Share on FacebookTweet about this on TwitterEmail to someonePrint this page

עם זה, עם זאת, יחד עם זאת

עם זה ועם זאת

יש המקפידים על צורת הביטוי 'עם זה' בזכר במקום 'עם זאת' בנקבה – כי כך מצאנו בספר נחמיה. ואולם גם לצורת הביטוי 'עם זאת' יש על מה לסמוך. הנה פירוט הדברים:

ביטויי קישור רבים מורכבים ממילת יחס ומכינוי רומז סתמי, כגון 'אחר כך', 'לפיכך', 'על כן', 'כמו כן', 'לעומת זאת'. כך גם שני הביטויים 'עם זה' ו'עם זאת'. ביטויים אלו זהים במשמעם ובמבנה שלהם, ונבדלים רק במינו של הכינוי הרומז.

כבר בתנ"ך אנו רואים שאפשר להביע רמיזות סתמיות הן בכינוי הזכר 'זה' הן בכינוי הנקבה 'זאת'. הנה כמה דוגמאות:
בזכר – "בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" (שמות יג, ח), "עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ" (איכה ה, יז), "גַּם זֶה הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ" (קהלת ב, כו ועוד), "אַחַר זֶה שָׁלַח סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר עֲבָדָיו יְרוּשָׁלַיְמָה" (דברי הימים ב לב, ט).
בנקבה – "בְּתָם לְבָבִי וּבְנִקְיֹן כַּפַּי עָשִׂיתִי זֹאת" (בראשית כ, ה), "אֵין זֹאת בִּלְתִּי אִם חֶרֶב גִּדְעוֹן בֶּן יוֹאָשׁ אִישׁ יִשְׂרָאֵל" (שופטים ז, יד), "בְּכָל זֹאת לֹא שָׁב אַפּוֹ וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה" (ישעיהו ה, כה), "מִי בָכֶם יַאֲזִין זֹאת" (ישעיהו מב, כג), "וַיְחִי אִיּוֹב אַחֲרֵי זֹאת מֵאָה וְאַרְבָּעִים שָׁנָה" (איוב מב, טז).

נחזור לצמד 'עם זה' ו'עם זאת'. בתנ"ך הביטוי מתועד פעם אחת בלבד – בזכר: "וַאֲשֶׁר הָיָה נַעֲשֶׂה לְיוֹם אֶחָד שׁוֹר אֶחָד צֹאן שֵׁשׁ בְּרֻרוֹת וְצִפֳּרִים נַעֲשׂוּ לִי… וְעִם זֶה לֶחֶם הַפֶּחָה לֹא בִקַּשְׁתִּי כִּי כָבְדָה הָעֲבֹדָה עַל הָעָם הַזֶּה" (נחמיה ה, יח). בספרות חז"ל לא מצאנו כלל תיעוד לביטוי זה. בספרות הגאונים ובספרות ימי הביניים הביטוי משמש בשתי גרסותיו (בזכר ובנקבה), אך 'עם זה' רווח הרבה יותר.

בכתיבה העברית בת ימינו יש המקפידים לנקוט 'עם זה' על פי הכתוב בנחמיה. ואולם אי אפשר לפסול את המקבילה 'עם זאת', שהרי כאמור רמיזות סתמיות יכולות להיות גם בנקבה. יתר על כן, בעברית המקראית הקלסית רמיזות סתמיות מובעות ברגיל בכינוי 'זאת', ורק בספרות המקראית המאוחרת יש התרחבות מסוימת של השימוש בכינוי 'זה' להבעת סתמיות. בסך הכול – לפי אבן־שושן בקונקורדנצייה שלו לתנ"ך – יש כ־200 היקרויות של 'זאת' סתמית כנגד 36 'זה' סתמי.

בעברית בת ימינו ניכרת העדפה ברורה לכינוי 'זאת' בביטויים שהתקבעו, כגון 'בכל זאת', 'למרות זאת', 'לעומת זאת', 'זאת ועוד'; ובביטויים אחרים משמשת המקבילה 'זו' האופיינית ללשון חז"ל: 'גדולה מזו', 'יתרה מזו', 'לא זו אף זו'. ואולם בשימוש החופשי רגיל ברמיזות סתמיות הכינוי 'זה', כגון "זה לא יכול להיות", "זה מה שקרה", "מה זה?" (לעומת שאלתו המפורסמת של הבן התם: "מה זאת?").

מעניין להשוות את שכיחות הצירופים 'עם זה' ו'עם זאת' באתר 'עיתונות יהודית היסטורית' שנסרקו בו עיתונים רבים מאמצע המאה התשע־עשרה ואילך. ההשוואה מראה בבירור כי חל מעבר חד מ'עם זה' ל'עם זאת' בשנות החמישים של המאה העשרים. תמונה דומה מתקבלת מהשוואת הצירופים 'לעומת זה' ו'לעומת זאת'. ייתכן שהשימוש היום־יומי בכינוי 'זה' גרם לכינוי 'זאת' להישמע גבוה ומלומד יותר, וכך הוא התקבע בביטויים האופייניים ללשון הכתובה.

 יחד עם זה, יחד עם זאת

לצד 'עם זה' ו'עם זאת' משמשים הביטויים הארוכים יותר 'יחד עם זה' ו'יחד עם זאת'. ביטויים אלו נוצרו ככל הנראה בעת החדשה (במאגרים העומדים לרשותנו הם מתועדים למן המאה התשע־עשרה), אולי בהשראת הביטוי הרוסי vmeste s tem המקביל מילולית. יש המסתייגים מביטויים אלו, בעיקר משום שיש בהם גיבוב – שהרי המילים 'עם' ו'יחד' מביעות את אותו הדבר.