זֶה בתפקיד אוגד

לא פעם אנו נשאלים על תקניותם של משפטים שבהם בא כינוי הרמז זֶה בתפקיד אוגד, דוגמת "הוראה זה מקצוע מאתגר", "הכלי העיקרי שאני מנגן עליו זה חליל".

במקרים כאלה מקובל להמליץ על השימוש בכינויי הגוף הוּא, הִיא, הֵם והֵן שמשמשים ברגיל בתפקיד אוגד: "הוראה היא מקצוע מאתגר", "הכלי העיקרי שאני מנגן עליו הוא חליל".

הרחבה

כינוי הנסתר כאוגד

במשפטים שמניים, כלומר משפטים שאין בהם פועל, יש שבין שני חלקי המשפט העיקריים בא כינוי גוף הנסתר הוּא (ולפי הצורך הִיא, הֵם, הֵן). כינוי זה נקרא 'אוגד' על שם מעמדו כמעין איבר מחבר בין הנושא לנשוא. לפי כללי ההתאם, האוגד מתאים במין ובמספר לנושא.[1] כך אפוא ינוסחו המשפטים שלהלן:

  • הסיבה העיקרית לעיכוב היא הדיון המתמשך בוועדה.
  • העיכוב ביישום ההחלטה הוא התמשכות הדיונים בוועדה.
  • הדיונים המתמשכים בוועדה הם הסיבה לעיכוב.

כנגד כינויי הנסתר יבוא הפועל הָיָה בנטיותיו ובהתאמה למין ולמספר של הנושא במשפט שמני המנוסח בזמן עבר או עתיד. למשל: 'הסיבה העיקרית לעיכוב תהיה הדיון המתמשך בוועדה'; 'הדיונים המתמשכים בוועדה היו הסיבה לעיכוב'.

כינוי הרמז כאוגד בימינו

לצד מבנים אלו, רווחים מאוד בעברית בת ימינו משפטים שבהם כינוי הרמז 'זה' משמש בתפקיד אוגד, אולי בהשפעת הלשונות הסלוויות – רוסית, אוקראינית ופולנית – שיש בהן מבנה תחבירי דומה. כך אפשר למצוא: "מצנפת זה סוג של כובע", "הנכס היקר ביותר שלנו זה המשפחה", "הכתובת לכך זה משרד השיכון", "אנשים זה כל הסיפור". בכל המשפטים האלה (שנאספו מן המרשתת) משמש דווקא כינוי הרמז 'זה' ללא קשר למין ולמספר של נושא המשפט.

כינוי הרמז כאוגד בספרות חז"ל

יש מבעלי הסגנון ועורכי הלשון המסתייגים משימוש זה. לדעת אחרים היסוד שיש לשימוש ב'זה' כאוגד בלשון חכמים מאפשר את השימוש בו בימינו, גם אם כיום תפקידו מעט שונה. בספרות חז"ל נעשה שימוש בכינויי הרמז זֶה, זוֹ ואֵלּוּ בתפקיד אוגד במשפטים "מפָרשים", שבהם הנשוא מפרש מושג המוצג בראש המשפט – את שמו, את משמעו, את שיוכו וכדומה.[2] שימוש זה מוכר לרבים מן המדרשים המשולבים בהגדה של פסח:

  • "וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ" – זוֹ פְּרִישׁוּת דֶּרֶךְ אֶרֶץ… "וְאֶת עֲמָלֵנוּ" – אֵלּוּ הַבָּנִים…

וככלל הוא פזור לאורכה ולרוחבה של ספרות חז"ל. לדוגמה, הפסוק "וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים מְפֹרָשׁ וְשׂוֹם שֶׂכֶל וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא" (נחמיה ח, ח) נדרש על קריאת התורה:

  • ר' זעורא בשם רב חננאל: "ויקראו בספר תורת" – זה המקרא. "מפורש" – זה תרגום. "ושום שכל" – אילו הטעמים. "ויבינו במקרא" – זה המסורת… (ירושלמי ד, א; עד, ע"ד)

לשמות המקומות הנזכרים בפסוק "וְעָרֵי מִבְצָר הַצִּדִּים צֵר וְחַמַּת רַקַּת וְכִנָּרֶת" (יהושע יט, לה) ניתנים זיהויים המתאימים לתקופת חז"ל:

  • "חמת" – זו חמי גדר; "רקת" – זו טבריה; "כנרת" – זו גנוסר. (בבלי מגילה ה ע"ב)[3]

תינתן הדעת שבמבנה הזה יש נטייה להתאים את הכינוי הרומז למה שבא אחריו במין ובמספר, כמו שעולה מרוב הדוגמאות לעיל.

ההתאם באוגד 'זה' בעברית החדשה

גם בעברית של ימינו אפשר למצוא משפטים שבמרכזם כינוי רמז המתאים במין ובמספר לנשוא:

  • העור שלך זו המומחיות שלנו.
  • המשא ומתן זו הדרך המועדפת עליהם.
  • שליחויות לבית הלקוח זה הפתרון המועדף.
  • שימוש בפסולת כחומר גלם ממוחזר, שימוש בה לייצור אנרגייה או שימוש חוזר – אלו הדרכים להפחתת כמויות הפסולת שאנחנו מייצרים.

יש המציעים לראות במשפטים המודגמים לעיל משפטי ייחוד: החלק שלפני כינוי הרמז הוא חלק ייחוד; כינוי הרמז עצמו הוא נושא המשפט והוא גם כינוי מוסב לחלק הייחוד, ומה שבא אחרי כינוי הרמז הוא הנשוא. לכן כשם שנאמר במשפט עצמאי "זו המומחיות שלנו" בהתאמת כינוי הרמז לשם העצם המשמש נשוא, כך נאמר "העור שלך – זו המומחיות שלנו". בהצעה זו יש כדי להסביר את ההתאם של כינוי הרמז במין ובמספר דווקא לנשוא.[4]

היעדר ההתאם באוגד 'זה'

ואולם השימוש בכינוי הרמז 'זה' דווקא, ללא קשר למין הדקדוקי או למספר (יחיד או רבים) של מה שבא לפניו או של מה שבא אחריו, רווח מאוד. נשאלת השאלה אם שימוש זה הוא רק תוצאה של לשון לא מוקפדת או שיש מבנים שבהם הוא הכרחי.

אחד המבנים ש'זה' משמש בהם אוגד הוא משפט הנפתח בשם פועל, למשל: "לצחוק זה בריא", "לשמח אנשים זה בטבע שלו", "ללמוד זה מה שחשוב". במקרים אלו לא נוכל להחליף את 'זה' ב'הוא' – אולי משום ששם הפועל אינו שם עצם במובן הרגיל של המילה (אין לו מין ומספר). מבנה כזה מצאנו גם אצל סופרים:

"טוב היה לו להירשל לזכור אותה שינה שישן בחדר הרופא, שהימנה הכיר שעדיין לא שכח תורת שינה. לישון לישון ולישון זה כל התכלית, לישון ולהשכיח כל פגעי היום" (ש"י עגנון, סיפור פשוט).

גם במשפט כמו "מחשבים זה מעניין" השימוש ב'זה' דווקא הוא הכרח. המילה 'מחשבים' כאן מכוונת לא למחשבים עצמם אלא למושג רחב יותר: 'תחום המחשבים' או 'לימודי המחשב'. מסיבה זו לא נוכל להחליף את 'זה' ב'הם' ("מחשבים הם מעניינים"), ואם נרצה להימנע מן השימוש ב'זה' נצטרך לבנות משפט אחר: 'תחום המחשבים הוא תחום מעניין' או כיוצא בזה. חדי אוזן יבחינו אולי בהבדל בין "חופשה היא לא מותרות" ובין "חופשה זה לא מותרות". נראה שבמשפט השני המילה "חופשה" מקבלת משמעות של מושג כללי, לאו דווקא 'חופשה' כתקופת זמן מסוימת, אלא 'יציאה לחופשה', 'הימצאות בחופשה'.

* * *

כבענייני תחביר וסגנון אחרים גם בעניין השימוש באוגד 'זה' האקדמיה לא דנה ולא קבעה תקן. עם זאת, כאמור בתחילת הדברים, נראה שהשימוש ב'זה' אופייני ללשון הדיבור, ואם רוצים להתאים את הניסוח למשלב גבוה יותר אפשר לעיתים קרובות להחליף את 'זה' באוגד 'הוא', 'היא', 'הם', 'הן'. במקרים אחרים אפשר להציע שינוי במבנה המשפט. למשל במקום הניסוח "ללמוד זה מה שחשוב" אפשר לנסח 'הלימוד חשוב' או 'הלימוד הוא דבר חשוב'.

מטבע הדברים בהקשרים שבהם הלשון מכוונת אל משלב הדיבור, כגון בפרסומות, בכרזות ובסיסמאות, רווח השימוש באוגד 'זה', וספק אם יש טעם להילחם בזה.

————————————————————–

[1] שאלה לעצמה היא מה הנושא ומה הנשוא במשפט שמני. לא כאן המקום להרחיב בסוגיה זו, אבל נאמר כך: ככלל כאשר שני חלקי המשפט העיקריים הם שמות עצם שניהם עשויים לשמש נושא, בעיקר אם שניהם מיודעים או שניהם אינם מיודעים (כשרק אחד מהם מיודע מקובל שהוא הנושא). עוד אפשר לקבוע שבעברית בת ימינו לרוב הנושא הוא החלק הראשון של המשפט.

[2] יש הטוענים שמבנה תחבירי שבו כינוי רמז מתפקד כאוגד קיים כבר בתנ"ך, במשפטי שאלה דוגמת "הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו" (בראשית כז, כא); במשפט מקביל, שאינו משפט שאלה, היינו נוקטים: "אתה בני עשו" או "אתה הוא בני עשו". ואולם הוצעו לתופעה הזו גם הסברים אחרים.

[3] אבא בנדויד, שעמד על השימוש הזה בלשון חז"ל בספרו לשון מקרא ולשון חכמים, הציע לקיים הבחנה בין האוגד 'הוא' לאוגד 'זה' גם בעברית בת ימינו באותה הרוח. הוא מציג לדוגמה שני משפטים: "חידקל הוא שם הנהר בבבל" לעומת "חידקל זה שם של נהר". לדבריו המשפט הראשון "מזהה דבר ידוע עם דבר ידוע" ולכך מתאים בו האוגד 'הוא', ואילו המשפט השני "מפרש שם שאינו ידוע" ולכך מתאים בו האוגד 'זה' (לשון מקרא ולשון חכמים, עמ' 763).

[4] נעיר כי מקובל להסביר שגם משפטים שמניים שמשמש בהם האוגד הוא, היא, הם, הן – הם מיסודם משפטי ייחוד (עוזי אורנן, המשפט הפשוט, תשל"ט, עמ' 147 ועוד).