שפת הסתרים

שפת הסתריםהשפה האנושית משמשת להעברת מידע ולתקשורת בין אנשים. אך יש שהאדם חפץ דווקא בהעלמת מידע, וגם אז מתגייסת השפה לעזרתו בשלל מילים של סוד וסתר.

המילה סוֹד מקורה בתנ"ך. היא מציינת עצה חשאית, מידע שרוצים להסתירו, וגם חבורת אנשים: "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי, בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי" (בראשית מט, ה–ו). קשה לדעת מה הייתה המשמעות היסודית של המילה, אך אפשר לראות את הקשר בין עצה הנאמרת בחשאי ובין חבורת הנאמנים שרק הם נמצאים 'בסוד העניין'. מן המילה סוֹד נוצר בעברית החדשה הפועל הִסְתּוֹדֵד – התלחש, סיפר סודות. פועל דומה – הִסְתַּיֵּד – מצוי במשלי בן סירא מן המאה השנייה לפני הספירה: "עִם פּוֹתֶה אל תסתייד כי לא יוכל לכסות סודך" (ח, יז).

מספרות הילדים מוכר הצמד "סודות ורזים". מקורה של המילה רָז בפרסית, והיא מוכרת לנו לראשונה מן החלק הארמי של ספר דניאל. שימוש נרחב במילה עשתה כת מדבר יהודה. במגילות שנמצאו בקומראן רווח למשל הצירוף 'רזי אל' שעניינו דרכי הנהגת העולם שאינן גלויות לאדם. ספרות הקבלה אימצה גם היא את המילה, כגון בביטויים הארמיים 'רזי דאורייתא' (רזי תורה), 'רזי דרזין'. בחיבורי הקבלה נפוצה גם המילה טָמִיר – סודי, נסתר – בייחוד בצירוף 'טמיר ונעלם'. מקורה בארמית והיא קשורה למילה מַטְמוֹרָא, הבאה בתרגומי המקרא כנגד מַטְמוֹן. בעברית החדשה מַטְמוֹרָה ומַטְמֹרֶת הן מקום מסתור או אחסון, כגון 'מטמורת הקת'. המילים רָז וטָמִיר משמשות כיום בעיקר בלשון הספרותית.

שורש מרכזי בעולם הסתרים הוא סת"ר. דְּבַר סֵתֶר הוא סוד, ודברים הנפלאים מידיעת האדם מכונים נִסְתָּרוֹת. מִסְתּוֹר ומִסְתָּר הם מקומות מחבוא, אך בנסמך־רבים הם מציינים גם דברים נעלמים שקשה להגיע לחִקְרָם, כגון 'מסתורי החלל', 'מִסְתְּרֵי המדע'. שימוש זה מושפע מן הדמיון למילה היוונית mysterion שנכנסה ללשון חז"ל ומופיעה שם הן בכתיבים שונים: מסטירין, מסטורין, מסתורין ועוד. הכתיב בתי"ו נוצר בשל קרבת הצליל והמשמעות לשורש סת"ר העברי, וכתיב זה הוא הרווח בימינו.
שורש נוסף הוא השורש צפ"ן. הפועל צָפַן מציין החבאה כמסופר על אֵם משה "וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים" (שמות ב, ב). יש הסוברים כי גם הצָפוֹן קשור לעניין ההסתרה לפי תפיסה קדמונית שבצד זה השמש צפונה בשעות החשכה. על דבר חבוי אפשר לומר שהוא צָפוּן, סָפוּן או שָׂפוּן, ולמן ימי הביניים צורת הרבים צְפוּנוֹת מציינת סודות ודברים נעלמים. מַצְפּוּן בתנ"ך פירושו כנראה מחבוא, ורק בימי הביניים קיבל את משמעותו המוכרת לנו כיום בהשפעת מעתק משמעות דומה שחל במקבילה הערבית. גוֹן משמעות נוסף קיבל השורש צפ"ן בעת החדשה – החבאת מידע באמצעות שפת סתרים: צֹפֶן, הִצְפִּין, מֻצְפָּן, הַצְפָּנָה.

שורש נוסף הקשור לענייננו הוא על"ם. ממנו המילים תַּעֲלוּמָה ונֶעֱלָם וצירופים כגון 'פרשיות עלומות'.
יש שהעלמת מידע מובעת באמצעות מטפורה של כיסוי: "הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה?" (בראשית יח, יז), וכן במטפורות קרובות של סגירה ושמירה: חָתוּם, סָתוּם, חָסוּי, גָּנוּז, כָּמוּס. הפועל כָּבַשׁ עשוי גם הוא לציין סגירה לשם הסתרה, כגון "הכובש את נבואתו" (משנה סנהדרין יא, ה). מכאן אולי המילה כִּבְשׁוֹן שמשמעה סוד: 'כבשוני לבו', 'כבשונו של עולם'.

סודות רבים סופם להתגלות, וגם לשם כך מעמידה השפה לרשותנו מגוון מילים וביטויים: חָשַׂף, גִּלָּהפָּתַר, פָּשַׁר, הוֹצִיא לָאוֹר ועוד. חידות וצפנים מפענחים או מפצחים. הפועל פִּעֲנַח נוצר בימי הביניים מן השם שנתן פרעה ליוסף: צָפְנַת פַּעְנֵחַ (בראשית מא, מה). לדעת חוקרים בני ימינו מדובר בשם מצרי, ואולם הפרשנות הקדומה קשרה את 'צפנת' אל 'צפונות' ואת 'פענח' אל גילויָן. דימוי הפיצוח נשאל לעברית החדשה מלשונות אירופה (למשל באנגלית: crack).

נסיים בעצתו של בן סירא:

"אנשי שלומך יהיו רבים, ובעל סודך – אחד מאלף" (ו, ו).

כתבה: תמר קציר (כץ) | איירה: דינה שר־רהט

קובץ להדפסה