שואה ועצמאות

שואה ועצמאותשתי מילים מעצבות את התודעה הישראלית בכלל ובימים אלו בפרט: שואה ועצמאות.

שואה
המילה המקראית שׁוֹאָה יוחדה לציון רצח היהודים על אדמת אירופה. למילה שׁוֹאָה גוני משמעות שונים בתנ"ך: שממה, סוּפה וגם אסון וחורבן. למשל: "וּמַה תַּעֲשׂוּ לְיוֹם פְּקֻדָּה וּלְשׁוֹאָה מִמֶּרְחָק תָּבוֹא עַל מִי תָּנוּסוּ לְעֶזְרָה…" (ישעיהו י, ג); "וּבָא עָלַיִךְ רָעָה לֹא תֵדְעִי שַׁחְרָהּ… וְתָבֹא עָלַיִךְ פִּתְאֹם שׁוֹאָה לֹא תֵדָעִי" (ישעיהו מז, יא); "יוֹם עֶבְרָה הַיּוֹם הַהוּא יוֹם צָרָה וּמְצוּקָה יוֹם שֹׁאָה וּמְשׁוֹאָה יוֹם חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה יוֹם עָנָן וַעֲרָפֶל" (צפניה א, טו).

המילה משמשת בפיוטים ומשמשת שוב בספרות העברית המתחדשת במשמעויותיה השונות. בעיתונות העברית של המאה התשע־עשרה היא משמשת בעיקר במשמעות 'אסון', כגון בביטויים 'להמיט שואה', 'להביא שואה'. עם עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933 גבר השימוש במילה שׁוֹאָה לתיאור מצב היהודים תחת השלטון הנאצי בגרמניה ובארצות השכנות ולציון המלחמה שלפי הבנתם של רבים עמדה להתרגש על אירופה בכלל ועל היהודים בפרט.

משורש המילה שׁוֹאָה יש במקרא כמה פעלים שמשמעם 'נהרס', 'נעשה שומם', כגון "עַד אֲשֶׁר אִם שָׁאוּ עָרִים מֵאֵין יוֹשֵׁב וּבָתִּים מֵאֵין אָדָם וְהָאֲדָמָה תִּשָּׁאֶה שְׁמָמָה" (ישעיהו ו, יא). ומקובל לקשור את שׁוֹאָה למילה שָׁוְא המציינת ריקנות.

פרשני ימי הביניים רואים קשר בין הפועל הִשְׁתָּאָה למילה שׁוֹאָה, בדומה לקשר שבין הפועל הִשְׁתּוֹמֵם למילה שְׁמָמָה. לפי פרשנות זו, שני הפעלים המקראיים האלה מביעים התרוקנות ממחשבה מרוב תדהמה ומבוכה, וכך שימושם בימינו. בדרך דומה קשר רש"י (לבראשית א, ב) את המילה המקראית תֹּהוּ – שמשמעה היסודי מִדְבָּר ושממה – לפועל המאוחר יותר תָּהָה.

ביידיש משמשת לציון השואה מילה עברית עתיקה אחרת חורבן – מילה מימי הבית השני. בלשונות אירופה משמשת המילה Holocaust – מילה שמקורה ביוונית ומשמעה היסודי 'קרבן הנשרף כליל באש', ולצדה החלה לשמש המילה העברית Shoah.

עצמאות
שבוע לאחר יום השואה אנחנו מציינים את יום העצמאות. את המילה עצמאות חידש על פי עדותו איתמר בן אב"י, כנראה בראשית המאה העשרים. וכך הוא כותב בספרו האוטוביוגרפי "עם שחר עצמאותנו": "הנה רואה אני בדמיוני את 'אחרית הימים'… הנה נקבצים ובאים אחינו מכל פזוריהם לארץ האבות… הנה שולח לפנינו אלהי אבותינו את הרצון והעוז להקים על יסודם את העצמאות העברית בכל תפארתה".

בלשון חכמים רגילות צורות דוגמת 'עצמו', 'עצמי', וכן הצירופים 'ברשות עצמו', 'לעצמי', 'בעצמי' וכיוצא בהם. צורות וצירופים אלו משמשים בין השאר להדגיש שעושה הפעולה מבצע אותה בכוחו, לבדו, ללא עזרת אחרים, כגון "אמר הקדוש ברוך הוא: בעולם הזה הייתם נושעים על ידי בני אדם… אבל לעתיד לבוא אני בעצמי גואל אתכם ושוב אין אתם משתעבדין" (תנחומא אחרי מות, יב). נראה ששימושי לשון אלו היו ההשראה לחידושו של בן אב"י – עצמאות. וכיום יש לנו עצמאות גם בהקשרים אישיים וחברתיים, כגון 'עצמאות מחשבתית', 'עצמאות כלכלית' – לצד העצמאות המדינית שאותה אנו חוגגים ביום העצמאות.

כתבה: רונית גדיש

קובץ מעוצב (להדפסה)