WP_Post Object
(
    [ID] => 35773
    [post_author] => 21
    [post_date] => 2019-06-30 11:39:23
    [post_date_gmt] => 2019-06-30 08:39:23
    [post_content] => 

 	
היא סופרת וגם משוררת.
 	
אשתה מיץ תפוזים וגם קפה.

המילה 'גם' היא מילה הבאה לרבות (לעיתים בתפקיד מילת חיבור ולעיתים מעין תואר הפועל), ולכאורה אין טעם להוסיף לפניה את ו' החיבור, אך כבר בלשון המקרא אפשר למצוא דוגמאות רבות לצירוף וגם. למשל:

 	
"וַיָּשֶׁב אֵת כׇּל הָרְכֻשׁ וְגַם אֶת לוֹט אָחִיו וּרְכֻשׁוֹ הֵשִׁיב וְגַם אֶת הַנָּשִׁים וְאֶת הָעָם" (בראשית יד, טז).
 	
"הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרָשְׁתָּ" (מלכים א כא, יט).
 	
"כִּי לְבֹשֶׁת וְגַם לְחֶרְפָּה" (ישעיהו ל, ה).

לצד שימוש זה אפשר למצוא את המילה גם כשהיא לעצמה. למשל:

 	
"וַתֹּאמֶר אֵלָיו גַּם תֶּבֶן גַּם מִסְפּוֹא רַב עִמָּנוּ גַּם מָקוֹם לָלוּן" (בראשית כד, כה).

בעברית של ימינו רגילה הדרך הראשונה – וגם. הכוונה כמובן רק למבנים שבהם המילה 'גם' באה לציין שני פריטים או יותר השווים בתפקידם התחבירי, כמו בדוגמאות המובאות בראש הרשימה.
ו' החיבור לפני מילות חיבור אחרות
בלשון המקורות נמצא את ו' החיבור גם לפני מילות חיבור אחרות, כגון 'ואולם', 'ולכן', 'ולפיכך'. למשל:

 	
"וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל וְאוּלָם לוּז שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה" (בראשית כח, יט).
 	
"וְלָכֵן יְחַכֶּה ה' לַחֲנַנְכֶם וְלָכֵן יָרוּם לְרַחֶמְכֶם" (ישעיהו ל, יח).
 	
"ולפיכך התקינו הזקנים והנביאים שיהיו קורין בתורה בשבת בשני ובחמישי" (מכילתא דרבי ישמעאל, ויסע א).

אין אפוא שום פסול משימוש זה גם בימינו.
    [post_title] => גם וגם
    [post_excerpt] => המילה 'גם' היא מילה הבאה לרבות (לעיתים בתפקיד מילת חיבור ולעיתים מעין תואר הפועל), ולכאורה אין טעם להוסיף לפניה את ו' החיבור, אך כבר בלשון המקרא אפשר למצוא דוגמאות רבות לצירוף וגם.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%92%d7%9d-%d7%95%d7%92%d7%9d
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2019-07-18 17:33:30
    [post_modified_gmt] => 2019-07-18 14:33:30
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=35773
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 11879
    [post_author] => 4
    [post_date] => 2015-10-01 17:19:01
    [post_date_gmt] => 2015-10-01 14:19:01
    [post_content] => את הביטוי 'הא כיצד' ירשנו מלשון חז"ל. המילה הָא פירושה 'הרי', 'ובכן', 'אם כן', 'אבל' וכדומה – מילה המשמשת לפתיחת היגד המתייחס ומגיב למשפט קודם. לפי זה 'הא כיצד' פירושו 'ובכן כיצד?'

בספרות חז"ל 'הא כיצד' משמש בשני תפקידים:

תפקיד אחד הוא הבעת תמיהה 'כיצד ייתכן הדבר?' – בייחוד כחוליה מקשרת בין דברים סותרים ובין הניסיון ליישבם. למשל: "כתוב אחד אומר [על ראש השנה] 'יום תרועה', וכתוב אחר אומר 'זכרון תרועה'. הא כיצד? בשעה שהוא חל בחול – יום תרועה, בשעה שהוא חל בשבת – זכרון תרועה, מזכירין אבל לא תוקעין" (ירושלמי ראש השנה ד:א, נט ע"ב).

התפקיד השני הוא פתיחה להסבר או להדגמה של מה שנאמר קודם. למשל: "חביבין ישראל שהן מסוימים [מסומנים] בכל המצות שבתורה. הא כיצד? תפילין על ידיהם, ותפילין על ראשיהם, מזוזה על פתחיהם, ארבע ציצית על בגדיהם" (מסכתות קטנות, תפילין א, כא); "תנו רבנן: מפקחין פקוח נפש בשבת והזריז הרי זה משובח, ואין צריך ליטול רשות מבית דין. הא כיצד? ראה תינוק שנפל לים – פורש מצודה ומעלהו" (בבלי יומא פד ע"ב).

לצד הכתיב 'הא כיצד' (בשתי מילים) משמש כבר מאות בשנים הכתיב המקוצר 'הכיצד'. הניקוד הראוי של הביטוי בצורתו המקוצרת הוא בכ"ף רפה: הָכֵיצַד (לעומת הָא כֵּיצַד) – בדיוק כמו לְפִיכָךְ (=לפי כך).

הכתיב המקוצר 'הכיצד' יצר טעות נפוצה בהבנת הביטוי: האות ה"א, שמקורה כאמור במילה הארמית הָא, נתפסת כה"א השאלה כשימושה במילות השאלה הַאִם, הַאֻמְנָם, הֲיִתָּכֵן. כך היטשטש אצל רבים ההבדל שבין 'כיצד' ל'הכיצד', ונולדו שימושים שגויים כגון "הכיצד בוחרים יועץ השקעות?", "הכיצד אדע אם אפשר לסמוך עליו?", "כתיבת חוזה הכיצד?" ואף "תפוחי אדמה אפויים – הכיצד?" בכל אלו נכון לנקוט את המילה 'כיצד' לעצמה.

נעיר כי תהליך דומה התרחש בביטוי והא ראָיה, הבא בראש הוכחה (משפטית או למדנית). נראה שהביטוי נוצר בספרות הרבנית המאוחרת, ובעברית החדשה יש שהוא נכתב במילה אחת "והראיה".

הערה

לצד הָא במשמעות 'הרי' וכדומה, יש בארמית הבבלית כינוי רמז לנקבה הָא (=זוֹ), צורה שנשחקה מן הכינוי הָדָא המקורי. 'הא' במשמעות 'זו' מוכרת בעברית החדשה מכמה ביטויים, כגון 'על דא ועל הא', 'הא בהא תליא'.

נחלקו הדעות איך להבין את 'הא' בצירוף 'הא לחמא עניא' שבהגדה של פסח. מקובל לתרגם את הצירוף 'זה לחם עוני', כלומר 'הא' הוא כינוי רמז – אלא שלפי הדקדוק היה מצופה כאן כינוי רמז לזכר, שהרי 'לחמא' היא מילה בזכר. אחרים מציעים לפרש את 'הא' כאן כמילת ההצגה בהוראת 'הינה'.
    [post_title] => הָא כֵּיצַד?
    [post_excerpt] => הביטוי מקורו בלשון חז"ל. הָא היא מילה ארמית שמשמעה 'זוֹ'. היא מוכרת למשל בביטויים 'הא בהא תליא', 'על דא ועל הא'. אם כן 'הא כיצד' משמעו: זה (הדבר שנזכר קודם לכן) – כיצד?
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%94%d7%90-%d7%9b%d7%99%d7%a6%d7%93
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2023-09-07 15:34:35
    [post_modified_gmt] => 2023-09-07 12:34:35
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=11879
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 5193
    [post_author] => 4
    [post_date] => 2014-07-17 13:51:41
    [post_date_gmt] => 2014-07-17 10:51:41
    [post_content] => 
עם זה ועם זאת
יש המקפידים על צורת הביטוי 'עם זה' בזכר במקום 'עם זאת' בנקבה – כי כך מצאנו בספר נחמיה. ואולם גם לצורת הביטוי 'עם זאת' יש על מה לסמוך. הנה פירוט הדברים:

ביטויי קישור רבים מורכבים ממילת יחס ומכינוי רומז סתמי, כגון 'אחר כך', 'לפיכך', 'על כן', 'כמו כן', 'לעומת זאת'. כך גם שני הביטויים 'עם זה' ו'עם זאת'. ביטויים אלו זהים במשמעם ובמבנה שלהם, ונבדלים רק במינו של הכינוי הרומז.

כבר בתנ"ך אנו רואים שאפשר להביע רמיזות סתמיות הן בכינוי הזכר 'זה' הן בכינוי הנקבה 'זאת'. הנה כמה דוגמאות:
בזכר – "בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" (שמות יג, ח), "עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ" (איכה ה, יז), "גַּם זֶה הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ" (קהלת ב, כו ועוד), "אַחַר זֶה שָׁלַח סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר עֲבָדָיו יְרוּשָׁלַיְמָה" (דברי הימים ב לב, ט).
בנקבה – "בְּתָם לְבָבִי וּבְנִקְיֹן כַּפַּי עָשִׂיתִי זֹאת" (בראשית כ, ה), "אֵין זֹאת בִּלְתִּי אִם חֶרֶב גִּדְעוֹן בֶּן יוֹאָשׁ אִישׁ יִשְׂרָאֵל" (שופטים ז, יד), "בְּכָל זֹאת לֹא שָׁב אַפּוֹ וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה" (ישעיהו ה, כה), "מִי בָכֶם יַאֲזִין זֹאת" (ישעיהו מב, כג), "וַיְחִי אִיּוֹב אַחֲרֵי זֹאת מֵאָה וְאַרְבָּעִים שָׁנָה" (איוב מב, טז). 

נחזור לצמד 'עם זה' ו'עם זאת'. בתנ"ך הביטוי מתועד פעם אחת בלבד – בזכר: "וַאֲשֶׁר הָיָה נַעֲשֶׂה לְיוֹם אֶחָד שׁוֹר אֶחָד צֹאן שֵׁשׁ בְּרֻרוֹת וְצִפֳּרִים נַעֲשׂוּ לִי... וְעִם זֶה לֶחֶם הַפֶּחָה לֹא בִקַּשְׁתִּי כִּי כָבְדָה הָעֲבֹדָה עַל הָעָם הַזֶּה" (נחמיה ה, יח). בספרות חז"ל לא מצאנו כלל תיעוד לביטוי זה. בספרות הגאונים ובספרות ימי הביניים הביטוי משמש בשתי גרסותיו (בזכר ובנקבה), אך 'עם זה' רווח הרבה יותר.

 בכתיבה העברית בת ימינו יש המקפידים לנקוט 'עם זה' על פי הכתוב בנחמיה. ואולם אי אפשר לפסול את המקבילה 'עם זאת', שהרי כאמור רמיזות סתמיות יכולות להיות גם בנקבה. יתר על כן, בעברית המקראית הקלסית רמיזות סתמיות מובעות ברגיל בכינוי 'זאת', ורק בספרות המקראית המאוחרת יש התרחבות מסוימת של השימוש בכינוי 'זה' להבעת סתמיות. בסך הכול – לפי אבן־שושן בקונקורדנצייה שלו לתנ"ך – יש כ־200 היקרויות של 'זאת' סתמית כנגד 36 'זה' סתמי. 

בעברית בת ימינו ניכרת העדפה ברורה לכינוי 'זאת' בביטויים שהתקבעו, כגון 'בכל זאת', 'למרות זאת', 'לעומת זאת', 'זאת ועוד'; ובביטויים אחרים משמשת המקבילה 'זו' האופיינית ללשון חז"ל: 'גדולה מזו', 'יתרה מזו', 'לא זו אף זו'. ואולם בשימוש החופשי רגיל ברמיזות סתמיות הכינוי 'זה', כגון "זה לא יכול להיות", "זה מה שקרה", "מה זה?" (לעומת שאלתו המפורסמת של הבן התם: "מה זאת?").

 מעניין להשוות את שכיחות הצירופים 'עם זה' ו'עם זאת' באתר 'עיתונות יהודית היסטורית' שנסרקו בו עיתונים רבים מאמצע המאה התשע־עשרה ואילך. ההשוואה מראה בבירור כי חל מעבר חד מ'עם זה' ל'עם זאת' בשנות החמישים של המאה העשרים. תמונה דומה מתקבלת מהשוואת הצירופים 'לעומת זה' ו'לעומת זאת'. ייתכן שהשימוש היום־יומי בכינוי 'זה' גרם לכינוי 'זאת' להישמע גבוה ומלומד יותר, וכך הוא התקבע בביטויים האופייניים ללשון הכתובה.
 יחד עם זה, יחד עם זאת
לצד 'עם זה' ו'עם זאת' משמשים הביטויים הארוכים יותר 'יחד עם זה' ו'יחד עם זאת'. ביטויים אלו נוצרו ככל הנראה בעת החדשה (במאגרים העומדים לרשותנו הם מתועדים למן המאה התשע־עשרה), אולי בהשראת הביטוי הרוסי vmeste s tem המקביל מילולית. יש המסתייגים מביטויים אלו, בעיקר משום שיש בהם גיבוב – שהרי המילים 'עם' ו'יחד' מביעות את אותו הדבר.
    [post_title] => עם זה, עם זאת, יחד עם זאת
    [post_excerpt] => בכתיבה העברית בת ימינו יש המקפידים לנקוט 'עם זה' על פי הכתוב בנחמיה. ואולם אי אפשר לפסול את המקבילה 'עם זאת', שהרי רמיזות סתמיות יכולות להיות גם בנקבה. 
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%a2%d7%9d-%d7%96%d7%94-%d7%a2%d7%9d-%d7%96%d7%90%d7%aa
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2020-08-06 08:31:57
    [post_modified_gmt] => 2020-08-06 05:31:57
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=5193
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 5071
    [post_author] => 40
    [post_date] => 2014-07-02 08:20:07
    [post_date_gmt] => 2014-07-02 05:20:07
    [post_content] => 
רבים מתלבטים אם לכתוב צירופים דוגמת 'מי הוא' ו'מה הוא' בתיבה אחת או בשתיים. תשובתנו היא ששתי הדרכים כשרות, אך במקרים שיש חשש לאי־הבנה נעדיף את הכתיב בתיבות נפרדות (למשל כאשר התיבה 'מהם' יכולה להתפרש 'מֵהֶם'). בכתיבה בתיבה אחת משמיטים את האל"ף הסופית: מהו, מיהי וכיו"ב (כך גם 'משהו', 'מישהו', 'כלשהו').
בעברית לדורותיה צירופי מילים נכתבים בדרך כלל בתיבות נפרדות, לעיתים בתוספת מקף המסמן את הקרבה ביניהן: בית כנסת או בית־כנסת (ולא "ביתכנסת"); גן ילדים או גן־ילדים (ולא "'גנילדים" כבמקור הגרמני Kindergarten). עם זאת כבר במקרא ובספרות חז"ל יש רצפי מילים שחָברוּ לתיבה אחת. תופעה זו רגילה בשמות פרטיים (נְתַנְאֵל, אֲבִימֶלֶךְ ועוד ועוד), והיא מוכרת גם מכמה צירופים של מילים זעירות רווחות. הפיכתם של צירופים אלו למילה מורכבת אחת מעידה על שכיחותם ועל השחיקה שחלה ברכיביהם.
במקרא מצויות המילים המורכבות אֵיפֹה (אֵי פֹּה) ולְמַדַּי (לְ + מַה + דַּי), ובשינוי קל של הרכיבים גם בִּלְעֲדֵי (בַּל + עַד, עֲדֵי) לוּלֵא או לוּלֵי (לוּ לֹא) ומַדּוּעַ (כנראה 'מַה יָדוּעַ'). יש שהכתיב החבור הוא מסורת הכתיב, כגון מזה ("מַה זֶּה", שמות ד, ב; אולי בהשפעת המילה מַטֶּה שבהמשך), מלכם ("מַה לָּכֶם", ישעיהו ג, טו), מנהסערה ("מִן הַסְּעָרָה", איוב לח, א); ויש שהכתיב בתיבה אחת מתועד רק בחלק ממהדורות התנ"ך, כגון בְּלִימָה לעומת בְּלִי־מָה (איוב כו, ז).
בספרות חז"ל נתרבו המילים המורכבות: אַגַּב (עַל > אַל + גַּב), אֲפִלּוּ (אַף אִלּוּ), בַּרְנָשׁ (בַּר נָשׁ = בן אנוש), כֵּיצַד (כְּאֵי צַד), לְפִיכָךְ, תְּרֵיסָר (תְּרֵי עֲשַׂר) ועוד. כן יש רצפים המזדמנים בתיבה אחת בחלק מנוסחי המשנה והתלמוד, כגון "משכתוב" לעומת "מה שכתוב".
הצירופים 'מה הוא' ו'מה היא' מתועדים במקרא רק בתיבות נפרדות, למשל: "כִּי לֹא יָדְעוּ מַה הוּא" (שמות טז, טו), "וָאֹמַר מַה הִיא" (זכריה ה, ו). לעומתם הצירוף 'מה הם' מתועד בכתיב חבור בנוסח הכתיב: "הֲרֹאֶה אַתָּה מהם (קרי: מָה הֵם) עֹשִׂים" (יחזקאל ח, ו). בספרות חז"ל הצירוף 'מה הוא' רווח בעיקר בכתיב מהו, אך גם הכתיב מה הוא שכיח למדי (יש כמובן חילופי גרסאות). לעומתו הצירופים 'מה היא', 'מה הם' ו'מה הן' כתובים כמעט תמיד בשתי תיבות – כנראה משום שהם משמשים פחות.
גם הצירופים 'זה הוא' ו'אי זה הוא' כתובים במקרא בתיבות נפרדות – למשל בדברי המלך אחשוורוש "מִי הוּא זֶה וְאֵי זֶה הוּא אֲשֶׁר מְלָאוֹ לִבּוֹ לַעֲשׂוֹת כֵּן" (אסתר ז, ה). לעומת זאת בספרות חז"ל רגילים גם הכתיבים החבורים זהו, איזהו (בנוסחי הדפוסים אחוז הכתיבים החבורים גבוה מזה שבכתבי היד, אך גם בכתבי היד כתיבים אלו שכיחים למדי). עוד רגיל בספרות חז"ל הכתיב החבור משהו – לצד הכתיב הפרוד מה שהוא. כתיבים חבורים אחרים השכיחים מאוד בימינו נוצרו מאוחר יותר – הכתיב כלשהו מצוי מעט בכתבי יד של התלמוד ומוכר מספרות ימי הביניים, והכתיבים מיהו ומישהו נוצרו כנראה בעת החדשה.
כאמור, בכתיבים החבורים מקובל להשמיט את האל"ף: מהו, מיהי, וכך גם מישהו, כלשהו וכיו"ב. נוהג הכתיבה הזה רווח כבר בכתבי היד של ספרות חז"ל ועוד יותר מכך בדפוסים, והוא מעיד על תפיסתם של צירופים אלו כמילים עצמאיות ועל איבוד הזיקה שלהם לרכיביהם. על השמטת האל"ף אין החלטה מפורשת של האקדמיה, ואולם כך נוהג הלכה למעשה במילוניה.
בצירופים ותיקים דוגמת אלו שעסקנו בהם עד כה אפשר אפוא לנקוט את שתי דרכי הכתיבה – בשתי תיבות או בתיבה אחת – ודאי כאשר אין חשש לאי־הבנה. לעומת זאת בצירופים חדשים יותר, כגון איזה שהוא, איך שהוא, מתי שהוא, נראה שמוטב לנקוט את הכתיבה בשתי תיבות ולחסוך התלבטויות הקשורות לכתיב (מתישהו / מתיישהו וכדומה).
לכתיב הפרוד של צירופים דוגמת איך שהוא, מתי שהוא יש יתרון גם מצד ההטעמה: ההגייה הרווחת של צירופים אלו היא בהטעמת התיבה הראשונה (איך־שהוא, מתי־שהוא); לפיכך כאשר כותבים אותם בתיבה אחת מתקבלת מילה שהטעמתה מלעיל דמלעיל (שתי הברות מן הסוף) הנחשבת לא תקנית בעברית. בעיה זו קיימת כבר במילים המורכבות הוותיקות כגון משהו, ומוטב שלא להוסיף עליהן.
    [post_title] => מיהו או מי הוא? מהו או מה הוא?
    [post_excerpt] => רבים מתלבטים אם לכתוב צירופים דוגמת 'מי הוא' ו'מה הוא' בתיבה אחת או בשתיים. תשובתנו היא ששתי הדרכים כשרות, אך במקרים שיש חשש לאי־הבנה נעדיף את הכתיב בתיבות נפרדות.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%9e%d7%99%d7%94%d7%95-%d7%90%d7%95-%d7%9e%d7%99-%d7%94%d7%95%d7%90-%d7%9e%d7%94%d7%95-%d7%90%d7%95-%d7%9e%d7%94-%d7%94%d7%95%d7%90
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2024-02-14 07:31:36
    [post_modified_gmt] => 2024-02-14 05:31:36
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=5071
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)