כרוב

רבים מן הסתם שואלים את עצמם: האם יש קשר בין הכרוב במקדש ובין הכרוב במטבח?

ובכן אין קשר בין המילים.

יְרַק המאכל העולה על שולחננו נקרא בעברית כְּרוּב לפחות מימי המשנה: “הלפת והנפוס, הכרוב והתרובתור… אינן כלאים זה בזה” (כלאיים א, ג). ואומנם, כשמות צמחים רבים הנזכרים בלשון חכמים, שאול השם ‘כרוב’ מיוונית (κράμβη, ‘קְרַמְבֶּה’).[1] עם זאת קשה לקבוע אם הכרוב הנזכר במשנה הוא כרוב הראש (המוכר בשם ‘כרוב לבן’), כרוב העלים (המוכר גם בשם הלועזי ‘קייל’) או כרובית – כולם ממשפחת המצליבים ושייכים לסוג Brassica oleracea.

לבד מן הכרוב הזה אנו מכירים את הכרובים הנזכרים בהקשרים שונים בתנ”ך – אלו הם יצורים פלאיים המופקדים על שמירת גן עדן על פי “וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים” (בראשית ג, כד) או דמויותיהם המכונפות, עשויות זהב, שהוצבו על גבי ארון העדות: “וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים זָהָב” (שמות כה, יח); “וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו” (שם כ). ובהמשך – “וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרוֹן הָעֵדֻת” (שם כב).[2] במקומות אחדים מתואר האל כיושב הכרובים, ובתהלים אף מוצאים את התיאור הציורי “וַיִּרְכַּב עַל כְּרוּב וַיָּעֹף, וַיֵּדֶא עַל כַּנְפֵי רוּחַ” (יח, יא).[3]

ומהיכן הגיע השם כרוב? בניגוד ללשונות שמיות אחרות השורש כר”ב אינו משמש בעברית, וגיזרונות שונים הוצעו בפתרונו. לפי ההצעה המקובלת המילה כרוב התגלגלה מן האכדית. על פי רוב נטען כי היא קרובה אל המילה kāribu, צורת הבינוני של הפועל karābu (במשמעות ‘בירך’, ‘התפלל’), ומכאן שהכרוב הוא המתווך בין בני האדם לאל ומגיש לפניו את תפילותיהם. לעומתם יש המבקשים את פשר המילה כרוב אצל הצורה kurību שעניינה שמירה והגנה. שתי ההצעות אינן חפּות מקשיים.

אם כן בשתי משמעויות שונות משמשת המילה כְּרוּב בעברית ואין ביניהן דבר.

בשולי הדברים כדאי לציין כי בספרי המקרא המאוחרים מופיע השם הפרטי כְּרוּב (עזרא ב, נט; נחמיה ז, סא), ואולם מן ההקשר לא ברור אם מדובר בשם מקום או בשם אדם; כך או כך עניינו לא הוברר.

________________________________________________________________

[1] בנקל אפשר להבחין בשינויים משמעותיים: התנועה הסופית נשלה; שני העיצורים השפתיים βμ מבוטאים בסוף המילה כעיצור (שפתי) אחד – בֿ; מעתק a > u/o (פעמים מוצאים כְּרוֹב בחולם) בהשפעת העיצור השפתי. כמו כן בחלק מעדי הנוסח של המשנה צרור העיצורים בראש המילה פורק באמצעות אל”ף פרוסתטית: אֶכְרוּב/אֶכְרוֹב.

[2] רש”י מפרש: “דמות פרצוף תינוק להם”. מקור הפירוש בתלמוד הבבלי: “מאי כרוב? אמר רבי אבהו: כרביא [כְּ־ + רביא], שכן בבבל קורין לינוקא רביא” (חגיגה יג ע”ב).

[3] המילה כרוב (וגם צורת הרבים כרובים) נכנסו כמות שהן לתרגומי המקרא ליוונית (χερούβ, χερουβίμ) וללטינית (cherub, cherubin). מכאן נשאלה המילה ללשונות אירופה וברבות מהן צורת הרבים (cherubin) נתפסה צורת היחיד, כך למשל באיטלקית, צרפתית, ספרדית ורוסית.