אחריות – לוקחים, מקבלים או נושאים?

בשיח הכללי רגיל הצירוף “לקח אחריות”, ואולם בעלי הסגנון מעדיפים להימנע ממנו, משום שהוא בבואה של take responsibility באנגלית.[1] המקפידים להתנסח ברוח העברית יאמרו ‘קיבל עליו אחריות’ או ‘נשא באחריות’. ואולם הצירופים האלה אינם שווים במשמעם בכל הקשר. הינה פירוט הדברים.

קיבל עליו אחריות

הצירוף ‘קיבל עליו אחריות’ הוא מירושת התלמוד הבבלי, אלא שבלשון התלמוד אחריות היא התחייבות כלכלית דווקא, שעבוד של נכסים להלוואה וכיוצא בה. במסכת כתובּות נאמר: “אין עושין כתובּת אשה מטלטלים… במה דברים אמורים משלא קיבל עליו אחריות, אבל קיבל עליו אחריות – עושין” (נו ע”ב). כתובּה היא כידוע מסמך המפרט את ההתחייבויות הכלכליות של הבעל כלפי האישה, ולפי הגמרא אין אפשרות לייחד מיטלטלין (נכסים שאינם נדל”ן) לפירעון הכתובה, אלא אם הבעל “קיבל עליו אחריות”, כלומר שִעבד לכך רכוש אחר (למקרה שהמיטלטלין יאבדו).[2] אם כן ‘אחריות’ במקורות הקדומים היא בעיקרה התחייבות כלכלית, ואילו ‘אחריות’ בימינו, עניינה כללי יותר: נכונות או התחייבות להתנהלות תקינה; מידת הדאגה לתפקוד תקין של מה שמופקדים עליו.

בספרות ההלכה אדם ‘מקבל עליו אחריות’ כשם שהוא ‘מקבל עליו’ דברים אחרים: עול מלכות שמיים, עול מצוות, “לזון [=לפרנס] את בן אשתו ואת בת אשתו” (בבלי כתובות נא ע”ב) ועוד. הצירוף ‘קיבל על’ מוכר בספרות העברית למן מגילת אסתר שבספרי המקרא המאוחרים: “קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם וְעַל זַרְעָם וְעַל כָּל הַנִּלְוִים עֲלֵיהֶם וְלֹא יַעֲבוֹר לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת שְׁנֵי הַיָּמִים הָאֵלֶּה כִּכְתָבָם וְכִזְמַנָּם בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה” (ט, כז); הוא נפוץ בספרות התלמודית (גם בארמית) והוא משמש והולך עד ימינו: ‘קיבל עליו את הדין’, ‘קיבל עליו את התפקיד’, ‘קיבל עליו להשלים את המשימה’, וגם – ‘קיבל עליו אחריות’ (גם אם כאמור נתרחב תחום הוראתה של ‘אחריות’).

בימינו רבים נוקטים “קיבל אחריות”, בהשמטת מילת היחס ‘על’, ואולם בדרך זו משתנה המשמעות המקורית של הצירוף: ‘קיבל עליו’ משמעותו פעילה (אקטיבית), ואילו ‘קיבל’ סתם משמעותו סבילה (פסיבית).[3] לפי זה השמטת מילת היחס ‘על’ אינה מומלצת, ומוטב לדבוק בלשון המקורות: ‘קיבל עליו אחריות’.

נשא באחריות

הצירוף ‘נשא באחריות’ נוצר בעברית החדשה, כנראה על פי צירופים דומים כגון ‘נשא בעול’[4]  מלשון חכמים (משנה אבות ו, ו), וסביר שהוא הושפע מאנגלית: to bear responsibility, ואולי עוד קודם לכן מגרמנית: Verantwortung tragen. הצירוף ‘נשא באחריות’ רווח במיוחד בלשון החוק, כך למשל בסעיף 34 לחוק העונשין (בעניין הגנה עצמית): “לא ישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מידי כדי להדוף תקיפה שלא כדין שנשקפה ממנה סכנה מוחשית של פגיעה בחייו” – ‘לשאת באחריות’ מקביל אל ‘לתת את הדין’ (ולמעשה הוא קרוב אל “נשא עוון” שבמקרא),[5] ולפי זה הוא מתאים יותר בהקשר של הודאה באשמה או כישלון: “הוא ידע על הפרשה ולכן עליו לשאת באחריות ולהתפטר”. ‘נשא ב־’ משמש בימינו בהוראה דומה גם בצירוף ‘נשא בתוצאות’.

סיכומו של דבר: מי שמקבל עליו אחריות הוא מי שמסכים להשתדל בעניין מסוים או להיות ערב לו, ואילו מי שנושא באחריות הוא מי שמוטלת עליו האחריות, ולאחר מעשה – הוא מי שמודה שיש לו חלק בעניין שלא עלה יפה.[6] לקחת אחריות זר לעברית ומוטב להימנע ממנו.

_______________________________

[1] וכן Verantwortung übernehmen בגרמנית.

[2] בספרות ההלכה מקרקעין הם “נכסים שיש להם אחריות” ומיטלטלין הם “נכסים שאין להם אחריות” (ראו למשל קידושין כו ע”א).

[3] ייתכן ש’קיבל אחריות’ ו’לקח אחריות’ השפיעו זה על זה בכיוונים מנוגדים: השמטת מילת היחס ‘על’ בצירוף ‘קיבל אחריות’ עשויה לנבוע מהשפעת הביטוי המקביל ‘לקח אחריות’, ומנגד סביר שהדוברים מעדיפים את ‘לקח אחריות’ כשבכוונתם להביע פעולה אקטיבית, אך כאמור ‘קיבל עליו אחריות’ עונה על הצורך הזה.

[4] במקרא מוצאים פעם אחת ‘נשא עול’: “טוֹב לַגֶּבֶר כִּי יִשָּׂא עֹל בִּנְעוּרָיו” (איכה ג, כז).

[5] ל”נשא עוון” במקרא יש גם הוראה אחרת – ביחס לאל – “נֹשֵׂא עָו‍ֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה” (שמות לד, ז), כלומר ‘סולח’.

[6] דומה שהתרוצצותם של הפעלים ‘נשא’ ו’קיבל’ בהקשרים האלה אינה מיוחדת רק לימינו. הצירוף המקראי ‘נשא עוון’ מיתרגם בתרגומים הארמיים למקרא ‘קַבֵּל חובא’, למשל בספר ויקרא: “וְנָשָׂא עֲוֺנוֹ” (ה, יז) = וִיקַבֵּיל חוֹבֵיהּ.