WP_Post Object
(
    [ID] => 1032
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2012-10-24 08:16:00
    [post_date_gmt] => 2012-10-24 06:16:00
    [post_content] => השפה האנושית משמשת להעברת מידע ולתקשורת בין אנשים. אך יש שהאדם חפץ דווקא בהעלמת מידע, וגם אז מתגייסת השפה לעזרתו בשלל מילים של סוד וסתר.

המילה סוֹד מקורה בתנ"ך. היא מציינת עצה חשאית, מידע שרוצים להסתירו, וגם חבורת אנשים: "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי, בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי" (בראשית מט, ה–ו). קשה לדעת מה הייתה המשמעות היסודית של המילה, אך אפשר לראות את הקשר בין עצה הנאמרת בחשאי ובין חבורת הנאמנים שרק הם נמצאים 'בסוד העניין'. מן המילה סוֹד נוצר בעברית החדשה הפועל הִסְתּוֹדֵד – התלחש, סיפר סודות. פועל דומה – הִסְתַּיֵּד – מצוי במשלי בן סירא מן המאה השנייה לפני הספירה: "עִם פּוֹתֶה אל תסתייד כי לא יוכל לכסות סודך" (ח, יז).

מספרות הילדים מוכר הצמד "סודות ורזים". מקורה של המילה רָז בפרסית, והיא מוכרת לנו לראשונה מן החלק הארמי של ספר דניאל. שימוש נרחב במילה עשתה כת מדבר יהודה. במגילות שנמצאו בקומראן רווח למשל הצירוף 'רזי אל' שעניינו דרכי הנהגת העולם שאינן גלויות לאדם. ספרות הקבלה אימצה גם היא את המילה, כגון בביטויים הארמיים 'רזי דאורייתא' (רזי תורה), 'רזי דרזין'. בחיבורי הקבלה נפוצה גם המילה טָמִיר – סודי, נסתר – בייחוד בצירוף 'טמיר ונעלם'. מקורה בארמית והיא קשורה למילה מַטְמוֹרָא, הבאה בתרגומי המקרא כנגד מַטְמוֹן. בעברית החדשה מַטְמוֹרָה ומַטְמֹרֶת הן מקום מסתור או אחסון, כגון 'מטמורת הקת'. המילים רָז וטָמִיר משמשות כיום בעיקר בלשון הספרותית.

שורש מרכזי בעולם הסתרים הוא סת"ר. דְּבַר סֵתֶר הוא סוד, ודברים הנפלאים מידיעת האדם מכונים נִסְתָּרוֹת. מִסְתּוֹר ומִסְתָּר הם מקומות מחבוא, אך בנסמך־רבים הם מציינים גם דברים נעלמים שקשה להגיע לחִקְרָם, כגון 'מסתורי החלל', 'מִסְתְּרֵי המדע'. שימוש זה מושפע מן הדמיון למילה היוונית mysterion שנכנסה ללשון חז"ל ומופיעה שם הן בכתיבים שונים: מסטירין, מסטורין, מסתורין ועוד. הכתיב בתי"ו נוצר בשל קרבת הצליל והמשמעות לשורש סת"ר העברי, וכתיב זה הוא הרווח בימינו.
שורש נוסף הוא השורש צפ"ן. הפועל צָפַן מציין החבאה כמסופר על אֵם משה "וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים" (שמות ב, ב). יש הסוברים כי גם הצָפוֹן קשור לעניין ההסתרה לפי תפיסה קדמונית שבצד זה השמש צפונה בשעות החשכה. על דבר חבוי אפשר לומר שהוא צָפוּן, סָפוּן או שָׂפוּן, ולמן ימי הביניים צורת הרבים צְפוּנוֹת מציינת סודות ודברים נעלמים. מַצְפּוּן בתנ"ך פירושו כנראה מחבוא, ורק בימי הביניים קיבל את משמעותו המוכרת לנו כיום בהשפעת מעתק משמעות דומה שחל במקבילה הערבית. גוֹן משמעות נוסף קיבל השורש צפ"ן בעת החדשה – החבאת מידע באמצעות שפת סתרים: צֹפֶן, הִצְפִּין, מֻצְפָּן, הַצְפָּנָה.

שורש נוסף הקשור לענייננו הוא על"ם. ממנו המילים תַּעֲלוּמָה ונֶעֱלָם וצירופים כגון 'פרשיות עלומות'.
יש שהעלמת מידע מובעת באמצעות מטפורה של כיסוי: "הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה?" (בראשית יח, יז), וכן במטפורות קרובות של סגירה ושמירה: חָתוּם, סָתוּם, חָסוּי, גָּנוּז, כָּמוּס. הפועל כָּבַשׁ עשוי גם הוא לציין סגירה לשם הסתרה, כגון "הכובש את נבואתו" (משנה סנהדרין יא, ה). מכאן אולי המילה כִּבְשׁוֹן שמשמעה סוד: 'כבשוני לבו', 'כבשונו של עולם'.

סודות רבים סופם להתגלות, וגם לשם כך מעמידה השפה לרשותנו מגוון מילים וביטויים: חָשַׂף, גִּלָּה, פָּתַר, פָּשַׁר, הוֹצִיא לָאוֹר ועוד. חידות וצפנים מפענחים או מפצחים. הפועל פִּעֲנַח נוצר בימי הביניים מן השם שנתן פרעה ליוסף: צָפְנַת פַּעְנֵחַ (בראשית מא, מה). לדעת חוקרים בני ימינו מדובר בשם מצרי, ואולם הפרשנות הקדומה קשרה את 'צפנת' אל 'צפונות' ואת 'פענח' אל גילויָן. דימוי הפיצוח נשאל לעברית החדשה מלשונות אירופה (למשל באנגלית: crack).

נסיים בעצתו של בן סירא:
"אנשי שלומך יהיו רבים, ובעל סודך – אחד מאלף" (ו, ו).
כתבה: תמר קציר (כץ)
קובץ להדפסה

    [post_title] => שפת הסתרים
    [post_excerpt] => 
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%a9%d7%a4%d7%aa-%d7%94%d7%a1%d7%aa%d7%a8%d7%99%d7%9d
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2022-09-29 13:33:13
    [post_modified_gmt] => 2022-09-29 10:33:13
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=1032
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 1011
    [post_author] => 1
    [post_date] => 2011-06-12 11:37:00
    [post_date_gmt] => 2011-06-12 08:37:00
    [post_content] => פריטי הלבוש רבים, והפועל הרגיל בעברית הוא כמובן לָבַשׁ. למשל במקרא לובשים בגדים (ראו לדוגמה בראשית כח, כ), לובשים מכנסיים (ויקרא ו, ג), מעיל (שמואל ב יג, יח), שׂמלה (לדוגמה ישעיהו ד, א), כותונת (לדוגמה ויקרא טז, ד) ואף שׂק (לדוגמה יונה ג, ה) ושריון (שמואל א יז, ה).[1]

לצד לבישת הבגד אפשר גם לעטות אותו, וכך אנו קוראים בתיאורו של שמואל מפי בעלת האוב: "אִישׁ זָקֵן עֹלֶה וְהוּא עֹטֶה מְעִיל" (שמואל א כח, יד). ובימינו עוטים כפפות (או לובשים אותן).

פועל כללי אחר – במיוחד לאביזרי לבוש – הוא שָׂם: במקרא אפשר לשים מצנפת על הראש (ויקרא ח, ט) או כתר בראש (אסתר ב, יז), רְביד זהב על הצוואר (בראשית מא, מב) ואף נעליים ברגליים (יחזקאל כד, יז).

ואולם העברית מתאפיינת גם בפעלים מיוחדים לפריטי לבוש ולאביזרי לבוש, ובכך היא שונה מן האנגלית, שבה לכל פריטי הלבוש וההנעלה, אפילו לתכשיטים ולאיפור, יש רק שני פעלים: האחד – to put on – לפעולת הלבישה, והשני – to wear  – למצב של 'היות לבוש'.

במקורותינו את הנעליים, את הסנדלים ודומיהם רגילים לנעול; את החגורה, האבנט, האפוד (ואף השק שעל המותניים) לחגור; את האֵזור (מעין חגורה) לֶאֱזור (כגון וְאֵזוֹר עוֹר אָזוּר בְּמָתְנָיו" – מלכים א כב, ח); ותכשיטים נוהגים לענוד או לַעדות (מלשון עֲדִי, כגון "כִּי תִלְבְּשִׁי שָׁנִי כִּי תַעְדִּי עֲדִי זָהָב" – ירמיהו ד, ל); את התפילין מניחים, ובציצית ובטלית מתעטפים.

הגיוון בפועלי הלבישה מוצא את ביטויו בויקרא טז, ד: "כְּתֹנֶת בַּד קֹדֶשׁ יִלְבָּשׁ וּמִכְנְסֵי בַד יִהְיוּ עַל בְּשָׂרוֹ וּבְאַבְנֵט בַּד יַחְגֹּר וּבְמִצְנֶפֶת בַּד יִצְנֹף", וכן בדברי יחזקאל (הפעם פועלי הלבשה): "וָאַלְבִּשֵׁךְ רִקְמָה וָאֶנְעֲלֵךְ תָּחַשׁ [כלומר נעליים מעור תחש], וָאֶחְבְּשֵׁךְ בַּשֵּׁשׁ וַאֲכַסֵּךְ מֶשִׁי. וָאֶעְדֵּךְ עֶדִי, וָאֶתְּנָה צְמִידִים עַל יָדַיִךְ וְרָבִיד עַל גְּרוֹנֵךְ" (יחזקאל טז, י–יא).

לפיכך גם בימינו נעליים, סנדלים או מגפיים נועלים, חגורה חוגרים, תכשיטים (ובכללם שעון) עונדים, עניבה עונבים (הפועל ענב – מלשון חכמים), ואת המשקפיים, המשתפּלים משני צידי האף כמו רגליו של הרוכב על חמור או על אופַנּוע, מרכיבים.[2]

ומה בדבר הכובע? בעבר היו מקובלים כיסויי ראש מבד כעין תחבושת ועל כן חבשו אותם, כלומר כרכו אותם סביב הראש (השוו: "פְּאֵרְךָ חֲבוֹשׁ עָלֶיךָ" ביחזקאל כד, יז – פאר בהקשר זה הוא סוג של כיסוי ראש). מכאן השימוש המורחב היום בפועל חָבַשׁ לכיסויי הראש בכלל. אבל בלשון חכמים גם כובעים לובשים: "לוי כנגד מלכות יון... אֵילו לובשי כובעים ואֵילו לובשי קסידס" [כלומר קסדות] (בראשית רבה צט, פסקה ב).

המילה גֶּרֶב חדשה בעברית. בן־יהודה במילונו מביא את הצורה גָּרָב (במשמעות גֶּרֶב) ואומר כי היא נהוגה בדיבור העברי בארץ ישראל ושהיא כבר משמשת בעיתונים. ואומנם לראשונה היא הופיעה במודעות בעיתונו של בן־יהודה "הצבי" עוד בשנת תרמ"ה (1885). חידוש המילה מיוחס לבן־יהודה עצמו – על פי מילה קרובה בערבית (גַ'וְרַבּ).

ומה עושים בגרביים? כמובן, כמו כל פריט לבוש, אפשר ללבוש אותם. אבל דוברי העברית גזרו מן הגרב גם פועל מיוחד – גָּרַב – אולי בהשפעת נָעַל (נעליים). היו שראו בו חידוש מיותר והקפידו להמשיך ללבוש גרביים, והיו שאימצוהו בחום והקפידו לגרוב גרביים. ברור כי אין צורך ולעיתים אי אפשר לעשות כן בכל אחד מפריטי הלבוש – למשל לא נֹאמר 'למעול מעיל', 'לכנוס מכנסיים' או 'לחלוץ חולצה', אבל הפועל גָּרַב לא היה תפוס לפעולה אחרת, ויכול לשמש את גורבי הגרביים לצד לובשיהם.

_____________________
[1] ובספרות חז"ל יש שלובשים גם נעליים, למשל: "לא ילבש אדם מנעלים וסנדלים חדשים אלא אם כן הילך בהן מבעוד יום" (ירושלמי סנהדרין י:א, כח ע"א).
[2] אפשר להרחיב את השימוש בפועל הִרְכִּיב גם לאביזרים ומכשירים אחרים כמו עדשות מגע, אוזניות ומכשירי שמיעה. כמובן גם הפועל שָׂם יפה לאביזרים ומכשירים אלו.
    [post_title] => ללבוש, לחבוש, לגרוב – פועלי לבישה בעברית
    [post_excerpt] => 
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%9c%d7%9c%d7%91%d7%95%d7%a9-%d7%9c%d7%97%d7%91%d7%95%d7%a9-%d7%9c%d7%92%d7%a8%d7%95%d7%91
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2022-09-29 22:47:49
    [post_modified_gmt] => 2022-09-29 19:47:49
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=1011
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)

WP_Post Object
(
    [ID] => 207
    [post_author] => 40
    [post_date] => 2010-07-25 10:58:43
    [post_date_gmt] => 2010-07-25 07:58:43
    [post_content] => 
מדוע לא פסלה האקדמיה את הצורות חִכֵּיתִי, גִּלֵּיתִי, הצורמות לאוזני חלק מן הציבור?
במקרא יש כשבעים וחמש צורות פועל בבניין פיעל בגוף ראשון (יחיד) מגזרת ל"י (ל"ה בפי העם). מתוכן כשליש(!) בצירי, ובהן גִּלֵּיתִי, צִוֵּיתִי, עִנֵּיתִי, כִּלֵּיתִי, פִּתֵּיתִי, כִּסֵּיתִי, נִקֵּיתִי, קִוֵּיתִי. ויוזכר הפסוק המפורסם: "מַדּוּעַ קִוֵּיתִי לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים" (ישעיהו ה, ד). כמובן גם הצורות בחיריק – כגון גִּלִּיתִי, צִוִּיתִי, כִּסִּיתִי, קִוִּיתִי – מתועדות.
גם בבניינים אחרים (אך לא בבניין קל) אנו מוצאים צורות בצירי לצד צורות בחיריק, לעיתים באותו הפועל אך בגוף שונה, כגון הִגְלֵיתִי לצד הִגְלִיתָ, הִרְבֵּיתִי לצד הִרְבִּיתָ, הִשְׁקִיתָ לצד הִשְׁקֵיתִי.
בעקבות הממצא במקרא החליטה האקדמיה לקיים בגופים הראשון והשני את שתי האפשרויות בכל הבניינים, חוץ מבניין קל – שבו יש חיריק תמיד.
בקרב דוברי העברית בני ימינו נראה שיש העדפה דווקא לצורות בצירי בבניינים הפעיל, התפעל, נפעל, פועל והופעל: הִשְׁקֵיתִי, הִתְפַּתֵּינוּ, נִרְאֵיתָ, צֻוֵּיתִי, הָגְלֵיתֶם.
במה שונה בניין פיעל? ההרגשה שהמילה חִכֵּיתִי שייכת ל"שפת הרחוב" לא נובעת מכך שהצורה אינה נכונה אלא ככל הנראה מכך שאלו המשתמשים בה אינם שייכים לשכבה "הנכונה".
אבל אין בצורות הללו כל פסול – ודאי שלא מבחינת תיעודן במקרא, וגם לא מבחינת הדקדוק (ולא זה המקום להסביר כיצד התגלגלו לכאן הצירי והחיריק). אין אפוא שום סיבה שהאקדמיה תפסול אותן.
    [post_title] => חִכִּיתִי וחִכֵּיתִי
    [post_excerpt] => מדוע לא פסלה האקדמיה את הצורות חִכֵּיתִי, גִּלֵּיתִי, הצורמות לאוזני חלק מן הציבור?
    [post_status] => publish
    [comment_status] => closed
    [ping_status] => closed
    [post_password] => 
    [post_name] => %d7%97%d7%9b%d7%99%d7%aa%d7%99-%d7%95%d7%97%d7%9b%d7%99%d7%aa%d7%99
    [to_ping] => 
    [pinged] => 
    [post_modified] => 2024-07-31 11:43:27
    [post_modified_gmt] => 2024-07-31 08:43:27
    [post_content_filtered] => 
    [post_parent] => 0
    [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=207
    [menu_order] => 0
    [post_type] => post
    [post_mime_type] => 
    [comment_count] => 0
    [filter] => raw
)