שאלות ותשובות לט"ו בשבט

עֵץ ואִילָן

חוקר הלשון גב"ע צרפתי מסביר בספרו 'העברית בראי הסמנטיקה' את ההבדל בין עץ לאילן, ואלו עיקרי דבריו:

במקרא המילה עץ מציינת גם צמח בעל גזע קשה (tree) וגם את החומר המופק ממנו (wood). לעומת זאת בלשון חז"ל לצמח נתייחדה המילה אילן השאולה מן הארמית, ואילו משמעות המילה עץ הצטמצמה לחומר. עם זאת בלשון הברכות, הנוטה בכוונה ללשון המקרא, משמשת המילה המקראית עץ: "כיצד מברכין על הפֵּרות? על פֵּרות האילן הוא אומר בורא פרי העץ" (משנה ברכות ו, א).
בעברית החדשה השימוש הרגיל הוא כבמקרא – כלומר המילה עץ משמשת בשתי המשמעויות. המילה אילן משמשת בלשון הגבוהה וכן בכמה צירופים: 'ראש השנה לאילנות', 'נתלה באילן גדול', 'אילן יוחסין'.

לִנְטֹעַ ולָטַעַת

שתי הצורות לִנְטֹעַ ולָטַעַת תקינות ושתיהן מתועדות כבר במקרא: "לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ" (ירמיהו א, י), "עֵת לָטַעַת וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ" (קהלת ג, ב).
הצורה לִנְטֹעַ היא על פי הדרך הרגילה של שם הפועל בבניין קל: לִכְתֹּב, לִבְלֹעַ, לִשְׂמֹחַ.
הצורה לָטַעַת היא על דרך שמות הפועל של פעלים מגזרת פ"י: יָשַׁב–לָשֶׁבֶת, יָדַע–לָדַעַת.
הפועל נָטַע אינו הפועל היחיד מגזרת פ"נ ששם הפועל שלו נוטה על דרך פ"י בסיומת הנקבה ־ת: נָגַע–לָגַעַת, נִגַּשׁ–לָגֶשֶׁת, נָשָׂא–לָשֵׂאת (כמו יָצָא–לָצֵאת), נָתַן–לָתֵת. ובדומה להם גם לָקַח–לָקַחַת.
מלבד הצורות לִנְטֹעַ ולָטַעַת יש בלשון חז"ל לִטַּע. צורה זו נוצרה בהיקש מצורת העתיד יִטַּע. בדרך זו נוצרו בלשון חז"ל שמות הפועל לִקַּח (על פי יִקַּח), לִתֵּן (על פי יִתֵּן).
לעומת הצורות לנטוע, לטעת וליטע – הצורה ליטוע בהבלעת הנו"ן איננה מתועדת במקורות ונחשבת צורה לא תקנית.

>>> ראו גם: לנסע או לסע.

שְׁתִיל או שָׁתִיל?

המילה 'שתיל' מופיעה בתנ"ך פעם אחת בלבד בצורת רבים: "בָּנֶיךָ כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים" (תהלים קכח, ג). מצורה זו אי אפשר לדעת אם היחיד הוא שְׁתִיל או שָׁתִיל. נראה שעם התחדשות הדיבור העברי שימשו שתי הצורות בערבוביה. במילונים העבריים הניקוד היה שָׁתִיל (מילון בן־יהודה, מילון גור, מילון אבן־שושן ועוד). בדיון על משקל פָּעִיל–פְּעִיל במליאת האקדמיה הייתה התלבטות מה תהיה הצורה התקנית של המילה. לבסוף הכריעה האקדמיה שְׁתִיל בשווא על פי הכלל שאומץ במליאה להעדיף את משקל פְּעִיל לשמות שאינם נוטים בנקבה, כגון פְּרִיט, סְעִיף, צְמִיג (לעומת בָּהִיר, כָּפִיל, קָרִיא). בעקבות החלטת האקדמיה שהתקבלה בשנת תשל"ט (1979) – מנוקדת המילה שתיל במילונים העבריים שלמן העשור האחרון של המאה העשרים בשווא: שְׁתִיל.

פרות יבשים ופרות מיובשים

בט"ו בשבט נוהגים לאכול פרות שעברו תהליך של ייבוש. במשנה ובספרות שאחריה פרות כאלה מכונים 'פרות יבשים' וכנגדם יש 'פרות לחים'.  הצירוף 'פרות יבשים' רווח מאוד גם בלשון ימינו ולצדו משמש הצירוף 'פרות מיובשים'. השימוש בשם התואר 'מיובש' מדגיש שהפרי יובש בכוונת מכוון, וכנראה משום כך הצירוף 'פרות מיובשים' הוא שמצוי במילון למונחי המטבח של ועד הלשון משנת תרצ"ח (1938) וברשימת מונחי אפייה שפרסמה האקדמיה בשנת תשי"ט (1959).
מעניין שכאשר מדובר בפרות מסוימים השימוש בשם התואר 'מיובש' רווח יותר, למשל: תאנים מיובשות, משמשים מיובשים, תפוח מיובש.

שקמים ירוקות או שקמים ירוקים?

בשיר הידוע 'גן השקמים' מאת יצחק יצחקי נאמר: "הכול כאן נבנה בקצבו של הדור – חנויות ובתי שחקים, אך רק אם נפנה מבטנו אחור ניזכר בשקמים ירוקים". ואולם מצד הדקדוק נכון לומר שקמים ירוקות, שהרי המילה שִׁקְמִים היא צורת הריבוי של שִׁקְמָה, כפי שחיטים היא צורת הרבים של חיטה, שְׂעורים – של שעורה, תאנים – של תאנה, עדשים – של עדשה ועוד. נראה שבצירוף 'שקמים ירוקים' הסיומת של שם התואר ('ירוקים') הושפעה מן הסיומת של שם העצם ('שקמים'). תופעה זו מכונה גרָרה, והיא מוכרת לנו מצירופים נוספים, כגון 'מקראות גדולות' (במקום 'גדולים').

>>> ראו גם: עדשה ועדשים.