WP_Post Object
(
    [ID] => 18666
    [post_author] => 4
    [post_date] => 2017-02-05 12:16:31
    [post_date_gmt] => 2017-02-05 10:16:31
    [post_content] => אחד השירים המזוהים ביותר עם נטיעת העצים בט"ו בשבט הוא "כך הולכים השותלים". ואכן אפשר לנטוע עצים ואפשר גם לשתול אותם בלי הבדל משמעות.

כבר בתנ"ך הפעלים נָטַע ושָׁתַל משמשים באותה הוראה. נָטַע הוא הפועל הרגיל והרווח, כגון "וַיִּטַּע ה' אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם" (בראשית ב, ח), "וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל..." (ויקרא יט, כג). לעומת זאת שָׁתַל מתועד רק בלשון השירה והנבואה – בייחוד בצורת בינוני פָּעוּל: "וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו" (ירמיהו יז, ח), "שְׁתוּלִים בְּבֵית ה' בְּחַצְרוֹת אֱלֹהֵינוּ יַפְרִיחוּ" (תהלים צב, יד). לשני הפעלים יש מקבילות בלשונות שמיות אחרות, אך דווקא לפועל שָׁתַל – הנדיר יותר בתנ"ך – מקבילות רבות יותר.

בספרות חז"ל נוצרה הבחנת משמעות בין שני הפעלים – נָטַע פירושו 'הכניס שתיל או עץ צעיר למקומו הקבוע בקרקע', ואילו שָׁתַל פירושו 'העביר צמח ממקום אחד למקום אחר'. על הכתוב בתהלים א, ג "וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם" נאמר בתלמוד הבבלי (עבודה זרה יט ע"א): "כעץ שתול ולא כעץ נטוע, כל הלומד תורה מרב אחד – אינו רואה סימן ברכה לעולם". ורש"י שם מסביר:
שתול – נעקר מכאן וחזר ונשתל במקום אחר. נטוע – מעיקרו, ולא זז משם לעולם. כלומר כעץ שתול יעשה תלמיד את עצמו לילך וללמוד מכל האדם, ולא כעץ נטוע להשתקע לפני רב אחד.
בעברית בת ימינו, כמו בתנ"ך, נָטַע ושָׁתַל הם פעלים נרדפים. עם זאת נראה שנוצרה ביניהם הבחנה מסוימת: שָׁתַל משמש לכל סוגי הצמחים ובכלל זה עצים, ואילו נָטַע רגיל בעיקר בהקשר של עצים – במטעים וביערות.

מעניין שבשימושים המושאלים בפעלים האלה ובנגזרותיהם יש זיקה להבחנה שנוצרה בלשון חז"ל: למשל 'סוכן שתול' הוא מי שנטמע במקום שאינו מקומו, ואילו בביטוי 'נטע תקווה' הפועל 'נטע' פירושו הכניס וקיבע. השימוש המושאל בפועל נָטַע במשמע נעיצה של דבר במקום וקיבועו שם - ראשיתו בספרות המקראית המאוחרת כגון בביטוי מסמרות נטועים.

ומה בדבר הפועל זָרַע? פועל זה קשור כמובן למילה זֶרַע, ועניינו הטמנת זרעים באדמה. כך נבחין למשל בערוגות הפרחים בין זריעה של זַרעי פרחים, ובין שתילה (ובלשון המקורות גם נטיעה) של פרחים רכים, שתילי פרחים.

נסיים בשורות מתוך "המנון לט"ו בשבט" מאת שמואל בס (תר"ס–תש"ט, 1899–1949):
תְּבֹרַכְנָה הַיָּדַיִם
הַשְּׁלוּחוֹת פֹּה לִזְרֹעַ
גַּם לִשְׁתֹּל וְגַם לִנְטֹעַ
מִמִּזְרָח וְעַד יָם.
    [post_title] => נָטַע, שָׁתַל וזָרַע
    [post_excerpt] => אחד השירים המזוהים ביותר עם נטיעת העצים בט"ו בשבט הוא "כך הולכים השותלים". ואכן אפשר לנטוע עצים ואפשר גם לשתול אותם בלי הבדל משמעות.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%a0%d7%98%d7%a2-%d7%a9%d7%aa%d7%9c-%d7%95%d7%96%d7%a8%d7%a2
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2022-08-02 14:19:19
    [post_modified_gmt] => 2022-08-02 11:19:19
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=18666
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 1557
    [post_author] => 12
    [post_date] => 2014-01-14 14:22:33
    [post_date_gmt] => 2014-01-14 12:22:33
    [post_content] => 
עֵץ ואִילָן
חוקר הלשון גב"ע צרפתי מסביר בספרו 'העברית בראי הסמנטיקה' את ההבדל בין עץ לאילן, ואלו עיקרי דבריו:
במקרא המילה עץ מציינת גם צמח בעל גזע קשה (tree) וגם את החומר המופק ממנו (wood). לעומת זאת בלשון חז"ל לצמח נתייחדה המילה אילן השאולה מן הארמית, ואילו משמעות המילה עץ הצטמצמה לחומר. עם זאת בלשון הברכות, הנוטה בכוונה ללשון המקרא, משמשת המילה המקראית עץ: "כיצד מברכין על הפירות? על פירות האילן הוא אומר בורא פרי העץ" (משנה ברכות ו, א).
בעברית החדשה השימוש הרגיל הוא כבמקרא – כלומר המילה עץ משמשת בשתי המשמעויות. המילה אילן משמשת בלשון הגבוהה וכן בכמה צירופים: 'ראש השנה לאילנות', 'נתלה באילן גדול', 'אילן יוחסין'.

לִנְטֹעַ ולָטַעַת
שתי הצורות לִנְטֹעַ ולָטַעַת תקינות ושתיהן מתועדות כבר במקרא: "לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ" (ירמיהו א, י), "עֵת לָטַעַת וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ" (קהלת ג, ב).
הצורה לִנְטֹעַ היא על פי הדרך הרגילה של שם הפועל בבניין קל: לִכְתֹּב, לִבְלֹעַ, לִשְׂמֹחַ.
הצורה לָטַעַת היא על דרך שמות הפועל של פעלים מגזרת פ"י: יָשַׁב–לָשֶׁבֶת, יָדַע–לָדַעַת.
הפועל נָטַע אינו הפועל היחיד מגזרת פ"נ ששם הפועל שלו נוטה על דרך פ"י בסיומת הנקבה ־ת: נָגַע–לָגַעַת, נִגַּשׁ–לָגֶשֶׁת, נָשָׂא–לָשֵׂאת (כמו יָצָא–לָצֵאת), נָתַן–לָתֵת. ובדומה להם גם לָקַח–לָקַחַת.
מלבד הצורות לִנְטֹעַ ולָטַעַת יש בלשון חז"ל לִטַּע. צורה זו נוצרה בהיקש מצורת העתיד יִטַּע. בדרך זו נוצרו בלשון חז"ל שמות הפועל לִקַּח (על פי יִקַּח), לִתֵּן (על פי יִתֵּן).
לעומת הצורות לנטוע, לטעת וליטע – הצורה ליטוע בהבלעת הנו"ן איננה מתועדת במקורות ונחשבת צורה לא תקנית.
>>> ראו גם: לנסע או לסע.

שְׁתִיל או שָׁתִיל?
המילה 'שתיל' מופיעה בתנ"ך פעם אחת בלבד בצורת רבים: "בָּנֶיךָ כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים" (תהלים קכח, ג). מצורה זו אי אפשר לדעת אם היחיד הוא שְׁתִיל או שָׁתִיל. נראה שעם התחדשות הדיבור העברי שימשו שתי הצורות בערבוביה. במילונים העבריים הניקוד היה שָׁתִיל (מילון בן־יהודה, מילון גור, מילון אבן־שושן ועוד). בדיון על משקל פָּעִיל–פְּעִיל במליאת האקדמיה הייתה התלבטות מה תהיה הצורה התקנית של המילה. לבסוף הכריעה האקדמיה שְׁתִיל בשווא על פי הכלל שאומץ במליאה להעדיף את משקל פְּעִיל לשמות שאינם נוטים בנקבה, כגון פְּרִיט, סְעִיף, צְמִיג (לעומת בָּהִיר, כָּפִיל, קָרִיא). בעקבות החלטת האקדמיה שהתקבלה בשנת תשל"ט (1979) – מנוקדת המילה שתיל במילונים העבריים שלמן העשור האחרון של המאה העשרים בשווא: שְׁתִיל.

פירות יבשים ופירות מיובשים
בט"ו בשבט נוהגים לאכול פירות שעברו תהליך של ייבוש. במשנה ובספרות שאחריה פירות כאלה מכונים 'פירות יבשים' וכנגדם יש 'פירות לחים'.  הצירוף 'פירות יבשים' רווח מאוד גם בלשון ימינו ולצידו משמש הצירוף 'פירות מיובשים'. השימוש בשם התואר 'מיובש' מדגיש שהפרי יובש בכוונת מכוון, וכנראה משום כך הצירוף 'פירות מיובשים' הוא שמצוי במילון למונחי המטבח של ועד הלשון משנת תרצ"ח (1938) וברשימת מונחי אפייה שפרסמה האקדמיה בשנת תשי"ט (1959).
מעניין שכאשר מדובר בפירות מסוימים השימוש בשם התואר 'מיובש' רווח יותר, למשל: תאנים מיובשות, משמשים מיובשים, תפוח מיובש.

שקמים ירוקות או שקמים ירוקים?
בשיר הידוע 'גן השקמים' מאת יצחק יצחקי נאמר: "הכול כאן נבנה בקצבו של הדור – חנויות ובתי שחקים, אך רק אם נפנה מבטנו אחור ניזכר בשקמים ירוקים". ואולם מצד הדקדוק נכון לומר שקמים ירוקות, שהרי המילה שִׁקְמִים היא צורת הריבוי של שִׁקְמָה, כפי שחיטים היא צורת הרבים של חיטה, שְׂעורים – של שעורה, תאנים – של תאנה, עדשים – של עדשה ועוד. נראה שבצירוף 'שקמים ירוקים' הסיומת של שם התואר ('ירוקים') הושפעה מן הסיומת של שם העצם ('שקמים'). תופעה זו מכונה גרֵרה, והיא מוכרת לנו מצירופים נוספים, כגון 'מקראות גדולות' (במקום 'גדולים').
>>> ראו גם: עדשה ועדשים.
    [post_title] => שאלות ותשובות לט"ו בשבט
    [post_excerpt] => מה ההבדל בין עץ לאילן? יוצאים לנטוע או ליטוע? שְׁתיל או שָׁתיל? פירות יבשים או מיובשים? שקמים ירוקות או ירוקים?
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%a9%d7%90%d7%9c%d7%95%d7%aa-%d7%95%d7%aa%d7%a9%d7%95%d7%91%d7%95%d7%aa-%d7%9c%d7%98%d7%95-%d7%91%d7%a9%d7%91%d7%98
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2022-12-24 11:59:30
    [post_modified_gmt] => 2022-12-24 09:59:30
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=1557
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 1510
    [post_author] => 12
    [post_date] => 2013-09-10 14:34:24
    [post_date_gmt] => 2013-09-10 11:34:24
    [post_content] => 



 	
"פסק דין זה מבקש לקבוע מסמרות בִּדבר התנאים שבהם תינתן רשות ערעור..." (מתוך פסק דין)
 	
"גם בהיבט זה אינני רואה לטעת מסמרות בשלב הנוכחי..." (מתוך פסק דין)

'לקבוע מסמרות' פירושו לתת לדבר תוקף כללי ומחייב – כביכול לְקַבְּעוֹ במסמרים. צורת הרבים מַסְמְרוֹת משמשת בתנ"ך ובספרות חז"ל לצד צורת הרבים מַסְמְרִים הרגילה גם בימינו. למשל: "בְּמַסְמְרוֹת וּבְמַקָּבוֹת יְחַזְּקוּם" (ירמיהו י,ד) לעומת "וַיְחַזְּקֵהוּ בְמַסְמְרִים לֹא יִמּוֹט" (ישעיהו מא, ז).

הביטוי 'לקבוע מסמרות' או 'לקבוע מסמרים' רגיל בספרות חז"ל במשמעותו המוחשית. למשל: "קָבַע שלושה מסמרים בארץ להיות שופת עליהן את הקדירה" (משנה כלים ו, א), "לא יֵצֵא האיש בסנדל המסומר... חיפהו בעור מלמטה וקבע בו מסמרות מלמעלה – מותר" (בבלי שבת ס ע"ב).

כבר בתלמוד הבבלי (בבא בתרא ז ע"ב) ביטוי זה משמש בהשאלה לעניין קביעת הלכה. מסופר כי רבי אלעזר פנה בשאלת הלכה למורו רבי יוחנן: "כשהן גובין, לפי נפשות גובין, או דילמא לפי שבח ממון גובין?" ורבי יוחנן השיב לו "לפי ממון גובין. ואלעזר בני, קְבַע בה מסמרות!" – כלומר 'קבע זאת כהלכה פסוקה שאין לסור ממנה'. מכאן התגלגל הביטוי לספרות הרבנית, כגון "ולזה הסכים מורי המובהק... ואמר לי קְבַע בה מסמרות" (חידושי הריטב"א, המאה הי"ד), "לכן הוצרך הרב לקבוע בה מסמרות ולהודיענו החדוש הנזכר" (שו"ת מהרלב"ח, המאה הט"ז). בימינו הביטוי משמש בעיקר בלשון המשפט.

לצד 'לקבוע מסמרות' משמש לעתים גם 'לטעת מסמרות' באותה משמעות. הגרסה הזאת של הביטוי מבוססת על הכתוב במגילת קהלת: "דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹנוֹת, וּכְמַשְׂמְרוֹת נְטוּעִים בַּעֲלֵי אֲסֻפּוֹת, נִתְּנוּ מֵרֹעֶה אֶחָד" (יב, יא). מכאן הביטוי 'כמסמרות נטועים' לציון דבר קבוע שאינו זז ממקומו. על השימוש בתואר 'נטועים' תמהו חז"ל:
לא אמר 'וכמסמרות קבועים' אלא 'נטועים' – למה? [...]לפי שהמסמר של ברזל שיש לו שושנה [=ראש המסמר] אף על פי שקשה, נוח הוא ליעקר. ושרשים של אילן הנטועים אע"פ שקשים ליעקר, אבל אין בהם כח ככחו של ברזל. לכך נאמר וכמסמרות נטועים – נתן לדברי תורה כח של ברזל וכמטעי שרשיו של אילן. (במדבר רבה יד, ד; למדרש זה גרסאות שונות במקורות שונים).
 

הערה: ב"מִלּוֹן לְמֻנְּחֵי הַתֶּכְנִיקָה" של ועד הלשון משנת תרפ"ט (1929) נקבע המונח מַסְמְרָה – כנראה גזירה לאחור ממַסְמְרוֹת – במשמעות ניט (מסמר ללא חוד המשמש לחיבור חלקי מתכת). בהמשך שונה המונח למַסְמֶרֶת וברבים מַסְמָרוֹת.



    [post_title] => לִקְבֹּעַ מַסְמְרוֹת, לָטַעַת מַסְמְרוֹת
    [post_excerpt] => 
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%9c%d7%a7%d7%91%d7%95%d7%a2-%d7%9e%d7%a1%d7%9e%d7%a8%d7%95%d7%aa-%d7%95%d7%9c%d7%98%d7%a2%d7%aa-%d7%9e%d7%a1%d7%9e%d7%a8%d7%95%d7%aa
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2021-05-18 17:37:36
    [post_modified_gmt] => 2021-05-18 14:37:36
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=1510
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 147
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2011-11-16 11:22:09
    [post_date_gmt] => 2011-11-16 09:22:09
    [post_content] => לשם הפועל של אָמַר שתי צורות – האחת מן המקרא והאחרת מלשון חכמים. במקרא משמשת הצורה לֵאמֹר (באל"ף נחה), והיא רווחת מאוד כפתיחה של דיבור ישיר, בדומה לסימן הפיסוק נקודתיים, כגון בנוסחה הנפוצה בתורה "וידבר ה' אל משה לֵאמֹר". בימינו צורה זו של שם הפועל אינה רגילה, אך יש הנוקטים אותה בלשון הגבוהה, ובעיקר בלשון המשפטית, כגון "בסעיף 4 לחוק נקבע לאמור..." (שימוש זה דומה לשימוש במקרא). על פי כללי הכתיב חסר הניקוד צורה זו של שם הפועל נכתבת כך: לאמור, כלומר בווי"ו לציון החולם.

צורת שם הפועל הרגילה בעברית החדשה היא הצורה לוֹמַר שירשנו מלשון חכמים. צורה זו נוצרה בהיקש לצורת העתיד יֹאמַר. תופעה זו מוכרת בצורות שם פועל נוספות בלשון חכמים: לֵילֵךְ (לפי צורת העתיד יֵלֵךְ), לֵישֵׁב (בסוכה, לפי יֵשֵׁב), לִטַּע (לפי יִטַּע), לִקַּח ולִתֵּן (לפי יִקַּח ויִתֵּן). בלשוננו היום משמשות בדרך כלל צורות שם הפועל שירשנו מן התנ"ך: לָלֶכֶת, לִנְטֹעַ וגם לָטַעַת, לָקַחַת, לָתֵת וכדומה. אך במקרה זה גברה דווקא הצורה לוֹמַר בשל שכיחותה הרבה בספרות חז"ל ובספרות הרבנית, ואולי גם בגלל הנגזרת הנפוצה שלה כְּלוֹמַר (= 'כמו לומר').

שלא כצורת העתיד יֹאמַר, הצורה לוֹמַר נכתבת בווי"ו ולא באל"ף. אמנם בכתבי היד של ספרות חז"ל מצויים פה ושם גם הכתיבים 'לאמר' ו'לאומר', ואולם הכתיב הרגיל מאז ועד היום הוא לוֹמַר בווי"ו, כתיב המשקף את ההגייה. כבר בתנ"ך מצאנו כתיבים של פעלים שפ' הפועל שלהם אל"ף בהשמטת אות זו: וַתֹּפֵהוּ (=וַתֹּאפֵהוּ, שמואל א כח, כד), תֹּמְרוּ (=תֹּאמְרוּ, שמואל ב יט, יד), וַתֹּחֶז (=וַתֹּאחֶז, שמואל ב כ, ט), ואף כתיב בווי"ו: יוֹכְלוּ (=יֹאכְלוּ, יחזקאל מב, ה). בכתבי יד של לשון חכמים יש עוד צורת שם פועל על דרך לומר: לוֹכַל או לֹאכל (לפי יֹאכַל), אך היא אינה מקובלת כיום.

מכל האמור עולה שהכתיב "לאמר" (ללא ניקוד) אינו תקני, שכן אין הוא מתאים לא לצורה מלשון חז"ל לומר, הנכתבת בווי"ו ולא באל"ף, ולא לצורה המקראית לֵאמֹר, הנכתבת בכתיב חסר ניקוד בווי"ו: לאמור.
    [post_title] => לומר ולאמור
    [post_excerpt] => הכתיב "לאמר" (ללא ניקוד) אינו תקני, שכן אין הוא מתאים לא לצורה מלשון חז"ל לומר, הנכתבת בווי"ו ולא באל"ף, ולא לצורה המקראית לֵאמֹר, הנכתבת בכתיב חסר ניקוד בווי"ו: לאמור.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%9c%d7%95%d7%9e%d7%a8-%d7%95%d7%9c%d7%90%d7%9e%d7%95%d7%a8
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2022-06-20 15:16:54
    [post_modified_gmt] => 2022-06-20 12:16:54
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=147
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 194
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2010-03-25 12:29:02
    [post_date_gmt] => 2010-03-25 10:29:02
    [post_content] => רבים מתלבטים בשאלה איך להגות ולכתוב את שם הפועל של נָסַע – בקיום הנו"ן או בהבלעתה? והתשובה: אף על פי שהנו"ן נבלעת בצורת העתיד – יִסַּע, בשם הפועל הנו"ן מתקיימת: לִנְסֹעַ. בדומה לצורה 'לנסֹע' אנו מוצאים בתורה: "ויהי בִּנְסֹעַ הארון" (במדבר י,לה).

דוגמאות נוספות: לִנְבֹּל, לִנְזֹל, לִנְגֹּעַ (וגם לָגַעַת), לִנְטֹעַ (וגם לָטַעַת). כל אלה על דרך לשון המקרא.

בשלושה מקרים לצד הצורות בנו"ן מותרות הצורות בהבלעת הנו"ן: לִפֹּל בצד לִנְפֹּל, לִטֹּל בצד לִנְטֹל, לִדֹּר בצד לִנְדֹּר. הצורות בהבלעת הנו"ן נוצרו בלשון חכמים בהיקש מצורות העתיד: יִפֹּל, יִטֹּל, יִדֹּר.

בדומה לכך על פי צורות העתיד יִסַּע, יִגַּע נוצרו בלשון חכמים צורות שם הפועל לִסַּע, לִגַּע (ולא ליסוֹע, ליגוע). צורות אלו משמשות בימינו רק במשלב ספרותי גבוה.
    [post_title] => לנסוע או ליסוע?
    [post_excerpt] => רבים מתלבטים בשאלה איך להגות ולכתוב את שם הפועל של נָסַע – בקיום הנו"ן או בהבלעתה? והתשובה: אף על פי שהנו"ן נבלעת בצורת העתיד – יִסַּע, בשם הפועל הנו"ן מתקיימת: לִנְסֹעַ.
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%9c%d6%b4%d7%a0%d6%b0%d7%a1%d6%b9%d7%a2%d6%b7-%d7%90%d7%95-%d7%9c%d6%b4%d7%a1%d6%b9%d6%bc%d7%a2%d6%b7
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2023-08-17 09:32:15
    [post_modified_gmt] => 2023-08-17 06:32:15
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=194
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)