.

האפשרות שהועדפה בעבר היא להשתמש לצורך הנסמך בצורה רוֹפֵאת – ולפי זה נהגו המקפידים על לשונם לומר רוֹפֵאת ילדים. בשנת תשס"ח (2007) החליטה מליאת האקדמיה להכשיר גם את צורת הנסמך הנגזרת ישירות מן רוֹפְאָה: רוֹפְאַת־(ילדים).