WP_Post Object
(
    [ID] => 96599
    [post_author] => 60
    [post_date] => 2024-09-08 10:46:54
    [post_date_gmt] => 2024-09-08 07:46:54
    [post_content] => המילה צִיר ידועה במגוון הוראותיה כבר בתקופות קדומות – רובן שרדו עד ימינו. נצא למסע קצר בעקבות המילה הקצרה.
ציר = שליח
ברוב המופעים במקרא, שישה במספר, צִיר הוא 'שליח', ואומנם הוא בא לצד מילים מן השורש של"ח: "וַתְּשַׁלְּחִי צִרַיִךְ עַד מֵרָחֹק" (ישעיהו נז, ט); "וְצִיר בַּגּוֹיִם שָׁלוּחַ" (ירמיהו מט, יא); "וְצִיר בַּגּוֹיִם שֻׁלָּח" (עובדיה א, א); "צִיר נֶאֱמָן לְשֹׁלְחָיו" (משלי כה, יג). כידוע אף המילה מַלְאָךְ במקרא פירושה 'שליח' (להרחבה ראו כאן), ואין פלא אפוא שנמצא צִיר לצד מַלְאָךְ: "הַשֹּׁלֵחַ בַּיָּם צִירִים וּבִכְלֵי גֹמֶא עַל פְּנֵי מַיִם, לְכוּ מַלְאָכִים קַלִּים אֶל גּוֹי מְמֻשָּׁךְ וּמוֹרָט" (ישעיהו יח, ב); "מַלְאָךְ רָשָׁע יִפֹּל בְּרָע, וְצִיר אֱמוּנִים מַרְפֵּא" (משלי יג, יז).[1]

חייה של המילה ציר אחרי המקרא נמשכים בעיקר בפיוטים ובשירת ספרד. שם היא זוהתה יותר מכול עם דמותו של משה רבנו, על בסיס הקישור של "צִיר נֶאֱמָן" בספר משלי למשה שעליו נאמר "לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה – בְּכׇל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא" (במדבר יב, ז). בהקשר זה ידועה השורה המליצית מפיוטו של ר' אברהם אבן עזרא: "ארבעה עמדו על הים: צוּר וציר וצאן וצר" [ביאורו לפי הסדר: הקב"ה, משה, ישראל, מצרים].[2]

בעברית החדשה אומצה המילה ציר כבר בתקופת ההשכלה לציון 'שליח', ובמיוחד  נציג של מדינה הנשלח לארץ זרה בעניינים מדיניים, בהתאם להקשר המקראי שבו הציר נשלח "בַּיָּם", "בַּגּוֹיִם" (או "אֶל גּוֹי"), "עַד מֵרָחֹק" (ראו הפסוקים לעיל). בימינו התייחדה המילה 'ציר' לציון דרגה דיפלומטית (שאינה 'שגריר'), והיא משמשת גם לציון נציג של מדינה (state) וכיו"ב בבית נבחרים, וכן לציון 'נציג' בוועידות של תנועות ומפלגות, כגון הצירים (=נציגי התפוצות והארגונים) בקונגרסים הציוניים.
צירי לידה
הוראה אחרת של המילה צִיר – במקרא רק בצורת הרבים צִירִים – היא הכאבים העזים שמקדימים את הלידה. המילה ציר במשמעות זו גזורה מן צו"ר וצר"ר שהוראתם היסודית היא 'פגיעה, מכה, כאב'.

בספר שמואל מסופר שכלתו הֶהרה של עלי, אשת בנו פינחס, מתבשרת שנשבה ארון ה' ושבעלה וחמִיה נהרגו, ומבּהלת הבשורות הקשות "וַתִּכְרַע וַתֵּלֶד כִּי נֶהֶפְכוּ עָלֶיהָ צִרֶיהָ" (ד, יט). בתרגום הארמי צִרֶיהָ הם חֶבְלָהָא, היינו חֵבֶל, 'כאב'. הדמיון עולה גם בפסוקים אחרים: "צִירִים וַחֲבָלִים יֹאחֵזוּן, כַּיּוֹלֵדָה יְחִילוּן" (ישעיהו יג, ח), ומכאן למדים שצירים בהשאלה הם 'כאבים' בכלל, ולא רק לאישה בלידתה, כמו שאומר ישעיהו הנביא במקום אחר: "צִירִים אֲחָזוּנִי כְּצִירֵי יוֹלֵדָה" (כא, ג).
ציר הדלת 
בפסוק אחד בלבד במקרא נזכר ציר הדלת: "הַדֶּלֶת תִּסּוֹב עַל צִירָהּ וְעָצֵל עַל מִטָּתוֹ" (משלי כו, יד), ודווקא מכאן הסתעפו להן הוראות ותת־הוראות. בשונה מצירי הדלת של ימינו, בימי קדם ציר היה וו או זיז שמחובר לקצה הדלת, נתון בגומה קטנה במפתן או בקרקע כדי שיוכל לנוע אָנֶה וָאָנָה; ובהוראה זו המילה ציר רגילה גם במקורות חז"ל.[3]

בימי הביניים אומצה המילה ציר בתחום הגאומטרייה: המלומד היהודי בן המאה ה־11 אברהם בר חייא בחר בה כדי לציין את מרכז המעגל (או מרכז הכדור);[4] הוא דימה את הציר שעליו סובבת הדלת לנקודה שעליה סובבת המחוּגה. מאוחר יותר בימי הביניים (ועד העת החדשה) השתמשו מלומדים יהודים במילה ציר גם במשמעות 'קוטב' (pole),[5] היינו כל אחת משתי הנקודות שנמצאות על ציר הסיבוב (הציר הדמיוני שסביבו מסתובב הגוף); 'הציר הצפוני' ו'הציר הדרומי' היה כינויָם של שני הקטבים של כדור הארץ.

מכאן התפתחו הוראות משנֶה נוספות: במובן 'סרן', המוט שהגלגל מסתובב עליו; במובן קו, דמיוני או לא, כגון הקווים הניצבים זה לזה במערכת צירים או קו התקדמות (של כוחות צבא וכו') – מכאן באה ההוראה 'דרך, מסלול' ('ציר פילדלפי', 'פתיחת ציר'); ביחסים בין־לאומיים הצירוף 'מדינות הציר' הוא הכינוי שניתן לברית של גרמניה ואיטליה (ומאוחר יותר הצטרפה אליהן יפן) במלחמת העולם השנייה – על פי the axis או axis powers בלעז (ואף הביטוי המודרני מן האלף הנוכחי 'ציר הרשע', על פי axis of evil).
ציר = רוטב
ציר הוא גם רוטב שמופק מבשרם של בעלי חיים (דג, כבש, בקר). זהו הציר היחיד שאינו מופיע במקרא. והינה בעדי הנוסח הטובים של המשנה הוא מנוקד תדיר בצירי: צֵיר (ולעיתים אפילו בלי יו"ד: צֵר). המילה מוכרת גם מן הארמית: צירא, אך מקורה לא הוברר דיו.
ציר = פֶּסֶל
ההוראה הנדירה ביותר של ציר היא 'פסל'. בנבואת ישעיהו מוצאים "הָלְכוּ בַכְּלִמָּה חָרָשֵׁי צִירִים" (מה, טז), ואין ספק ש"חרשי צירים" הם בעלי המלאכה שיוצרים פסלים.[6] במובן זה המילה ציר קרובה אל המילים ציור וצורה ואל השורש יצ"ר. להוראה זו אין מהלכים של ממש בעברית לדורותיה.

__________________________________
[1] מכאן היה מי שסבר שצִיר זהה עם עִיר בארמית במובן 'מלאך', למשל בספר דניאל: "וַאֲלוּ עִיר וְקַדִּישׁ מִן שְׁמַיָּא נָחִת" [=והינה מלאך וקדוש מן השמיים יורד] (ד, י), שהרי צ עברית עשויה להתחלף עם ע ארמית (כגון ארץ–ארע; להרחבה ראו כאן). ואולם במילוני המקרא החדשים מקובל להסביר כי עִיר קרוב אל עֵר (מן השורש עו"ר), כאמור בפרשנות המקרא, ובלשון רש"י: "שהוא [המלאך] עֵר לְעולם".
[2] הקשר בין ציר (נאמן) לנביא עולה גם במימרה באבות דר' נתן: "עשרה שמות נקרא נביא [במקרא]: עבד, מלך, שליח, צופה, חוזה, חולם, ציר, רואה, נביא, איש האלהים" (אבות דרבי נתן, נוסח ב, לז; בנוסח א: 'ציר נאמן').
[3] במשנת כלים: "הדלת והנגר והמנעול והפותה שתחת הציר, הציר, הקורה והצינור" (יא, ב; ראו גם מועד קטן א, י). המשנה מציינת שני חלקים: הציר שהוא הזיז בדלת, והפּוֹתָה – הגומה שהציר נתון בה. מילה זו נזכרת כבר במקרא: "וְהַפֹּתוֹת לְדַלְתוֹת הַבַּיִת" (מלכים א ז, נ).
[4] המילה מרכז עצמה מקורה בערבית (مَرْكَز, מַרְכַּז), ובספרות ימי הביניים היא קיבלה צורה עברית – מֶרְכָּז.
[5] בדומה למרכז, אף היא מילה ערבית (قُطْب, קֻטְבּ) שקיבלה צורה עברית בספרות המדע של ימי הביניים.
[6] וסומכים לכאן גם את הכתיב בפסוק מתהלים: וַיִּרְדּוּ בָם יְשָׁרִים לַבֹּקֶר וְצוּרָם [הכתיב: צירם] לְבַלּוֹת שְׁאוֹל מִזְּבֻל לוֹ" (תהלים מט, טו).
    [post_title] => ציר
    [post_excerpt] => המילה צִיר, שנמצאת בימים אלו בכותרות, ידועה במגוון הוראותיה כבר בתקופות קדומות – רובן שרדו עד ימינו. נצא למסע קצר בעקבות המילה הקצרה.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%a6%d7%99%d7%a8
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2024-09-22 10:33:37
    [post_modified_gmt] => 2024-09-22 07:33:37
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=96599
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 95084
    [post_author] => 60
    [post_date] => 2024-06-26 16:46:07
    [post_date_gmt] => 2024-06-26 13:46:07
    [post_content] => מלאכי התנ"ך אינם מכונפים, לעומת יצורים מקראיים שמימיים אחרים: הכרובים והשרפים. איך קיבלו המלאכים כנפיים? ומה בכלל מקורה של המילה מלאך?
	[presto_player id=95087]
    [post_title] => איך קיבלו המלאכים כנפיים?
    [post_excerpt] => מלאכי התנ"ך אינם מכונפים, לעומת יצורים מקראיים שמימיים אחרים: הכרובים והשרפים. איך קיבלו המלאכים כנפיים? ומה בכלל מקורה של המילה מלאך?
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%90%d7%99%d7%9a-%d7%a7%d7%99%d7%91%d7%9c%d7%95-%d7%94%d7%9e%d7%9c%d7%90%d7%9b%d7%99%d7%9d-%d7%9b%d7%a0%d7%a4%d7%99%d7%99%d7%9d
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2024-07-02 22:15:20
    [post_modified_gmt] => 2024-07-02 19:15:20
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=95084
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 49405
    [post_author] => 21
    [post_date] => 2021-02-11 18:28:22
    [post_date_gmt] => 2021-02-11 16:28:22
    [post_content] => רבים מן הסתם שואלים את עצמם: האם יש קשר בין הכרוב במקדש ובין הכרוב במטבח?

ובכן אין קשר בין המילים.

יְרַק המאכל העולה על שולחננו נקרא בעברית כְּרוּב לפחות מימי המשנה: "הלפת והנפוס, הכרוב והתרובתור... אינן כלאים זה בזה" (כלאיים א, ג). ואומנם, כשמות צמחים רבים הנזכרים בלשון חכמים, שאול השם 'כרוב' מיוונית (κράμβη, 'קְרַמְבֶּה').[1] עם זאת קשה לקבוע אם הכרוב הנזכר במשנה הוא כרוב הראש (המוכר בשם 'כרוב לבן'), כרוב העלים (המוכר גם בשם הלועזי 'קייל') או כרובית – כולם ממשפחת המצליבים ושייכים לסוג Brassica oleracea.

לבד מן הכרוב הזה אנו מכירים את הכרובים הנזכרים בהקשרים שונים בתנ"ך – אלו הם יצורים פלאיים המופקדים על שמירת גן עדן על פי "וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים" (בראשית ג, כד) או דמויותיהם המכונפות, עשויות זהב, שהוצבו על גבי ארון העדות: "וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים זָהָב" (שמות כה, יח); "וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו" (שם כ). ובהמשך – "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרוֹן הָעֵדֻת" (שם כב).[2] במקומות אחדים מתואר האל כיושב הכרובים, ובתהלים אף מוצאים את התיאור הציורי "וַיִּרְכַּב עַל כְּרוּב וַיָּעֹף, וַיֵּדֶא עַל כַּנְפֵי רוּחַ" (יח, יא).[3]

ומהיכן הגיע השם כרוב? בניגוד ללשונות שמיות אחרות השורש כר"ב אינו משמש בעברית, וגיזרונות שונים הוצעו בפתרונו. לפי ההצעה המקובלת המילה כרוב התגלגלה מן האכדית. על פי רוב נטען כי היא קרובה אל המילה kāribu, צורת הבינוני של הפועל karābu (במשמעות 'בירך', 'התפלל'), ומכאן שהכרוב הוא המתווך בין בני האדם לאל ומגיש לפניו את תפילותיהם. לעומתם יש המבקשים את פשר המילה כרוב אצל הצורה kurību שעניינה שמירה והגנה. שתי ההצעות אינן חפּות מקשיים.

אם כן בשתי משמעויות שונות משמשת המילה כְּרוּב בעברית ואין ביניהן דבר.

בשולי הדברים כדאי לציין כי בספרי המקרא המאוחרים מופיע השם הפרטי כְּרוּב (עזרא ב, נט; נחמיה ז, סא), ואולם מן ההקשר לא ברור אם מדובר בשם מקום או בשם אדם; כך או כך עניינו לא הוברר.

________________________________________________________________
[1] בנקל אפשר להבחין בשינויים משמעותיים: התנועה הסופית נשלה; שני העיצורים השפתיים βμ מבוטאים בסוף המילה כעיצור (שפתי) אחד – בֿ; מעתק a > u/o (פעמים מוצאים כְּרוֹב בחולם) בהשפעת העיצור השפתי. כמו כן בחלק מעדי הנוסח של המשנה צרור העיצורים בראש המילה פורק באמצעות אל"ף פרוסתטית: אֶכְרוּב/אֶכְרוֹב.
[2] רש"י מפרש: "דמות פרצוף תינוק להם". מקור הפירוש בתלמוד הבבלי: "מאי כרוב? אמר רבי אבהו: כרביא [כְּ־ + רביא], שכן בבבל קורין לינוקא רביא" (חגיגה יג ע"ב).
[3] המילה כרוב (וגם צורת הרבים כרובים) נכנסו כמות שהן לתרגומי המקרא ליוונית (χερούβ, χερουβίμ) וללטינית (cherub, cherubin). מכאן נשאלה המילה ללשונות אירופה וברבות מהן צורת הרבים (cherubin) נתפסה צורת היחיד, כך למשל באיטלקית, צרפתית, ספרדית ורוסית.
    [post_title] => כרוב
    [post_excerpt] => רבים מן הסתם שואלים את עצמם: האם יש קשר בין הכרוב במקדש ובין הכרוב במטבח?
ובכן אין קשר בין המילים.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%9b%d7%a8%d7%95%d7%91
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2021-03-14 15:46:16
    [post_modified_gmt] => 2021-03-14 13:46:16
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=49405
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 12963
    [post_author] => 7
    [post_date] => 2015-11-26 17:03:26
    [post_date_gmt] => 2015-11-26 15:03:26
    [post_content] => 
"וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל עֵשָׂו אָחִיו..." (בראשית לב, ד)
המילה מַלְאָךְ גזורה מן השורש לא"ך – שורש שֵׁמִי צפוני שהוראתו 'שלח'. בעברית השורש לא"ך מוכר רק במילים מַלְאָךְ ומְלָאכָה, אך בלשון האוגריתית הוא השורש העיקרי המציין שליחה.
עיסוק שהאדם שולח בו את ידו נקרא מְלָאכָה – בדיוק כמו מִשְׁלַח יָד. ושליחו של האדם נקרא מַלְאָךְ, כגון המלאכים ששלח יעקב לעשו. רבים מן המלאכים במקרא הם מלאכי אלוהים – כלומר יצורים עליונים שליחי האל, ועקב כך בתקופת חז"ל התייחדה המילה מַלְאָךְ למשמעות זו.
מלאכי התנ"ך, אנושיים ושמימיים גם יחד, אינם בעלי כנפיים – לעומת יצורים מקראיים אחרים: הכרובים והשרפים. על השאלה איך קיבלו המלאכים כנפיים משיב חוקר הלשון גד בן־עמי צרפתי:
מותר להניח שאם נשאל כל דובר עברית כיצד הוא מדמיין מלאך ה', הוא ישיב שהוא רואה בעיני רוחו מעין איש יפהפה בעל כנפיים – ומכל מקום כך יענה כל דובר לעז שיישאל על התמונה שהמילה angel מעוררת בראשו. והדבר תמוה: לא זו בלבד שהמקרא מעולם לא מדבר על המלאכים כעל יצורים מכונפים, אלא שמדבריו נשמע בבירור שלא היו למלאכים כנפיים, אלא מראם היה כשל בני אדם רגילים – על כן לעתים קרובות לא ידע אדם אם מלאך לפניו אם אדם כמוהו. די לנו אם נזכור את המעשה של מנוח ואשתו שבפרק יג של ספר שופטים: אליהם נראה מלאך ה', ובשם זה הוא נזכר כמה פעמים בהמשך הסיפור – ולבסוף נאמר: "כי לא ידע מנוח כי מלאך ה' הוא" (שופטים יג, טז). רק בסיום כל העניין כתוב: "אז ידע מנוח כי מלאך ה' הוא" (פסוק כא). לו היו למלאך כנפיים לא היה מקום להתלבטויות אלו! [...]
אם כן מניין כנפי המלאכים? האמנות הנוצרית, החל במאה החמישית לסה"נ, תיארה את המלאכים כבעלי כנפיים, וכך הם נראים גם בכתבי־היד העבריים המאוירים. ומניין זאת לאמנות? יש בין החוקרים הרואים בזה צירוף של המלאך המקראי עם תמונות ופסלים קלסיים של שליחי האלים, כגון מרקוריוס, איריס, ובעיקר אלת הניצחון הטסה מן השמים להאדיר את כוחו של הדיבור ולהכתירו בעטרת הניצחון, אשר לכולם כנפיים. אולם כבר התלמוד (חגיגה טז ע"א) סבר שלמלאכי השרת יש כנפיים: ייתכן אפוא שהדמיון המאוחר עשה דין אחד לכל היצורים שהם למעלה מן האדם, והעניק למלאכים את הכנפיים של הכרובים והשרפים.
למאמר המלא מאת גד בן־עמי צרפתי.
    [post_title] => פרשת וישלח - איך קיבלו המלאכים כנפיים
    [post_excerpt] => 
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%a4%d7%a8%d7%a9%d7%aa-%d7%95%d7%99%d7%a9%d7%9c%d7%97-%d7%94%d7%90%d7%9d-%d7%9c%d7%9e%d7%9c%d7%90%d7%9b%d7%99%d7%9d-%d7%99%d7%a9-%d7%9b%d7%a0%d7%a4%d7%99%d7%99%d7%9d
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2022-12-24 11:14:22
    [post_modified_gmt] => 2022-12-24 09:14:22
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=12963
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)