מילים לסוף הקיץ

שלהי, שלפי, בתר, תום, תִּכְלָה

שִׁלְהֵי, שִׁלְפֵי

בתלמוד נזכרת המימרה הארמית: "שלהי דקייטא קשיא מקייטא" – סוף הקיץ קשה מן הקיץ. זאב בן־חיים הציע להסביר את המילה שלהי על פי השורש הערבי שלח' (בחילוף העיצורים ה ו־ח'). שורש זה עניינו פשיטה והסרה (בעיקר של עור) והוא משמש גם לציון סוף וגמר בהקשר של תאריכים.

מילה קרובה לשִׁלְהֵי היא שִׁלְפֵי, המשמשת גם היא בביטויי זמן במשמעות סוף. למשל: "שלפי קציר חטין היו, והלכו עשרה בני אדם לקציר חטים…" (בבלי יבמות קטז ע"ב). את המילים "שלפי קציר חטין" רש"י מפרש "סוף קציר חטים", ומסביר: "שילפי – לשון 'שָׁלַף אִישׁ [נַעֲלוֹ וְנָתַן לְרֵעֵהוּ', רות ד, ז) שכבר היה הקציר משתלף ועובר". הפועל שָׁלַף מציין משיכה והוצאה, ולכן ייתכן שהמילה שִׁלְפֵי כמוה כמילה מוֹצָאֵי.

לפי הסבר אחר מדובר בגלגול משמעות של המילה שֶׁלֶף – שדה לאחר הקציר וכן החלק של הצמח שנותר לאחר הקציר; 'שלפי קציר חטין' הוא זמן סוף הקציר שבו השדה שלף, ומכאן 'שלפי' במשמעות סוף גם בתיאורי זמן אחרים.

בָּתַר

בתר פירושה 'אחרֵי', והיא משמשת כחלופתה העברית של התחילית הלועזית 'פּוֹסְט'. למשל: ספרות בָּתַר־מקראית היא ספרות למן התקופה שלאחר המקרא; חברה בתר־תעשייתית (post-industrial) היא חברה עירונית ביסודה שכלכלתה מבוססת בעיקר על טכנולוגיה עילית ושירותים.
המילה בתר מקורה בארמית – בצירוף של מילת היחס ב־ והמילה 'אתר' (=מקום), ככתוב בחלק הארמי של ספר דניאל (ז, ז): "בָּאתַר דְּנָה חָזֵה הֲוֵית בְּחֶזְוֵי לֵילְיָא…" (= 'אחר כך ראיתי בחזיון הלילה'). יש הסוברים כי המשמעות היסודית של אתר היא 'צעד' וכי הצירוף 'באתר' כמוהו כצירוף 'בעקבות'. לפי הסבר אחר 'באתר' פירושו המילולי 'במקום' ובגלגול משמעות 'בסמוך', 'מייד לאחר'.
התחילית בתר־ מצטרפת לתחיליות תת־, חד־ שאף הן מקורן בארמית.

תֹּם

למילה תום כמה משמעויות הכרוכות זו בזו: סוף, שלמות, תמימות ויושר.
המילה תום במשמעות סוף משמשת בימינו בעיקר לתיאור זמן. כך למשל מתאר אפרים תלמי במסתו "סוף קיץ בשומרון" בעיתון דבר (1972): "אנו נוסעים למרגלות הרי יהודה צרוּבי־השמש, המוטלים עתה, בתום הקיץ, בשממונם האפור". בתנ"ך משמעות זו באה לידי ביטוי בצירוף עַד תֹּם: "וַיְנִעֵם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד תֹּם כָּל הַדּוֹר הָעֹשֶׂה הָרַע בְּעֵינֵי ה'" (במדבר לב, יג); "וַיְהִי כְּכַלּוֹת מֹשֶׁה לִכְתֹּב אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר עַד תֻּמָּם" (דברים לא, כד). צירוף זה משמש גם בימינו.

תִּכְלָה

תכלה היא מילה נרדפת למילים קץ, סוף, אחרית. מאותו השורש מוכרים לנו פעלים שעניינם סיום, חיסול: "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם" (בראשית ב, א), "עָבַר קָצִיר כָּלָה קָיִץ" (ירמיהו ח, כ); "אַל תַּשְׁלִיכֵנִי לְעֵת זִקְנָה כִּכְלוֹת כֹּחִי אַל תַּעַזְבֵנִי" (תהלים עא, ט). וכן מוכרים הביטויים 'אחרי ככלות הכול', 'הָחֵל וְכַלֵּה', 'כָּלָה וְנֶחֱרָצָה'.
תכלה קרובה למילה תכלית שגם היא משמעה היסודי 'סוף', ומכאן גם המטרה ששואפים אליה.
מקור המילה תכלה בתהלים: "לְכָל תִּכְלָה רָאִיתִי קֵץ" (קיט, צו). יש המפרשים אותה מידה ושיעור, אך הרוב הבינו אותה במשמעות סוף כאמור. כך נוצרו בימי הביניים הצירופים: 'בלא תכלה ואחרית', 'אין קץ ותכלה', 'מתחילה ועד תכלה'.

תִּכְלֶה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה.