עשוי ועלול

רבים רואים במשפטים כגון ‘אתה עשוי למעוד’, ‘המצב עשוי להידרדר’ משפטים משובשים, ומתקנים: ‘אתה עלול למעוד’, ‘המצב עלול להידרדר’.

ההבחנה בין ‘עלול’ ל’עשוי’ – שזו לשלילה וזו לחיוב (או לעניין ניטרלי) – היא הבחנה שהתגבשה בעברית בת ימינו, והיא נשענת על שימוש נפוץ במילה ‘עלול’ במשמעות שלילית. רבים ממתקני הלשון תומכים בהבחנה זו,[1] ואולם אין לכך אחיזה של ממש במקורות. כך או כך האקדמיה ללשון העברית לא עסקה בסוגיה זו כלל וכלל.

עשוי

בימינו המילה ‘עשוי’ במבנה ‘עשוי + שם פועל’ – משמעה ‘אפשר שיקרה (בעתיד)’. ואולם אין זו המשמעות המקורית של המילה ‘עשוי’ בכלל ובמבנה זה בפרט.

‘עשוי’ פירושו ‘שעשו אותו’, ‘שנעשה’, כגון ‘השעון עשוי זהב’, ‘הכלי עשוי היטב’. כך למשל אנו מוצאים בספרות חז”ל דלת העשויה בטיט, חלוק שהוא עשוי כשבכה וכדומה. בתנ”ך ובספרות חז”ל מצוי גם המבנה ‘עשוי ל־’ במשמעות ‘נעשה בשביל’, ‘נועד ל’, כגון “כָּל הַזָּהָב הֶעָשׂוּי לַמְּלָאכָה” (שמות לח, כד), מיטה “העשויה לשכיבה” (משנה כלים כד, ח).

בספרות חז”ל עולה המבנה ‘עשוי + שם פועל’, אלא שהמילה ‘עשוי’ במבנה זה פירושה ‘מה שטבעו ל’, ומכאן ‘רגיל ל’,[2] אך לא במשמע ‘אפשר שיקרה’:[3]

• בענייני טומאה נאמר על כמה חפצים “שאינן עשויין להיטלטל אלא במה שבתוכם” (משנה כלים ו, א) – והכוונה שהם אינם בנויים כך שייטלטלו… ולא שאין באפשרותם להיטלטל.
• כשנאמר בתוספתא על דבר “העשוי לשמש את האדם כגון הסולם” – הכוונה שהדבר נעשה כך שהוא יכול לשמש את האדם.
• בתלמוד הירושלמי נאמר “אין אדם עשוי להוציא […] שם רע על אשתו” – ונראה שהכוונה שאין טבעו של אדם באשר הוא לעשות זאת.
• בתלמוד הבבלי מדובר על “דברים העשויין להשאיל ולהשכיר” – כלומר דברים המתאימים להשאלה ולהשכרה.

מן השימוש הזה קצרה הדרך אל הוראת האפשרות, ואכן בספרות העברית החדשה התחילו להשתמש ב’עשוי’ גם במשמעות ‘אפשר שיקרה’. למשל:

• נשיכת כלב שוטה עשויה להתרפאות בקלות בתחלתה, כאילו אין בה שום ארס (מרדכי לפין, רפואות העם, 1794)

אך אפשר למצוא שימושים כאלה לאו דווקא לחיוב:

• והיא עשויה להתעפש ולהסריח. (שם)

כמובן המבנה ‘עשוי + שם פועל’ לא איבד בספרות הזאת את המשמעות ‘רגיל ל’. למשל:

• יושבי קריה הסירו אדרת שער העשוי לחמם וילבשו בגדי קיץ (אברהם מאפו, 1861)
• והיא, אמי, מנענעת ברגליה את החבל התחתון העשוי לנענע את העריסה (פיירברג, 1898)

עלול

המילה ‘עלול’ פירושה המילולי ‘עשוי’, והיא מתקשרת לפועל ‘עוֹלֵל’ (בבניין פיעל או פּוֹלֵל) ולשם הפעולה עֲלִילָה שמשמעם היסודי ‘עשה’ ו’עשייה’. בספרות חז”ל המילה ‘עלול’ מופיעה רק בצירוף עלול לקבל טומאה במשמעות דומה למשמעות שצוינה לעיל למילה ‘עשוי’ – במובן שדבר מסוים ממהותו מקבל טומאה.

גם המבנה ‘עלול + שם פועל’ החל לשמש בספרות העברית החדשה במשמעות ‘אפשר שיקרה’ – בדרך כלל בהקשר שלילי. למשל:

• והנה יש מקצת נשים בריאות ובעלת אגרוף, העלולות להפיל את ולדן באיזה חודש ידוע במשך ימי עיבורן. (מרדכי לפין, רפואות העם, 1789)
• ואפילו הטובים שבבני אדם, אהבת עצמם או נטית לבם עלולה לעוֵר עיניהם שלא מדעתם, שלא להבחין בין טוב לרע (אחד העם, 1910)

אבל גם ללא משמעות שלילית:

• מזון שיש בו צוקער או שעלול להתהפך לצוקער בגוף האדם, הלא הם: לחם, תפוחי אדמה, אורז, פירות מתוקים, יין מתוק ושכר. (פרנקל, שומר הבריאות, 1890)
• שֵׂכל טוב העלול להפתח ולהשתלם מכל צד יוכל לשכון רק בגוף בריא ושלם. (שם)
• [על השפות השמיות יש מי שסבור] כי אין בהן רוח חיוני, כי מתאַבנות הן יותר מדי וכי אינן עלולות להשתנות לפי רוח העת. (קלוזנר, שפת עבר שפה חיה, 1896)
• וכשם {שמציאותו} של משה זה אינה מוטלת בספק אצלי, כך גם {מהותו} ברורה לי ואינה עלולה להשתנות על ידי שוּם “מציאה” ארכיאולוגית. (אחד העם, 1904)
• ללמדך, שלא האינטרסים הכלכליים מאחדים את סוג בני האדם הזה, העלול להשתתף במושבות שכאלו. (ברנר, 1919)
• הנה באמת בּז היה לכל ושונא ומתעב כּל מה שאינו עלול להביא לו רוחים. (ברנר, שכול וכישלון, 1920) 

איך נוצרה ההבחנה בין עשוי (לחיוב) ובין עלול (לשלילה)?

נראה שהתהליך שקרה הוא זה: מצד אחד החל שימוש ב’עשוי’ לציון דבר שאפשר שיקרה בעתיד. מצד שני המילה ‘עלול’ נתפסה שלילית הן בשל הקשרה המקורי בלשון חז”ל (עלול לקבל טומאה) הן בגלל מילים אחרות מן השורש על”ל הנושאות משמעות שלילית, כגון הפעלים עוֹלֵל (“רְאֵה ה’ וְהַבִּיטָה לְמִי עוֹלַלְתָּ כֹּה אִם תֹּאכַלְנָה נָשִׁים פִּרְיָם”, איכה ב, כ) והִתְעַלֵּל (“פֶּן יָבוֹאוּ הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה וּדְקָרֻנִי וְהִתְעַלְּלוּ בִי”, שמואל א לא, ד). את המקום הנחוץ לציון דבר שאפשר שיקרה במשמעות חיובית מילאו הדוברים במילה ‘עשוי’. מילה זו משמשת גם להקשר ניטרלי, כגון “זה עשוי להשתנות בקרוב”.

האם הבחנה זו בין ‘עשוי’ ל’עלול’ מחייבת? לא, אבל מכיוון שכבר נשתגרה, אפשר לאמץ אותה, ובוודאי אין טעם להילחם בה. אבל טוב שידעו דוברי העברית שאין זו הבחנה מאז ומתמיד.

נסיים בהמלצתו של יעקב רבי, העיתונאי ואיש הלשון: “על כל פנים, כשאתה מחליף בלי משים עלול בעשוי, אינך חייב לתקן את עצמך מייד” (שיחות על עברית, תשל”ז, עמ’ 130–132).

_________________________

[1] כך הם יצחק אבינרי, יד הלשון, עמ’ 450; ראובן סיוון, לקסיקון לשיפור הלשון, תשכ”ט, עמ’ 244; יעקב בהט ומרדכי רון, ודייק, תשכ”ז, עמ’ 106; ראובן אלקלעי, “תיקוני לשון”, לשוננו לעם ב, יא–יב (תשי”ב), עמ’ 37–38; יצחק פרץ, עברית כהלכה, תשכ”ה, עמ’ 35–37.

[2] ראו יוחנן ברויאר, “חידושים מילוניים מלשון האמוראים”, לשוננו סט (תשס”ז), עמ’ 60.

[3] בעקבות זאת התנגד איש הלשון והסגנון אבא בנדויד לשימוש במילה ‘עשוי’ במשמעות זו. ראו מדריך לשון לרדיו ולטלויזיה, תשל”ד, עמ’ 238.