הדף בטעינה

על המילה נָשָׂא

במילון

 (ללא ניקוד: נושא)
בנייןקל
שורשנשׂא
נטייהנוֹשֵׂאת; נָשָׂא, יישָא, לָשֵׂאת (בלשון המשנה: לִישָׂא) לכל הנטיות

הגדרה

  • מֵרים, מגביה
  • מחזיק, מטַלטל
  • (אישה) מתקשר בקשר של נישואים
  • (ב־) מקבל בסבלנות (עול, טורַח)
  • סולח (עוון, חֵטא)
  • משמיע (נאום, הרצאה, קינה, שֵם ה')
  • [בצורת הווה זכר] עניין מרכזי בדיון, במאמר, בספר וכדומה (בלועזית: תֵּמָה)
  • [בצורת הווה זכר] (בדקדוק) חלק המשפט שמדובר עליו (בלועזית: סוּבְּיֵיקְט)

צירופים

לכל הצירופים
על יסוד מילון ההווה

בתשובות באתר

משא ומתן. מטבע לשון

מַשָּׂא וּמַתָּן

WP_Post Object
(
    [ID] => 45042
    [post_author] => 31
    [post_date] => 2020-10-19 12:49:01
    [post_date_gmt] => 2020-10-19 09:49:01
    [post_content] => הצירוף משא ומתן מציין הידברות בין שני צדדים במטרה להגיע להסדר כלשהו או לעסקה. בספרות חז"ל הוא משמש בעיקר לציון מסחר אך גם לעיסוק בכלל. למשל על הפסוקים "וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ, וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם..." דברים ו, ו–ז) נאמר במדרש ספרי דברים: "ודברת בם – עשם עיקר ואל תעשם טפילה, שלא יהא משאך ומתנך אלא בהם".

לצד הצירוף השמני משמש הצירוף הפועלי נשא ונתן – המציין בספרות חז"ל עיסוק במסחר וגם הידיינות בעניין משפטי או הלכתי וכדומה. לדוגמה: "כך היה מנהגן של הדיינין: בעלי הדין עומדין לפניהן, ושומעין את דבריהן, ומוציאין אותן לחוץ, ונושאין ונותנין בדבר" (ספרא קדושים ב, ב).[1]

בעברית החדשה 'משא ומתן' אינו משמש בהקשר של פעולות מסחריות יום־יומיות, אלא בהקשר של עֲסקות כלכליות גדולות, וכן בהקשר של הסדרת יחסי עבודה או הסדרים בין ארגונים כגון מפלגות ומדינות.

דומה ל'משא ומתן' הצירוף מִקָּח וּמִמְכָּר או מֶקַח וּמִמְכָּר – גם הוא מלשון חז"ל. הצורה מִקָּח מן השורש לק"ח (<מִלְקָח) פירושה 'קנייה', כשם שלָקוֹֹחַ הוא קונה. מן הצורה 'מיקח' התגלגלה הצורה הסגולית מֶקַח, שבה המ"ם נתפסה שורשית, וכך נוצר בימינו הפועל הִתְמַקֵּחַ. אם כן הצירוף 'מ(י)קח וממכר' אינו אלא 'קנייה ומכירה'.

צירוף נוסף הנרדף ל'משא ומתן' הוא שקלא וטריא השאול מארמית התלמוד (מילולית: לקיחה וזריקה), והוא משמש במשמעות הידיינות, כגון הידיינות משפטית.

הצירוף משא ומתן מציין פעולה הדדית: כל אחד מן הצדדים לוקח (=נושא) משהו מן האחר ונותן לאחר דבר מה משלו. ואולם חוקרים העלו השערה שמקור הצירוף בפעולה שאינה הדדית. בתעודות עתיקות הכתובות באכדית צמד הפעלים našû–nadānu (המקבילים ל'נשא' ו'נתן' בעברית) מציין העברת נכס – אדמה או רכוש – לאדם: יש ששני הפעלים באים יחד לציון העברת הנכס, ויש שאלו שתי פעולות: לקיחת הנכס מאחד ונתינתו לאחר.[2]

הערות לשוניות

א. הצירוף 'משא ומתן' נתפס כצורת יחיד אף על פי שהוא בנוי משני שמות: 'משא ומתן ממושך', 'התנהל משא ומתן'. כמו כן נוהגים ליידע רק את השם הראשון 'המשא ומתן' (אבל כמובן אפשר גם 'המשא והמתן'). לצירוף נוצר גם הקיצור מו"ם (כיום הוא נדיר יותר בשימוש).

ב. רווח מאוד בלשון הנוהגת המבנה המורכב 'ניהל משא ומתן' במקום 'נשא ונתן'. שימוש במבנה מורכב מסוג זה אפשר למצוא גם במקרים אחרים, כגון 'קיבל החלטה' במקום 'החליט', 'ניהל ויכוח' במקום 'התווכח', 'עשה שימוש' במקום 'השתמש'. יש הממליצים לנקוט בפועל הפשוט, אך נראה שלעיתים יש טעם במבנה המורכב.

ג. בצירוף הפועלי 'נשא ונתן' לא משמשות מילות היחס הרגילות של הפעלים 'נשא' 'ו'נתן', אלא מילת היחס 'עם' כבר בלשון חז"ל: "לפני אידיהן של גוים שלשה ימים אסור מלשאת ומלתת עימהן" (משנה עבודה זרה א, א).[3] כך גם בצירוף 'משא ומתן', כגון "הושגה התקדמות במשא ומתן עם העובדים", וגם "לא הושגה התקדמות במשא ומתן בין ההנהלה ובין עובדים".

__________________________________

[1] לשימוש בצמד 'נשא ונתן' לצורותיו יש עדויות כבר בספרות בית שני. במשלי בן־סירא (המחצית הראשונה של המאה השנייה לפנה"ס) נאמר "על מקום תפקיד מספר, שואה ותת הכל בכתב" (מב, ז). שׂואה היא צורת מקור מקבילה לצורה שֵׂאת. בכתב יד מן הגניזה בא הנוסח המקביל "מתת ולקח". כנראה הכוונה היא שיש לתעד בכתב ענייני מסחר. במגילת ברית דמשק (המאה הראשונה לפנה"ס) נכתב: "ואיש מכל באי ברית אֵל אל ישא ואל יתן לבני השחת...".

[2] בכתבי המזרח הקדום משמש בנוסחה הזאת לעיתים פועל המקביל ל'לקח' (במקום הפועל המקביל ל'נשא'). והינה במקרא אפשר למצוא תיאור של העברת נכס באמצעות הפעלים 'לקח' ו'נתן', למשל: "וַיִּקַּח אֲבִימֶלֶךְ צֹאן וּבָקָר וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַיִּתֵּן לְאַבְרָהָם" (בראשית כ, יד); "וְאֶת שְׂדוֹתֵיכֶם וְאֶת כַּרְמֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם הַטּוֹבִים יִקָּח וְנָתַן לַעֲבָדָיו" (פרשת המלך, שמואל א ח, יד).

[3] בהקשר המסחרי משמשת בלשון חז"ל מילת היחס 'ב' לציון הדבר הנסחר, למשל: "מי שיש לו חמשים זוז הוא נושא ונותן בהן" (משנה פאה ח, ט).

[post_title] => מַשָּׂא וּמַתָּן [post_excerpt] => הצירוף משא ומתן מציין הידברות בין שני צדדים במטרה להגיע להסדר כלשהו או לעסקה. בספרות חז"ל הוא משמש בעיקר לציון מסחר אך גם לעיסוק בכלל. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%9e%d7%a9%d7%90-%d7%95%d7%9e%d7%aa%d7%9f [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2022-10-01 17:36:26 [post_modified_gmt] => 2022-10-01 14:36:26 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=45042 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

הצירוף משא ומתן מציין הידברות בין שני צדדים במטרה להגיע להסדר כלשהו או לעסקה. בספרות חז"ל הוא משמש בעיקר לציון מסחר אך גם לעיסוק בכלל.
המשך קריאה >> המשך קריאה >>

על נשיאוּת ומַשוא פנים

WP_Post Object
(
    [ID] => 17784
    [post_author] => 7
    [post_date] => 2016-11-10 16:37:15
    [post_date_gmt] => 2016-11-10 14:37:15
    [post_content] => 

נשיא

המילה נָשִׂיא מקורה בתנ"ך והיא מציינת מנהיג וראש. נָשִׂיא, מן השורש נשׂ"א, הוא אדם נישא ורם מעלה, מי שהורם משאר האנשים. עיון במקורות העברית מפגיש אותנו עם נשיאי ישראל לאורך כל הדורות, ובהם נשיאי העדה בנדודי ישראל במדבר, הנשיא מנהיג העם ביחזקאל (למשל לד, כד), בר כוסבא (=בר כוכבא) נשיא ישראל ומנהיג המרד ברומאים, רבי יהודה הנשיא מסוף תקופת המשנה, הנשיא ראש הגולה בתקופת הגאונים, ובימינו 'נשיא המדינה'. למילה נָשִׂיא משמעות נוספת הקשורה אף היא להתרוממות ולגובה: עָנָן. משמעות זו מוכרת במיוחד מן הביטוי "נְשִׂיאִים וְרוּחַ וְגֶשֶׁם אָיִן" (משלי כה, יד) המציין ציפייה שסופה אכזבה, תקווה שאינה מתממשת.

נשיאת פנים

אדם נְשׂוּא פָּנִים הוא אדם מכובד, ונְשִׂיאַת פָּנִים פירושה סליחה, ויתור או מתן כבוד. בהקשר המשפטי נְשִׂיאַת פָּנִים או מַשּׂוֹא פָּנִים עניינם הפליה ומתן עדיפות לאחד הצדדים, ובהקשר זה מדובר כמובן בביטוי שלילי. נעיר כי את הביטוי משוא פנים רבים הוגים בטעות במ"ם שוואית, ואולם הצורה היא מַשּׂוֹא בפתח בגלל הדגש שבשי"ן השמאלית (דגש זה מקורו בנו"ן השורשית, שהרי כאמור שורש המילה הוא נשׂ"א). [post_title] => על נשיאוּת ומַשוא פנים [post_excerpt] => מה הקשר בין 'נשיא' 'ונשוא פנים' (אנשים נכבדים) ובין 'משוא פנים' שעניינו הפליה ומתן עדיפות לאחד הצדדים במשפט? [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%a2%d7%9c-%d7%a0%d7%a9%d7%99%d7%90%d7%95%d7%aa-%d7%95%d7%9e%d7%a9%d7%95%d7%90-%d7%a4%d7%a0%d7%99%d7%9d [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2022-08-02 14:20:04 [post_modified_gmt] => 2022-08-02 11:20:04 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=17784 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

מה הקשר בין 'נשיא' 'ונשוא פנים' (אנשים נכבדים) ובין 'משוא פנים' שעניינו הפליה ומתן עדיפות לאחד הצדדים במשפט?
המשך קריאה >> המשך קריאה >>
איור של ילד עם תרמיל על הגב

שמים ילקוט על שכם

WP_Post Object
(
    [ID] => 11755
    [post_author] => 4
    [post_date] => 2015-08-31 21:49:45
    [post_date_gmt] => 2015-08-31 18:49:45
    [post_content] => 

כל תלמיד נושא על גבו ילקוט ובו ספרים, מחברות, כלי כתיבה ואוכל. אך בילקוט הראשון המוכר לנו היו דווקא אבנים, כמסופר על דוד לפני מלחמתו בגלית: "וַיִּבְחַר לוֹ חֲמִשָּׁה חַלֻּקֵי אֲבָנִים מִן הַנַּחַל, וַיָּשֶׂם אֹתָם בִּכְלִי הָרֹעִים אֲשֶׁר לוֹ וּבַיַּלְקוּט" (שמואל א יז, מ). הילקוט, משורש לק"ט, היה כנראה תרמיל של רועים שבו הם ליקטו את חפציהם. בימי הביניים קיבל הילקוט משמעות מושאלת של קובץ חיבורים, כגון לקט המדרשים ילקוט שמעוני. מכאן גם 'ילקוט הכזבים' – אוסף סיפורי כזב מהווי הפלמ"ח.

בעברית בת ימינו הילקוט שייך בעיקר לבית הספר, ואילו המילה הכללית היא תִּיק. מקור המילה תיק ביוונית (θηκη, theke) ומשמעה היסודי תיבה, קופסה. התיק נזכר אצל חז"ל בהקשרים שונים: תיק של תפילין ושל ספר תורה, תיק של נְבָלִים וכינורות, וגם תיק של מעות – ארנק לכסף. ובעברית החדשה נוצר מן התיק הפועל תִּיֵּק.

מילה אחרת מלשון חז"ל היא תַּרְמִיל (או תָּרְמֵל), אשר התגלגלה אלינו מן הארמית. ואכן בתרגום יונתן נכתב תמורת "וּבַיַּלְקוּט" – "וּבְתַרְמִילֵיהּ". בן זוגו של התרמיל הוא המקל, כגון "אסור לאדם שייכנס לבית המקדש במקלו ובתרמילו ובאבק שעל רגליו" (דברים רבה). התרמיל והמקל אופייניים להולכים בדרך, ואולי משום כך נתייחדה המילה תרמיל לתיק הגב של המטיילים, או אם תרצו – של התרמילאים. מן התרמיל נוצר בלשון חז"ל הפועל תִּרְמֵל לציון צמח שהעלה פירות דמויי תרמילים – כלומר צמח ממשפחת הקטניות, ומכאן השימוש במונח תרמיל בתחום הבוטניקה.

בספרות העברית פוגשים לעיתים דמויות הנושאות אַמְתַּחַת או צִקְלוֹן. על פי המסופר בספר בראשית ציווה יוסף להחביא את גביע הכסף שלו באמתחת בנימין, כדי שיוכל להאשימו בגנבה ולדרוש שיהיה עבדו. האמתחת הייתה כנראה שק גדול לנשיאת משאות, שכן השורש האכדי mtẖ עניינו נשיאה.

גם המילה צקלון התגלגלה אלינו מן המקרא, אך ככל הנראה בטעות. בספר מלכים מסופר על מנחה שהובאה לאלישע הנביא: "וְאִישׁ בָּא מִבַּעַל שָׁלִשָׁה וַיָּבֵא לְאִישׁ הָאֱלֹהִים לֶחֶם בִּכּוּרִים עֶשְׂרִים לֶחֶם שְׂעֹרִים וְכַרְמֶל בְּצִקְלֹנוֹ..." (מלכים ב ד, מב). 'בצקלונו' נתפס בעבר כמילה משורש צק"ל בתוספת ב' היחס, ולפי ההקשר היו שפירשוה 'שק לצידה'. ואולם בכתבי אוגרית נמצא שימוש במילה bṣql בהקבלה למילה שיבולת. כיום מקובל אפוא לראות בבי"ת של 'בצקלונו' חלק מן המילה ממש, וככל הנראה מילה זו מתארת את מנחת הביכורים עצמה ולא את הכלי שהובאה בו.

תיקי החיילים הם שַׂק חֲפָצִים (קיטבג) וצִיּוּדָן (צ'ימידן). הצירוף 'שק חפצים' משמש למן המחצית הראשונה של המאה העשרים, ואילו המילה 'ציודן' חודשה בוועדה למילים בשימוש כללי של האקדמיה בשנת תשע"ג (2013).

להנחת התיק על הגב או על הכתף לא נתייחד פועל עצמאי, אך אין כל מניעה לנקוט את הפועל הכללי שָׂם. שימושים דומים בפועל הזה מצויים כבר במקורות, למשל: "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם וַיִּתֵּן אֶל הָגָר שָׂם עַל שִׁכְמָהּ" (בראשית כא, יד), "נָשִׂימָה נָּא שַׂקִּים בְּמָתְנֵינוּ וַחֲבָלִים בְּרֹאשֵׁנוּ" (מלכים א כ, לא), "הָלוֹךְ וְקָנִיתָ לְּךָ אֵזוֹר פִּשְׁתִּים וְשַׂמְתּוֹ עַל מָתְנֶיךָ" (ירמיהו יג, א). אם מדובר בתיק כבד, אפשר גם לעמוס אותו על הגב או על השכם.

כאשר שמים את התיק על הכתף, אפשר להשתמש בפועל תָּלָה ('תלה על כתפו') או בפועל התלמודי כִּתֵּף שמשמעו היסודי 'טען משא על כתף'. שימוש כזה מצאנו אצל מנדלי מוכר ספרים: "ובדרך היה פונה כה וכה ומביט כגנב נזהר לנפשו, מכתף את תרמילו המלא, פעם על כתף זו ופעם על כתף זו" (ספר הקבצנים, 1909). פועל דומה מן העברית החדשה הוא הִכְתִּיף, אך פועל זה נתייחד לתחום הנשק – הצמדת הרובה אל הכתף ("הַכְתֵּף 'שק!").

לאחר ששמים את התיק על הגב, על השכם או על הכתף – פשוט נושאים אותו. שתהיה לכולנו נשיאה טובה! [post_title] => שמים ילקוט על שכם [post_excerpt] => בילקוט הראשון המוכר לנו היו דווקא אבנים, כמסופר על דוד לפני מלחמתו בגלית: "וַיִּבְחַר לוֹ חֲמִשָּׁה חַלֻּקֵי אֲבָנִים מִן הַנַּחַל, וַיָּשֶׂם אֹתָם בִּכְלִי הָרֹעִים אֲשֶׁר לוֹ וּבַיַּלְקוּט" (שמ"א יז, מ). [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%a9%d7%9e%d7%99%d7%9d-%d7%99%d7%9c%d7%a7%d7%95%d7%98-%d7%a2%d7%9c-%d7%a9%d7%9b%d7%9d [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2020-09-02 09:45:00 [post_modified_gmt] => 2020-09-02 06:45:00 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=11755 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

בילקוט הראשון המוכר לנו היו דווקא אבנים, כמסופר על דוד לפני מלחמתו בגלית: "וַיִּבְחַר לוֹ חֲמִשָּׁה חַלֻּקֵי אֲבָנִים מִן הַנַּחַל, וַיָּשֶׂם אֹתָם בִּכְלִי הָרֹעִים אֲשֶׁר לוֹ וּבַיַּלְקוּט" (שמ"א יז, מ).
המשך קריאה >> המשך קריאה >>

במינוח המקצועי


נָשָׂא
לרשימה המלאה
מתמטיקה (ת"ש, 1940)
דָּן* , נָשָׂא וְנָתַן*
* במילון המקורי כתוב: דּוּן
* במילון המקורי כתוב: נָשׂוֹא וְנָתוֹן

במבט היסטורי

שכיחות הערך נָשָׂא ביחס לכלל המילים בתקופה (לפי מאגרי האקדמיה)
שכיחות 1=1%
  • 1
  • 0.9
  • 0.8
  • 0.7
  • 0.6
  • 0.5
  • 0.4
  • 0.3
  • 0.2
  • 0.1
  • 0
  • 200- עד 0
  • 0 עד 300
  • 300 עד 600
  • 600 עד 800
  • 800 עד 1100
  • 1100 עד 1300
  • 1300 עד 1500
  • 1500 עד 1750
  • 1750 עד 1918
  • 1919 ואילך
לצפייה במובאות >>