WP_Post Object
(
[ID] => 1676
[post_author] => 40
[post_date] => 2013-10-21 12:57:43
[post_date_gmt] => 2013-10-21 09:57:43
[post_content] => 
ההיבט התחבירי
צורתן של מילים מסוימות במקרא יכולה להשתנות לפי מעמדן בפסוק או במשפט. למשל כאשר המילה שֶׁמֶשׁ באה בסוף הפסוק (ולעיתים אף במהלכו), צורתה שָׁמֶשׁ. צורה זו נקראת צורת הֶפְסֵק, ואילו שֶׁמֶשׁ – צורת הֶקְשֵׁר. צורות ההפסק מותנות כמעט תמיד בבוא הפְסקה אחריהן, ובמקרים רבים גם בהיות ההפסקה הפסקה ראשית לפי מבנה הפסוק או המשפט. כך למשל בפסוקים הראשונים בקהלת אנו קוראים:
- "מַה־יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל־עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (א, ג)
- "וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ וְאֶל־מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא שָׁם" (א, ה)
- "מַה־שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה וּמַה־שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה וְאֵין כָּל־חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (א, ט)
- "רָאִיתִי אֶת־כָּל־הַמַּעֲשִׂים שֶׁנַּעֲשׂוּ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ" (א, יד)
ההיבט התחבירי
צורתן של מילים מסוימות במקרא יכולה להשתנות לפי מעמדן בפסוק או במשפט. למשל כאשר המילה שֶׁמֶשׁ באה בסוף הפסוק (ולעיתים אף במהלכו), צורתה שָׁמֶשׁ. צורה זו נקראת צורת הֶפְסֵק, ואילו שֶׁמֶשׁ – צורת הֶקְשֵׁר. צורות ההפסק מותנות כמעט תמיד בבוא הפְסקה אחריהן, ובמקרים רבים גם בהיות ההפסקה הפסקה ראשית לפי מבנה הפסוק או המשפט. כך למשל בפסוקים הראשונים בקהלת אנו קוראים:
בארבעת הפסוקים כשההפסקה אחרי המילה שמש היא בסוף הפסוק או שהיא ההפסקה הראשית בתוך הפסוק, המילה באה בצורת הפסק.
נקרא את הפסוק הזה: "וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן־הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" (בראשית ג, יז). לפי מבנה הפסוק נדרש הקורא לעצור כמה וכמה פעמים. אם ננקוט את סימני הפיסוק הנוהגים כיום, אפשר לפסק את הפסוק כך: "וּלְאָדָם אָמַר: כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ, וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר 'לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ' – אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ; בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ." סימני הפיסוק המודרניים משקפים את ההפסקות העיקריות בפסוק לפי מבנה המשפטים שבו, ואכן בחלק ממקומות אלו תימצאנה צורות הפסק: הצורות אִשְׁתֶּךָ (במקום אִשְׁתְּךָ), בַּעֲבוּרֶךָ (במקום בַּעֲבוּרְךָ).
ואולם במקרא לא סימני פיסוק מורים לקורא על מקום ההפסקה ועל מידתה כי אם סימנים הנקראים טעמי המקרא. אלה נוספים מעל המילים או מתחתן, בדומה לסימני הניקוד, והם באים במרבית המילים במקרא. (אם המילה חסרת טעם יבוא אחריה מקף.) הטעמים נחלקים לטעמים משרתים, הקרויים גם טעמים מחברים ומורים לקורא להמשיך בשטף הקריאה, ולטעמים מפסיקים, המורים לו על הפסקה כלשהי. הטעמים המפסיקים אינם שווים מבחינת כוח ההפסק שלהם. במרבית ספרי המקרא (להוציא תהלים, משלי ואיוב) המפסיקים הראשיים, הנקראים גם קיסרים, הם סוף פסוק (קרוי גם סילוק) ואתנחתא. סוף הפסוק – כשמו כן הוא – בא בסופו של כל פסוק במקרא. אתנחתא משמשת ברוב הפסוקים, והיא מורה על ההפסקה הראשית בפסוק, כלומר על מקום החלוקה הראשית שבו. למשל בפסוק שהובא לעיל מבראשית ג האתנחתא באה במילה מִמֶּנּוּ. בשני הטעמים האלה, סוף פסוק ואתנחתא, תימצאנה מרבית צורות ההפסק במקרא, אך חשוב לציין כי צורות אלו יכולות לבוא גם בטעמים מפסיקים אחרים (כמו בבראשית ג, יז):
ההיבט הצורני והפונטי
ההבדל בין צורת ההפסק לצורת ההקשר יכול לבוא לידי ביטוי הן בתנועות הן במקום ההטעמה. במקרים רבים הטעמת צורות ההפסק היא מלעיל (כלומר ההברה המוטעמת היא ההברה שלפני האחרונה), למשל תִּשְׁמֹרוּ (לעומת תִּשְׁמְרוּ), הָלָכוּ (לעומת הָלְכוּ), אִשְׁתֶּךָ (לעומת אִשְׁתְּךָ). במילה אָנֹכִי ההבדל היחיד בין צורת ההפסק לצורת ההקשר הוא במקום ההטעמה: צורת ההפסק מוטעמת מלעיל – אָנֹכִי – ואילו צורת ההקשר מוטעמת מלרע (כלומר בהברה האחרונה) – אָנֹכִי. אך יש מקרים שצורת ההפסק היא דווקא מלרע, כגון וַיֹּאמַר, וַיֵּלַךְ, וַיָּמֹת (לעומת וַיֹּאמֶר, וַיֵּלֶךְ, וַיָּמָת בהקשר – במלעיל).
לא לכל המילים צורות הפסק לצד צורות הקשר. כך למשל למילה מִמֶּנּוּ (שבה כאמור בפסוק מבראשית שלעיל הטעם אתנחתא) רק צורה אחת, וכך גם למילים רבות אחרות, דוגמת קוֹל, שָׁלוֹם, אֱלֹהִים, אִישׁ, אִשָּׁה, עָשָׂה.
צורות ההפסק מצויות בתבניות מסוימות. הינה המקרים הבולטים:
א. ברבות מן המילים המסתיימות בשני סגולים יבוא קמץ בהפסק כנגד הסגול הראשון, לדוגמה: שָׁמֶשׁ, דָּרֶךְ, כָּסֶף, יוֹשָׁבֶת, תִּפְאָרֶת (בהקשר: שֶׁמֶשׁ, דֶּרֶךְ, כֶּסֶף, יוֹשֶׁבֶת, תִּפְאֶרֶת).
ב. בהברה מוטעמת נמצא בהפסק קמץ במקרים רבים שרגיל בהם פתח בהקשר: בָּיִת, שָׁמָיִם, מִצְרָיִם, דְּבָרָי, הָלָךְ, זָכָרְתְּ, יִשְׁכָּב (בהקשר: בַּיִת, שָׁמַיִם, מִצְרַיִם, דְּבָרַי, הָלַךְ, זָכַרְתְּ, יִשְׁכַּב). כאן אפשר גם להזכיר את צורות ההפסק אָתָּה, עָתָּה (שתיהן במלעיל; לעומת אַתָּה, עַתָּה בהקשר במלרע; ויש גם צורות ההפסק אַתָּה, עַתָּה – במלעיל).
ג. תנועה לעומת שווא: מקורם של שוואים רבים בתנועה. והינה בצורות ההפסק באה ברבים מן המקרים האלה תנועה המעידה על כך (במקרים אלו ההטעמה – בתנועה הזאת, כלומר הטעמת המילה מלעיל). כך בפעלים כגון יָדָעוּ, אָכָלָה, שָׂמֵחָה, יָכֹלוּ, יְדַבֵּרוּ, נֵלֵכָה, לֵכִי, יַעֲבֹרוּ, יִקָּחוּ, הִתְקַדָּשׁוּ, יֶהִי, גְּזֹרוּ (בהקשר הצורות מלרעיות: יָדְעוּ, אָכְלָה, שָׂמְחָה, יָכְלוּ, יְדַבְּרוּ, נֵלְכָה, לְכִי, יַעַבְרוּ, יִקְחוּ, הִתְקַדְּשׁוּ, יְהִי, גִּזְרוּ); וכן בשמות דוגמת בֶּכִי, לֶחִי, עֹנִי (בהקשר: בְּכִי, לְחִי, עֳנִי. לצורתם התקנית של שמות אלו ודומיהם בעברית החדשה ראו בהחלטות האקדמיה: משקל פֹּעִי; משקל פְּעִי/ פֶּעִי).
ד. אחת הדוגמאות הנפוצות ביותר לאמור בסעיף ג היא תנועת הסגול (המוטעמת) לפני הכינוי החבור לנוכח ־ךָ, כגון בֵּיתֶךָ, עַבְדֶּךָ, יָדֶךָ (בהקשר: בֵּיתְךָ, עַבְדְּךָ, יָדְךָ) או אִשְׁתֶּךָ, בַּעֲבוּרֶךָ (שנזכרו לעיל). ואולם בכמה מילות יחס נפוצות ההבדל אחר, והכינוי לנוכח מזדהה עם הכינוי לנוכחת: לָךְ, בָּךְ, אוֹתָךְ, אִתָּךְ, עִמָּךְ (בהקשר: לְךָ, בְּךָ, אוֹתְךָ, אִתְּךָ, עִמְּךָ), למשל: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל קָיִן, לָמָּה חָרָה לָךְ וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ" (בראשית ד, ו).
צורות הפסק לאחר המקרא
צורות הפסק מתועדות גם בלשון חז"ל. בכתבי היד של ספרות זו, ובעיקר במנוקדים שבהם, אפשר למצוא בהפסק תחבירי צורות כגון אָמָרוּ, נִתְפַּזָּרָה, יִתֵּנוּ, יִסְמוֹכוּ, כֶּלִי (במקום אָמְרוּ, נִתְפַּזְּרָה, יִתְּנוּ, יִסְמְכוּ, כְּלִי; לעיתים בא בהן סימן הטעמה על ההברה שלפני האחרונה), וכן טָבָל, שָׁמָעְתִּי, שְׁנָיִם, כּוֹהָנֶת וכיו"ב (במקום טָבַל, שָׁמַעְתִּי, שְׁנַיִם, כּוֹהֶנֶת). במסורות רבות של לשון חז"ל משמשות גם צורות הפסק קבועות, דהיינו צורות הפסק שניקודן אינו משתנה על פי מעמדן התחבירי, כגון הוּקְדָּשׁוּ (ולא הוּקְדְּשׁוּ), נִשְׁבָּרוּ (ולא נִשְׁבְּרוּ).
בהשפעת לשון המקרא מצויות צורות הפסק גם בתפילות ובברכות. הדוגמה הידועה ביותר היא בברכה "בורא פרי הַגָּפֶן" לפי מסורת אשכנז ותימן (במקום צורת ההקשר הַגֶּפֶן במסורת הספרדית).
בשירה העברית בימי הביניים שימשו צורות הפסק לצורכי משקל וחריזה.
גם בשירה העברית החדשה ובזמר העברי משמשות צורות הפסק מאותן הסיבות: צורכי משקל, מקצב וחריזה. הינה כמה דוגמאות:
הַשֶּׁמֶש אוֹרִי לָנוּ, אוֹרִי הַמַּחְרֵשָׁה עִבְרִי, עֲבֹרִי חִרְשִׁי בַּתֶּלֶם וַחֲזֹרִי עַד לַיְלָה, לֵיל יַאֲפִיל. (נתן אלתרמן, שיר העבודה)
הֲרָרַיִךְ הֵמָּה יִשְׂמָחוּ עֵת מְחוֹל הַהוֹרָה יִסְעַר אֶלֶף פְּרָחִים לְפֶתַע יִפְרָחוּ יְכַסּוּ אֶת עֵין הַמִּדְבָּר (אברהם בן־זאב, זמר זמר לך)
הִתְיַשֵּׁב אוֹתוֹ בִּישׁ גַּדָּא בִּים בָּם בּוֹם תַּחַת עֵץ הָאָבוֹקָדָה בִּים בָּם בּוֹם קֹדֶם שָׁם פָּרָה עָמָדָה בִּים בָּם בּוֹם (יורם טהר־לב, בים בם בום)
בדיבור בימינו משמשות צורות הפסק מעטות, לרוב מורשת מן המקרא. כך בביטויים 'ארובות השמים נִפְתָּחוּ' (על פי בראשית ז, יא), 'חינם אין כָּסֶף' (על פי שמות כא, יא), 'ברוך אתה בְּבוֹאֶךָ', 'ברוך אתה בְּצֵאתֶךָ' (על פי דברים כב, ו), 'באו (או הגיעו) מים עד נָפֶשׁ' (על פי תהלים סט, ב), 'עקבותיו [או עקבותיהם וכיו"ב] לא נוֹדָעוּ' (בהשפעת תהלים עז, כ) ואף 'המאמצים נשאו פֶּרִי'; כך גם בשם המקום עין גֶּדִי (ולא גְּדִי) ובמשחק הילדים עֲמֹדוּ (ולא עִמְדוּ).
המילה פרך בצירופים 'עבודת פרך', 'בפרך' נהגית בפי רבים בצורת ההפסק פָּרֶךְ, אף זאת בהשפעת המקרא: המילה מזדמנת במקרא חמש פעמים בהפסק ראשי, ורק פעם אחת בהקשר (בְּפֶרֶךְ – ויקרא כה, נג). כך למשל בסיפור על בני ישראל במצרים: "וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ: וַיְמָרְרוּ אֶת־חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל־עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה, אֵת כָּל־עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר־עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ" (שמות א, יג–יד). ברור אפוא מדוע נשתגרה צורת ההפסק. ואולם שלא כביטויים דוגמת 'חינם אין כָּסֶף', שמטבעם נאמרים בסוף המשפט, הצירופים הנזכרים אינם נאמרים בהכרח בהפסק, ולכן עדיף השימוש בצורת ההקשר 'עבודת פֶּרֶךְ', בְּפֶרֶךְ.
גם צורות הציווי הנשמעות בפי רבים לֵכִי, לֵכוּ (במקום לְכִי, לְכוּ) הן במקרא צורות הפסק בלבד. לפיכך משפט כגון 'לֵכוּ הביתה' (במקום 'לְכוּ הביתה') איננו לפי הדגם המקראי. הוא הדין לצורות הציווי רֵדִי, רֵדוּ, שאינן מצויות כלל במקרא.
[post_title] => צורות הֶפְסֵק והֶקְשֵׁר [post_excerpt] => מילים במקרא הבאות בסוף פסוק עשויות להשתנות: למשל שֶׁמֶשׁ מופיעה בסוף פסוק בצורה שָׁמֶשׁ; לצורה זו קוראים צורת הֶפְסֵק. למה משתנות הצורות, ומה השימושים של צורות הפסק לאחר המקרא ובימינו? [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%a6%d7%95%d7%a8%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%a4%d7%a1%d7%a7-%d7%95%d7%94%d7%a7%d7%a9%d7%a8 [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2024-02-29 12:21:36 [post_modified_gmt] => 2024-02-29 10:21:36 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => http://hebrew-academy.org.il/?p=1676 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw ) מילים במקרא הבאות בסוף פסוק עשויות להשתנות: למשל שֶׁמֶשׁ מופיעה בסוף פסוק בצורה שָׁמֶשׁ; לצורה זו קוראים צורת הֶפְסֵק. למה משתנות הצורות, ומה השימושים של צורות הפסק לאחר המקרא ובימינו?המשך קריאה >> המשך קריאה >>
אם נחפש בקונקורדנצייה לתנ"ך את המילה פְּרִי, ניווכח כי היא מופיעה בו יותר ממאה פעמים – וכולן בלשון יחיד. כפי שכותב חוקר הלשון גד בן־עמי צרפתי, פְּרִי הוא ביסודו שם קיבוצי שמשמעותו 'יבול', 'תנובת הצמח': "וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ" (ויקרא כו, ד). רק בלשון חכמים קיבל הפרי משמעות של יחידה אחת, ואז נוצרה לו צורת הרבים פֵּרוֹת. במשנה ברכות ו, א נאמר: "על פירות האילן הוא אומר: בורא פרי העץ". במַטְבֵּעַ הברכה באה המילה פְּרִי על דרך לשון המקרא, ואילו המשנה עצמה נוקטת את צורת הרבים פירות. גם העֵץ הנזכר בברכה אופייני ללשון המקרא, לעומת האילן האופייני ללשון חכמים. 
למילה פְּרִי מקום של כבוד בלשוננו גם מחוץ לגן ולפרדס. היא מציינת את צאצאי האדם והבהמה, בעיקר בצירוף 'פרי בטן': "בָּרוּךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתְךָ וּפְרִי בְהֶמְתֶּךָ..." (דברים כח, ד). העץ העושה פירות הוא משל לאדם המצליח: "וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל וְכֹל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ" (תהלים א, ג). בהשאלה פְּרִי פירושו רווח ותוצאה: "וְלָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו כִּפְרִי מַעֲלָלָיו" (ירמיהו יז, י), "אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם [=רווחיהם] בעולם הזה, והקרן [=השכר הבסיסי של המצווה] קיימת לו לעולם הבא" (משנה פאה א, א). גם בלשוננו היום הפרי משמש במשמעות זו: 'מאמציו נשאו פרי', 'ההשקעה הניבה פירות', 'פרי מחקר של שנים', 'ספר מפרי עטו', 'פרי המקרה' ועוד.
אל המילה פְּרִי קשור הפועל פָּרָה, לִפְרוֹת, המציין הִתְרַבּוּת והעמדת צאצאים. ידועה ברכתו של אלוהים לאדם: "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ..." (בראשית א, כח), ועל ישראל במצרים נאמר: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם" (שמות א, ז). כמו המילה פְּרִי, גם הפועל פָּרָה משמש במשמעות מושאלת: קַרְקַע פּוֹרִיָּה או כַּר פּוֹרֶה הם מקום – מוחשי או מופשט – שיש בו בסיס נוח להיווצרות או להתרבות של תופעה מסוימת. משורר הכותב שירים רבים נחשב משורר פּוֹרֶה, ולאחר פגישה מוצלחת אומרים שהשיחה הייתה פּוֹרָה או פּוֹרִיָּה.
