הדף בטעינה

תָּהָה

במילון

 (ללא ניקוד: תוהה)
בנייןקל
שורשתהי
נטייהתּוֹהָה
נטיית הפועלתָּהָה, יִתְהֶה, לִתְהוֹת לכל הנטיות

הגדרה

  • מתפלא, תָּמֵהַּ
  • מהרהר
  • (על) משתדל להבין

צירופים

על יסוד מילון ההווה

בתשובות באתר

תהה על קנקנו טקסט

תהה על קנקנו

WP_Post Object
(
    [ID] => 53871
    [post_author] => 21
    [post_date] => 2021-10-26 16:48:51
    [post_date_gmt] => 2021-10-26 13:48:51
    [post_content] => הביטוי תהה על קנקנו (של אדם אחר) פירושו 'עמד על טיבו', 'בירר וחקר בעניינו'.

בעיני רוחם של רבים הפועל תָּהָה במטבע הלשון הזה משמש בהוראתו כמו בלשון ימינו, במובן 'הרהר', ואולם במקורו מדובר בפועל אחר לחלוטין.

מקור הביטוי בארמית של התלמוד הבבלי. במסכת שבת האמורא שמואל שולח את חברו האמורא קרנא לעמוד על טיבו של חכם אחר (האמורא רב שהגיע לבבל מארץ ישראל) ומבקש ממנו: "זיל [=לך] תהי ליה אקנקנֵיה [=על קנקנו]" (קח ע"א), וכוונתו היא שיבחן אותו אם תלמיד חכם הוא או לא.[1] בפירוש רש"י נכתב כי תהי (בצורת הציווי) בארמית פירושו 'להריח': "הריח [= הָרֵחַ] בו בקנקנו אם יין הוא או החמיץ". מכאן שהקנקן המדובר הוא קנקן יין, ועל פי ריחו אפשר לדעת אם החמיץ היין או לא. ואומנם במקום אחר בתלמוד הבבלי נזכר קרנא כמי שזוהי פרנסתו: "דהוה תהי באמברא דחמרא [=שהיה "מריח" באוצר היין]" (כתובות קה ע"א).

רש"י מביא סימוכין לפירושו מביטוי תלמודי אחר: "בת תיהא" (עבודה זרה סו ע"ב), היינו נֶקֶב במגופת החבית להרחת אדי היין.[2] הוראת המילה תיהא מוכרת גם מפירושי הגאונים: "זיקא דמפיק אדם מפומיה ודמעייל לפומיה [=רוח שמוציא אדם מפיו ושמכניס לפיו] נקרא תיהא בלשון ארמי" (אוצר הגאונים – הפירושים, עמ' 82). העניין כאן אינו הרחה סתם אלא מעין שאיפה, פעולת בדיקה שגרתית במלאכת היינן.

הפועל תָּהָה במובן 'השתאה', 'תמה', 'היה נבוך' מוכר מלשון חכמים ומן הארמית ללהגיה. אפשר שהוא שאול מן הארמית ואפשר שהוא פועל גזור־שם מן המילה המקראית תֹּהוּ (במובן 'רִיק') – וכשם שמוצאים בספרות חז"ל בסמיכות לפועל בָּהָה (מן בֹּהוּ), למשל "כך ישבה לה הארץ תוהא ובוהא" (בראשית רבה ב, ב).

בארמית אפוא בא הפועל 'תְּהָא' בשתי משמעויות שונות, וקרוב לוודאי שבביטוי "תהה על קנקנו" נשתגר המובן השגוי – הן מפני שהוא קיים גם בעברית הן מפני שהוא הולם יפה את הוראתו הכללית של הביטוי.

בקנקנו או על קנקנו

בעדי הנוסח של התלמוד מוצאים גם 'בקנקניה' וגם 'אקנקניה' (א־ בראש מילה היא מילת יחס בארמית בבלית לציון 'על'). קשה לקבוע בוודאות מהו הנוסח המדויק.[3] גרסה עברית של הביטוי הארמי מופיעה למן ספרות השו"ת בימי הביניים ואף היא באה בשתי הדרכים: כך למשל בשו"ת הראב"ן (מן המאה ה־12): "וידעתי את לבך כי לא הבאת לי ראיות הללו כי אם לחדדני ולתהות על קנקני" (סימן כד); ובשו"ת מהרי"ל (מן המאה ה־14): "תמיהני שהנחת הרים גדולים, וירדת לעמקים ושפלים, ואולי באת לתהות בקנקני והנה תמצאנו ריקן מחדש ומתוקן" (סימן מא). בספרות העברית החדשה נתגבר הנוסח 'על קנקנו' וכך הוא רגיל עד ימינו. _____________________________

[1] הביטוי נזכר בסיפור דומה בבבא בתרא כב ע"א.

[2] חוקר התלמוד יעקב נחום אפשטיין ציין כי מילה דומה קיימת בארמית הסורית (בחי"ת): תיחא.

[3] הנוסח "בקנקניה" בא בעד הנוסח המעולה למסכת שבת – כ"י אוקספורד 366 (על פי אתר 'מאגרים').

[post_title] => תהה על קנקנו [post_excerpt] => בעיני רוחם של רבים הפועל תָּהָה במטבע הלשון תהה על קנקנו משמש בהוראתו כמו בלשון ימינו, במובן 'הרהר', ואולם במקורו מדובר בפועל אחר לחלוטין. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%aa%d7%94%d7%94-%d7%a2%d7%9c-%d7%a7%d7%a0%d7%a7%d7%a0%d7%95 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2022-10-01 17:51:57 [post_modified_gmt] => 2022-10-01 14:51:57 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=53871 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

בעיני רוחם של רבים הפועל תָּהָה במטבע הלשון תהה על קנקנו משמש בהוראתו כמו בלשון ימינו, במובן 'הרהר', ואולם במקורו מדובר בפועל אחר לחלוטין.
המשך קריאה >> המשך קריאה >>

פרשת בראשית – תוהו ובוהו

WP_Post Object
(
    [ID] => 11993
    [post_author] => 7
    [post_date] => 2015-10-13 11:24:13
    [post_date_gmt] => 2015-10-13 08:24:13
    [post_content] => 
"וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם" (בראשית א, ב)

בעברית בת ימינו מכנים לעיתים אי־סדר מוחלט בשם 'תוהו ובוהו'. אך אין זו משמעותו המקורית של הצירוף מספר בראשית.

המשמע היסודי של תֹּהוּ הוא שממה, כגון בשירת האזינו: "יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן". משמעות זו מוכחת גם מן המילה הערבית تِيه (תִיה) – מדבר, שממה. משמעויות קרובות הן אפס, שווא והבל, כגון בפסוקים אלו מספר ישעיהו: "כָּל הַגּוֹיִם כְּאַיִן נֶגְדּוֹ, מֵאֶפֶס וָתֹהוּ נֶחְשְׁבוּ לוֹ" (מ, יז), "וַאֲנִי אָמַרְתִּי לְרִיק יָגַעְתִּי, לְתֹהוּ וְהֶבֶל כֹּחִי כִלֵּיתִי" (מט, ד). גם בספרות חז"ל המילה תֹּהוּ מציינת רִיק והבל, כגון בצירוף מעשה תוהו – מעשה שווא והבל.

למילה בֹּהוּ יש כנראה משמע זהה או דומה, שכן השורש הערבי בה"ו נושא בין השאר משמע של ריקנות.

הצמד השלם תוהו ובוהו בא בתנ"ך עוד בשני מקומות, והוא מציין חורבן ואבדון: "מִדּוֹר לָדוֹר תֶּחֱרָב לְנֵצַח נְצָחִים... וְנָטָה עָלֶיהָ קַו תֹהוּ וְאַבְנֵי בֹהוּ" (ישעיהו לד, יא), "רָאִיתִי אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְאֶל הַשָּׁמַיִם וְאֵין אוֹרָם" (ירמיהו ד, כג). אפשר שמשמע החורבן נובע ממשמע הריק והשממה, ואפשר שמקורו ברמיזה לסיפור הבריאה: הריסה מוחלטת של דבר עד כדי החזרתו למצב של טרם היותו.

מחיבורים שונים לאורך הדורות עולות הבנות שונות של 'תוהו' ושל 'תוהו ובוהו', ונראה שלפחות חלקן משקפות מסורות קדומות. מן ההבנות הקדומות יחסית נזכיר את 'תוהו' כמקום המצוי מעבר לארץ המיושבת, את 'תוהו' כמקור הרוע ואת 'תוהו' כמים קדמונים.

ומניין המשמעות המוכרת לנו כיום?

משמעות זו קשורה כנראה למונח היווני כָּאוֹס, המציין ביסודו את המצב הראשוני של היקום: דבר חסר צורה, חלל אין־סופי. השימוש הראשון המוכר במונח ביוונית הוא בתאוגוניה של הסיודוס (המאה השמינית לפנה"ס) העוסקת בין השאר בסיפור היווצרות העולם.

עם התפתחותן של התאוריות הפילוסופיות בדבר היווצרות העולם, קיבל המונח כָּאוֹס משמעות חדשה. אצל המשורר הרומי אובידיוס (ראשית הספירה) הכאוס מציין ערבוביה מוחלטת של ארבעת היסודות החומריים של היקום: אוויר, מים, אדמה ואש, ומכאן התפתח בהמשך השימוש במילה כאוס ביוונית ובלשונות אירופה לציון ערבוביה כללית, אי־סדר מוחלט.

השפעת התפיסות היווניות על הבנת המושג המקראי 'תוהו ובוהו' ניכרת בכמה פרשנויות מימי הביניים, כגון בפירוש רבנו בחיי בן אשר (המאה הי"ג) לפסוק מבראשית, שבו נזכר חומר היולי ונזכרים ארבעת היסודות. עוד ניכרת ההשפעה בצירוף הקבלי עולם התוהו. מקורו של צירוף זה בספרות חז"ל ושם משמעו 'עולם של הבל', העולם שלנו כפי שהיה לפני מתן תורה. אבל בקבלה 'עולם התוהו' הוא מצב כאוטי, העולם כפי שהיה בטרם הונהגו סדרי יצירה.

למן ספרות ההשכלה (המאה הי"ט) אנו מוצאים שימוש חופשי בצירוף 'תוהו ובוהו' לציון חוסר סדר קיצוני כבלשון ימינו. למשל:

  • "הנה השיגו בחצי המאה השמנה עשרה, אוצר כל חמדה וידיעות נכונות על אודות דברי התולדה. אבל ידיעתה בימים ההם היתה עוד תהו ובהו והיתה חסרה שטּה וסדר יפה" (מנדלי מוכר ספרים, 'תולדות הטבע' א, 1862).
  • "בעת אשר דרכי המסחר היו אבלות, להקונה לא היה מוכר והמוכר חפש אחרי קונים, עובדי האדמה לא יכלו מכור יתר יבולם, ובארצות רבות היה רעב, ובכלל בכל סדרי המסחר היה תהו ובהו" (נחום סוקולוב, 'שנאת עולם לעם עולם', 1882).

תוהו ובוהו, תהה ובהה

במקורות שונים, ובהם מדרש בראשית רבה (ב, ב) והתרגום המיוחס ליונתן, נקשר הצירוף 'תוהו ובוהו' אל הפעלים תָּהָה ובָהָה ומתפרש 'והארץ הייתה תּוֹהָה וּבוֹהָה'. הקישור לפועל תָּהָה מוכר גם מפירוש רש"י: "תהו לשון תמה ושממון, שאדם תוהא ומשתומם על בהו שבה". גם כיום קושרים בין הדברים, אך מקובל יותר לומר שהפעלים תָּהָה ובָהָה – המתועדים לראשונה בספרות חז"ל ­– נגזרו מן המילים תֹּהוּ ובֹהוּ, ולא להפך. כך או כך הקשר הזה דומה לקשר שבין המילה שְׁמָמָה לפועל הִשְׁתּוֹמֵם ובין המילים שָׁוְא ושׁוֹאָה לפועל הִשְׁתָּאָה.

[post_title] => פרשת בראשית – תוהו ובוהו [post_excerpt] => [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%a4%d7%a8%d7%a9%d7%aa-%d7%91%d7%a8%d7%90%d7%a9%d7%99%d7%aa-%d7%aa%d7%95%d7%94%d7%95-%d7%95%d7%91%d7%95%d7%94%d7%95 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2022-12-24 11:00:44 [post_modified_gmt] => 2022-12-24 09:00:44 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=11993 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )


המשך קריאה >> המשך קריאה >>
"הנה רואה אני בדמיוני את 'אחרית הימים' הנה נקבצים ובאים אחינו מכל פזוריהם לארץ האבות הנה שולח לפנינו אלהי אבותינו את הרצון והעוז להקים על יסודם את העצמאות העברית בכל תפארתה" איתמר בן אב"י, 'עם שחר עצמאותנו'.

שואה ועצמאות

WP_Post Object
(
    [ID] => 1004
    [post_author] => 40
    [post_date] => 2011-05-01 09:28:00
    [post_date_gmt] => 2011-05-01 06:28:00
    [post_content] => שתי מילים מעצבות את התודעה הישראלית בכלל ובימים אלו בפרט: שואה ועצמאות.

שואה

המילה המקראית שׁוֹאָה יוחדה לציון רצח היהודים על אדמת אירופה. למילה שׁוֹאָה גוני משמעות שונים בתנ"ך: שממה, סוּפה וגם אסון וחורבן. למשל: "וּמַה תַּעֲשׂוּ לְיוֹם פְּקֻדָּה וּלְשׁוֹאָה מִמֶּרְחָק תָּבוֹא עַל מִי תָּנוּסוּ לְעֶזְרָה..." (ישעיהו י, ג); "וּבָא עָלַיִךְ רָעָה לֹא תֵדְעִי שַׁחְרָהּ... וְתָבֹא עָלַיִךְ פִּתְאֹם שׁוֹאָה לֹא תֵדָעִי" (ישעיהו מז, יא); "יוֹם עֶבְרָה הַיּוֹם הַהוּא יוֹם צָרָה וּמְצוּקָה יוֹם שֹׁאָה וּמְשׁוֹאָה יוֹם חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה יוֹם עָנָן וַעֲרָפֶל" (צפניה א, טו). המילה משמשת בפיוטים ומשמשת שוב בספרות העברית המתחדשת במשמעויותיה השונות. בעיתונות העברית של המאה התשע־עשרה היא משמשת בעיקר במשמעות 'אסון', כגון בביטויים 'להמיט שואה', 'להביא שואה'. עם עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933 גבר השימוש במילה שׁוֹאָה לתיאור מצב היהודים תחת השלטון הנאצי בגרמניה ובארצות השכנות ולציון המלחמה שלפי הבנתם של רבים עמדה להתרגש על אירופה בכלל ועל היהודים בפרט. משורש המילה שׁוֹאָה יש במקרא כמה פעלים שמשמעם 'נהרס', 'נעשה שומם', כגון "עַד אֲשֶׁר אִם שָׁאוּ עָרִים מֵאֵין יוֹשֵׁב וּבָתִּים מֵאֵין אָדָם וְהָאֲדָמָה תִּשָּׁאֶה שְׁמָמָה" (ישעיהו ו, יא). ומקובל לקשור את שׁוֹאָה למילה שָׁוְא המציינת ריקנות. פרשני ימי הביניים רואים קשר בין הפועל הִשְׁתָּאָה למילה שׁוֹאָה, בדומה לקשר שבין הפועל הִשְׁתּוֹמֵם למילה שְׁמָמָה. לפי פרשנות זו, שני הפעלים המקראיים האלה מביעים התרוקנות ממחשבה מרוב תדהמה ומבוכה, וכך שימושם בימינו. בדרך דומה קשר רש"י (לבראשית א, ב) את המילה המקראית תֹּהוּ – שמשמעה היסודי מִדְבָּר ושממה – לפועל המאוחר יותר תָּהָה. ביידיש משמשת לציון השואה מילה עברית עתיקה אחרת חורבן – מילה מימי הבית השני. בלשונות אירופה משמשת המילה Holocaust – מילה שמקורה ביוונית ומשמעה היסודי 'קורבן הנשרף כליל באש', ולצידה החלה לשמש המילה העברית Shoah.

עצמאות

שבוע לאחר יום השואה אנחנו מציינים את יום העצמאות. את המילה עצמאות חידש על פי עדותו איתמר בן אב"י, כנראה בראשית המאה העשרים. וכך הוא כותב בספרו האוטוביוגרפי "עם שחר עצמאותנו": "הנה רואה אני בדמיוני את 'אחרית הימים'... הנה נקבצים ובאים אחינו מכל פזוריהם לארץ האבות... הנה שולח לפנינו אלהי אבותינו את הרצון והעוז להקים על יסודם את העצמאות העברית בכל תפארתה". בלשון חכמים רגילות צורות דוגמת 'עצמו', 'עצמי', וכן הצירופים 'ברשות עצמו', 'לעצמי', 'בעצמי' וכיוצא בהם. צורות וצירופים אלו משמשים בין השאר להדגיש שעושה הפעולה מבצע אותה בכוחו, לבדו, ללא עזרת אחרים, כגון "אמר הקדוש ברוך הוא: בעולם הזה הייתם נושעים על ידי בני אדם... אבל לעתיד לבוא אני בעצמי גואל אתכם ושוב אין אתם משתעבדין" (תנחומא אחרי מות, יב). נראה ששימושי לשון אלו היו ההשראה לחידושו של בן אב"י – עצמאות. וכיום יש לנו עצמאות גם בהקשרים אישיים וחברתיים, כגון 'עצמאות מחשבתית', 'עצמאות כלכלית' – לצד העצמאות המדינית שאותה אנו חוגגים ביום העצמאות.

כתבה: רונית גדיש

קובץ מעוצב (להדפסה) [post_title] => שואה ועצמאות [post_excerpt] => שתי מילים מעצבות את התודעה הישראלית בכלל ובימים אלו בפרט: שואה – מילה מקראית שיוחדה לציון רצח היהודים על אדמת אירופה; עצמאות – מילה שחידש על פי עדותו איתמר בן אב"י. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%a9%d7%95%d7%90%d7%94-%d7%95%d7%a2%d7%a6%d7%9e%d7%90%d7%95%d7%aa [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2024-05-13 21:31:31 [post_modified_gmt] => 2024-05-13 18:31:31 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=1004 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

שתי מילים מעצבות את התודעה הישראלית בכלל ובימים אלו בפרט: שואה – מילה מקראית שיוחדה לציון רצח היהודים על אדמת אירופה; עצמאות – מילה שחידש על פי עדותו איתמר בן אב"י.
המשך קריאה >> המשך קריאה >>

במבט היסטורי

שכיחות הערך תָּהָה ביחס לכלל המילים בתקופה (לפי מאגרי האקדמיה)
שכיחות 1=0.01%
  • 1
  • 0.9
  • 0.8
  • 0.7
  • 0.6
  • 0.5
  • 0.4
  • 0.3
  • 0.2
  • 0.1
  • 0
  • 200- עד 0
  • 0 עד 300
  • 300 עד 600
  • 600 עד 800
  • 800 עד 1100
  • 1100 עד 1300
  • 1300 עד 1500
  • 1500 עד 1750
  • 1750 עד 1918
  • 1919 ואילך
לצפייה במובאות >>