נושא: פעלים

באים לידי ביטוי

זכוכית מגדלת

מה צורת הרבים של 'זכוכית מגדלת'? מדוע המדפסת נקראת 'מדפסת' ולא 'מדפיסה'? מהי 'פגישה מכרעת' ועד היכן חוכמתנו מגעת?
המשך קריאה >>

הגייה

ניפַּח וניפֵּחַ – הפתח הגנובה במערכת הפועל

בצורות העבר, העתיד, הציווי ושם הפועל אפשר לנקד את ע' הפועל הגרונית בפתח ואפשר לנקדה בצירי ואחריו פתח גנובה. אם כן שתי הצורות נִפַּח ונִפֵּחַ – תקניות הן.
המשך קריאה >>

גם וגם

יהיה, יהי או יהא?

צורות העתיד הרגילות של הפועל הָיָה הן יִהְיֶה, תִּהְיֶה וכדומה, אך לעיתים משמשות במקומן הצורות יְהִי, תְּהִי או יְהֵא, תְּהֵא. מה מקורן של צורות אלו ומתי נכון להשתמש בהן?
המשך קריאה >>

צורות ותצורות

רוקן והתרוקן

מהו השורש של הפעלים רוֹקֵן והִתְרוֹקֵן, ומה פשר צורתם הייחודית?

המשך קריאה >>

עניין של סגנון

ו' ההיפוך

בדברים שלהלן נתייחס לצורות קטל כמציינות בדרך כלל פועל בעבר ולצורות יקטול כמציינות פועל בעתיד. לצד צורות אלו נוהגות במקרא צורות פועל שנראות קרובות להן אך מובנן הפוך.
המשך קריאה >>

פסח

איך מטאטאים בעברית?

המטאטא והיעה הם מכְּלֵי הניקוי השימושיים ביותר בכל בית, ואנו נשאלים לעיתים על מקור שמותיהם ועל הפעלים הקשורים בהם.
המשך קריאה >>

הגייה

מְכַּכֵב או מְכַכֵּב? – הגיית ב', כ' ופ' בפעלים גזורי שם

מצד הדקדוק ההגייה התקנית היא מְכַכֵּב – הכ' הראשונה רפה (כמו מְכַוֵּן, מְכַפֵּר) והשנייה דגושה בדגש חזק (כמו מְסַכֵּם, מְעַכֵּל).
המשך קריאה >>

מטבעות לשון

וִיהִי מָה

מה ההבדל

החליק, התחלק ועוד

לשורש חל"ק שני משמעים שונים לגמרי – לא מחוספס (חָלָק); פיצול והפרדה (חֵלֶק, חִלֵּק). נרחיב כאן על חלוקת הפעלים בין שני המשמעים ועל ביטויים הקשורים לפועל לחלוק.
המשך קריאה >>

מה ההבדל

לָווה והלווה, שאל והשאיל, שכר והשכיר

בשלושת הפעלים מתקיים אותו היחס בין הבניינים קל והפעיל: הפועל בבניין קל (לָוָה, שָׁאַל, שָׂכַר) מציין את לקיחת הדבר, ואילו הפועל בבניין הפעיל (הִלְוָה, הִשְׁאִיל, הִשְׂכִּיר) מציין את מסירתו ואת מתן הרשות להשתמש בו.
המשך קריאה >>

.

הפועל בגזרת פ"א

הפעלים אָבַד, אָבָה, אָכַל, אָמַר, אָפָה נוטים בעתיד בבניין קל בביטול קבוע של האל"ף (בהגייה; ובצורת המדבר אף בכתיב), כגון אֹבַד, יֹאבֶה, תֹּאכַל, נֹאמַר, יֹאפוּ.
שאר פועלי פ"א נוטים על דרך השלמים, כגון תֶּאֱזֹר, יֶאֱרֹב, תֶּאֱרַךְ, נֶאֱשַׁם, תֶּאֱרַע.[1]
הפעלים אָהַב, אָחַז נוהגים בשתי הדרכים: אֹהַב תֹּאהַב, אֶאֱהַב תֶּאֱהַב; אֹחַז תֶּאֱחֹז.
הפועל אָהַד נוטה כנטיית אָהַב: אֹהַד יֹאהַד, אֶאֱהַד יֶאֱהַד.

הערה: במקרא יש פעלים נוספים בביטול האל"ף, כגון "אֹסְפָה הצֹלעה והנדחה אקבצה" (מיכה ד, ו; אבל אֶאֱסֹף – מיכה ב, יב), וָאוֹצְרָה (נחמיה יג, יג). בלשון חכמים: יֹאגַד. האל"ף נאלמת במקרא גם בבניינים אחרים, כגון נֹאחֲזוּ (במדבר לב, ל), וַיּוֹחֶר (שמואל ב כ, ה).

[1] ראו עוד חטף במקום שווא.

.

הקדמה – גזרת עו"י והכפולים (ע"ע)

הכללים אושרו בישיבה רסה. תיקונים והשלמות אושרו בישיבה רסו ובישיבה רסח. בכללים שאושרו בישיבות אחרות צוין מספר הישיבה.

הן בגזרת ע"ו-ע"י הן בגזרת ע"ע אנו מוצאים במקורותינו שתי דרכי נטייה: האחת על דרך השלמים, כגון רָוַח, גָּוַע, שִׁוַּע, הִצְטַיֵּד (במקרא), צִיֵּן, זִוֵּג, הֶחְוִיר (בלשון חז"ל) – בגזרת ע"ו; זָמַמְתִּי, בָּזַזְנוּ, הִלֵּל, רֻכְּכָה (במקרא), חָקַקְתִּי, נִכְפָּף (בלשון חז"ל) – בגזרת ע"ע. הדרך השנייה היא צורות המיוחדות לגזרות אלו. כבר בלשון חז"ל וביתר שאת בעברית החדשה ניכרת מגמה להעדיף את הצורות על דרך השלמים, בייחוד בבניינים קל ונפעל כגון יַחֲגֹג במקום יָחֹג, נִבְזַז במקום נָבֹז, הִתְבַּיֵּשׁ במקום הִתְבּוֹשֵׁשׁ.

במקרא ולאחריו אנו מוצאים ריבוי צורות של פעלים בגזרת ע"ע, בעיקר מן הבניינים קל ונפעל. למשל: וַיָּסֹלּוּ (איוב יט, יב), יִתַּמּוּ (במדבר יד, לה), וַיִּתְּמוּ (דברים לד, ח), יָזְמוּ (בראשית יא, ו); נָסַב (במדבר לד, ד), נָמֵס (יחזקאל כא, יב), וְנָגֹלּוּ (ישעיהו לד, ד), נִחַר (תהלים סט, ד), נֵחַנְתְּ (ירמיהו כב, כג), נָבְקָה (ישעיהו יט, ג); יִסַּבּוּ (יחזקאל א, ט), יִמָּלוּ (תהלים לז, ב). מקצת הצורות מעידות על מעבר מגזרת הכפולים לגזרות אחרות. מגוון הצורות אינו עולה כדי מערכת נטייה אחידה, אך אפשר על פי רוב להצביע על מערכות נטייה ראשיות. אלה שימשו נר לרגלי האקדמיה בבואהּ לקבוע את דרך המלך בנטיית הפועל בגזרת ע"ע בעברית בת ימינו. הצורות החריגות המתועדות במקורות כשרות כמובן לשימוש בימינו.

גם בגזרת ע"ו-ע"י מתועדות במקורות צורות מצורות שונות, בעיקר בבניין נפעל, למשל: נְבֻכִים (שמות יד, ג), נְמַלְתֶּם (בראשית יז, יא), נְפֹצוֹתֶם (יחזקאל יא, יז ועוד). עם זאת אפשר להעמיד מערכות נטייה סדירות לשימוש העברית בת ימינו.

הכללים להלן באים להסדיר את הנטייה של צורות הפועל הנוהגות שלא על דרך השלמים.

סיפורה של מילה

מחי כפיים?

האם כששרים לילד (ולא לילדה) את שיר הילדים הידוע, יש לשיר "מְחָא מְחָא כפיים" במקום "מְחִי מְחִי כפיים"?
המשך קריאה >>

שגיאות נפוצות

אני אביא או אני יביא? על צורות עתיד מדבר

מה הביא לשימוש המוטעה בתחילית יו"ד במקום בתחילית אל"ף? מקורו של השיבוש בהרגל הגייה בעברית בת ימינו: רוב הדוברים אינם הוגים את העיצור אל"ף.
המשך קריאה >>

מה ההבדל

נוֹכֵחַ ונוֹכָח

המילים נוֹכֵחַ ונוֹכָח דומות מאוד בצורתן, אך שונות בגיזרונן ובמשמען.
נוֹכֵחַ פירושו נמצא במקום, אינו נעדר. נוֹכָח פירושו מכיר בנכונות הדבר, משתכנע.
המשך קריאה >>

שגיאות נפוצות

נראָה ונראֶה

האם נכון לומר נִרְאֶה בסגול או נִרְאָה בקמץ? התשובה היא ששתי הצורות נכונות – אך לא באותו הזמן. נִרְאֶה בסגול היא צורת ההווה; נִרְאָה בקמץ היא צורת העבר.
המשך קריאה >>

מה ההבדל

נָעַל והנעיל

נוכל לנעול לילד נעליים או להנעיל לו נעליים – הן על פי המקורות הן על פי שימושם של פעלים מקבילים.
המשך קריאה >>

שגיאות נפוצות

הִכּיר ומַגיע, הֵבין ומֵביא

דוברים רבים אינם בטוחים בהגייה הנכונה של הפעלים שהובאו בכותרת ושל פעלים אחרים הדומים להם. המשותף לפעלים אלו שהם שייכים לבניין הִפעיל והשורש שלהם אינו "שלם". אך בכל זאת יש ביניהם הבדל הנעוץ בשורש.
המשך קריאה >>

עניין של סגנון

נידון ונדון

הצורות נִדּוֹן ונָדוֹן הן כְּפֵלוֹת – כלומר הן צורות שונות של אותו השורש באותו בניין: שורש די"ן (דו"ן) בבניין נפעל. ההבדל ביניהן נובע מהבדל שיש בין רובדי הלשון של העברית.

המשך קריאה >>

סיפורה של מילה

נעילת סנדלים

נעליים אנחנו נועלים, ומה עושים בסנדלים – נועלים אותם או יש להם פועל מיוחד?
המשך קריאה >>

שגיאות נפוצות

הזיז או הוזיז?

הצורה "הוֹזִיז" היא על דרך פעלים כמו הוֹצִיא, הוֹרִיד. אלא שבפעלים אלו האות הראשונה של השורש היא יו"ד (הוֹצִיא–יצ"א, הוֹרִיד–יר"ד). בפועל שלנו השורש הוא זו"ז, ולכן הֵזִיז, לְהָזִיז כמו הֵקִים, לְהָקִים.
המשך קריאה >>

עניין של סגנון

הוא לא מבין, הוא אינו מבין – על שלילת הבינוני

ניסוחים כגון 'אני לא מבין', 'את לא יודעת', 'כסף לא מבטיח אושר' טבעיים לגמרי לדוברי העברית בימינו. אך מתקני הלשון ממליצים להימנע מהם בלשון הכתובה ובדיבור בנסיבות רשמיות, ולנקוט 'אינני מבין', 'אינך יודעת', 'כסף אינו מבטיח אושר'.
המשך קריאה >>

שאלות נפוצות

עתיד בתפקיד ציווי

שאלת השימוש בעתיד בתפקיד ציווי היא בעיקרה שאלה של סגנון. יש המסתייגים משימוש זה משום שהוא חורג מדרכי הציווי שירשנו מן המקורות. אחרים סוברים שמדובר בהתפתחות טבעית בלשון החיה.
המשך קריאה >>

מה הצורה הנכונה

לתבל או לתבלן?

ה'תבלון' אינו מוסיף שום טעם לפועל הישן והטוב, ומוטב לומר כבעבר 'לתבל' ו'אוכל מתובל'.
המשך קריאה >>

גם וגם

דולק ודלוק

בימינו משמשות שתי הצורות: 'הנר דולק' ו'הנר דלוק', ואף 'הטלוויזיה דולקת' ו'הטלוויזיה דלוקה' – ושתי הדרכים כשרות לשימוש.
המשך קריאה >>

שאלות נפוצות

הפועל יכול

הפועל יכול רגיל מאוד בלשוננו, אך צורתו בנטיותיו השונות איננה רגילה כלל.
המשך קריאה >>

שגיאות נפוצות

ליהנות או להנות?

שם הפועל של נֶהֱנָה (מבניין נפעל, שורש הנ"י) הוא לֵהָנוֹת (ההגייה: lehanot), וללא ניקוד הוא נכתב ביו"ד: ליהנות.
המשך קריאה >>

שאלות נפוצות

לומר ולאמור

הכתיב "לאמר" (ללא ניקוד) אינו תקני, שכן אין הוא מתאים לא לצורה מלשון חז"ל לומר, הנכתבת בווי"ו ולא באל"ף, ולא לצורה המקראית לֵאמֹר, הנכתבת בכתיב חסר ניקוד בווי"ו: לאמור.
המשך קריאה >>

שגיאות נפוצות

כנסו או היכנסו?

רבים מעודדים אנשים להיכנס לאתרי המרשתת שלהם בצורת הציווי "כנסו", ואולם בהקשר זה נכון לומר היכנסו – צורת הציווי של הפועל נִכְנַס בבניין נפעל.
המשך קריאה >>

שאלות נפוצות

פוחד ומפחד

בימינו פּוֹחֲדִים – בבניין קל, וגם מְפַחֲדִים – בבניין פיעל, ללא הבחנת משמעות.
המשך קריאה >>

שגיאות נפוצות

גָּדֵל או גּוֹדֵל? יָשֵׁן או יוֹשֵׁן?

הפעלים גדל וישן אומנם שייכים לבניין קל אך יש להם משקל מיוחד בהווה: פָּעֵל. על כן יש לומר יָשֵׁן ולא יושן, גָּדֵל ולא גודל.
המשך קריאה >>

מילים מתגלגלות

איך מתפשטים בעברית?

מילים מתגלגלות

ללבוש, לחבוש, לגרוב – פועלי לבישה בעברית

שאלות נפוצות

חָנָה והֶחֱנָה

רבים מתלבטים כיצד יש לומר – חניתי או החניתי? שתי הדרכים מקובלות בפי דוברי העברית, ואיננו רואים סיבה לפסול אותן.
המשך קריאה >>

מילים מתגלגלות

שורשים נודדים

שאלות נפוצות

נרטב והתרטב

הצמד נרטב והתרטב מצטרף לצמדים אחרים של פעלים בבניין נפעל והתפעל המשמשים ללא הבדל של ממש במשמעות:  נרפא והתרפא, נעצב והתעצב, נצבר והצטבר, ניבָּא והתנבא.
המשך קריאה >>

מה ההבדל

קָרָא והִקְרִיא

רבים שואלים אותנו כיצד נכון לומר: 'קראתי סיפור לילדיי' או 'הקראתי סיפור לילדיי'? תשובתנו: שתי הצורות תקינות.
המשך קריאה >>

שאלות נפוצות

מָרָק – אוכלים או שותים?

במקורות העבריים אין עדוּת לדרך הביטוי ששימשה את אבותינו. אין אפוא מניעה לקבל את שתי דרכי הביטוי. למתלבטים נוכל להציע שמרק המובא אל הפה מן הכוס – שותים, ואילו מרק המובא אל הפה בכף – אוכלים.
המשך קריאה >>

שאלות נפוצות

האם אפשר למזוג אוכל

בעברית לדורותיה יוצקים ומוזגים נוזלים בלבד, ולא מוּצָקִים. אפשר למזוג מיץ לכוס או יין לגביע, ואפשר אף למזוג מרק לצלחת, או לצקת אותו. אבל אורז, תפוחי אדמה או בשר – שָׂמִים, מַגישים או נותנים.
המשך קריאה >>

מילים מתגלגלות

מדברים בשפת הגוף

שאלות נפוצות

הִשְׁמִין והִרְזָה או שָׁמַן ורָזָה?

אפשר לומר שמנתי וגם השמנתי; רזיתי וגם הרזיתי. הבניינים קל והפעיל עשויים שניהם (ולא רק הם) לציין שינוי מצב.
המשך קריאה >>

שאלות נפוצות

חִכִּיתִי וחִכֵּיתִי

מדוע לא פסלה האקדמיה את הצורות חִכֵּיתִי, גִּלֵּיתִי, הצורמות לאוזני חלק מן הציבור?
המשך קריאה >>

שאלות נפוצות

ההפך מפריטת כסף

רבים פונים אלינו ומציעים חידושים מחידושים שונים לציון הפעולה ההפוכה מן 'לפרוט כסף'. ואולם יש לכך פועל המוכן לנו מלשון חכמים: הפועל צירף.
המשך קריאה >>

שגיאות נפוצות

לִרְכֹּב או לִרְכַּב?

אומנם האקדמיה לא דנה בצורת שם הפועל של רָכַב, אך עיון במקורותינו מעלה כי הצורה לִרְכֹּב (בלי ניקוד: לרכוב) היא הצורה התקנית.
המשך קריאה >>

זכר ונקבה

הן יִהְיוּ או הן תִּהְיֶינָה – נוכחות ונסתרות בעתיד ובציווי

הצורות המיוחדות לנקבה רבות בעתיד ובציווי – בסיומת ־נָה – היו סדירות בלשון המקרא הקלסית, אך כבר בספרי המקרא מתקופת הבית השני יש שימוש בצורת הזכר "וְכָל הַנָּשִׁים יִתְּנוּ יְקָר לְבַעְלֵיהֶן" (אסתר).
המשך קריאה >>

שגיאות נפוצות

לנסוע או ליסוע?

רבים מתלבטים בשאלה איך להגות ולכתוב את שם הפועל של נָסַע – בקיום הנו"ן או בהבלעתה? והתשובה: אף על פי שהנו"ן נבלעת בצורת העתיד – יִסַּע, בשם הפועל הנו"ן מתקיימת: לִנְסֹעַ.
המשך קריאה >>

מטבעות לשון

ודוק

בלשון המשפטית רווח השימוש במילה 'ודוק' בראש משפט לשם הדגשה, כמו 'שים לב'. הדברים שבאים אחרי 'ודוק' הם בדרך כלל הבהרה, ביאור או הוכחה למה שנאמר קודם לכן.
המשך קריאה >>

שאלות נפוצות

הִדַּרְדֵּר או הִתְדַּרְדֵּר?

שתי הצורות הִדַּרְדֵּר (בלי ניקוד: הידרדר) והִתְדַּרְדֵּר הן צורות תקינות, וכך גם שמות הפעולה הִדַּרְדְּרוּת והִתְדַּרְדְּרוּת.
המשך קריאה >>

צירופים

רוֹפְאַת ילדים או רוֹפֵאת ילדים?

האפשרות שהועדפה בעבר היא להשתמש לצורך הנסמך בצורה רוֹפֵאת – ולפי זה נהגו המקפידים על לשונם לומר רוֹפֵאת ילדים. בשנת תשס"ח (2007) החליטה מליאת האקדמיה להכשיר גם את צורת הנסמך הנגזרת ישירות מן רוֹפְאָה: רוֹפְאַת־(ילדים).
המשך קריאה >>

שאלות נפוצות

קוֹרֵאת וקוֹרְאָה – צורת הבינונית בפועלי ל"א

סיומת הנקבה של צורות הבינוני (ההווה) יכולה להיות ־ת או ־ָה, אלא שלרוב בכל בניין מבנייני הפועל נעשתה רק סיומת אחת לסיומת השגורה.
המשך קריאה >>

.

א. צורות הבינונית

בצורות הבינונית קיימות שתי תבניות – בסיומת ־ָה או בסיומת ־ת על דרך הסגוליים.

בעברית ימינו ברוב הבניינים הסיומת ־ת היא הסיומת השגורה, והסיומת ־ָה – בבניין הפעיל. דוגמאות: יוֹשֶבֶת, נִכְנֶסֶת, מֻרְכֶּבֶת, מְבַקֶּשֶׁת, מְשֻׁתֶּפֶת, מִתְקוֹמֶמֶת; אבל מַסְבִּירָה. לצידן משמשות צורות שגורות פחות על דרך יוֹשְׁבָה, נִצָּבָה או מַחֲרֶבֶת. הסיומת הלא שגורה משמשת בעיקר בלשון ספרותית (כגון מְאֹרָשָׂה לצד מְאֹרֶסֶת), בצירופים כבולים, כגון 'אֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת', 'ידיעתו מַגַּעַת', 'זכוכית מַגְדֶּלֶת', 'סעודה מַפְסֶקֶת', ובצורות אחדות, כגון נִפְלָאָה, נֶחְמָדָה, נוֹרָאָה, מוּכָנָה.

תנו דעתכם שבכמה ממשקלי בניין קל ובכמה בניינים בגזרות ע"ו והכפולים משמשת רק הסיומת ־ָה, כגון יְשֵׁנָה, יְכוֹלָה, כְּתוּבָה; קָמָה, מְאִירָה (ע"ו); סַבָּה, נְשַׁמָּה (ע"ע).

ראו גם נטיית פועלי ל"א בעבר בבינוני בציווי ובעתיד (ג); צורות הבינונית בפועלי ל"י.

.

א. הבלעת הנו"ן או קיומה בפועלי פ"נ

1. נו"ן הבאה ישירות לפני עיצור אחר, יש בעברית החדשה נטייה לשומרהּ. האקדמיה סומכת את ידה על כיוון ההתפתחות הזה.

2. הפעלים בגזרת פ"נ מותרים בקיום הנו"ן בכל הצורות, כגון יִנְקֹם לצד יִקֹּם, נִנְטַשׁ לצד נִטַּשׁ, הִנְשִׁיר לצד הִשִּׁיר, להוציא את הפעלים האלה, שההבלעה בהם היא הכרח:

  • בניין קל (הפעלים מובאים בזמן עתיד): יִגַּהּ, יִגַּע, יִגַּשׁ, יִדַּח, יִזֶּה, יִזַּל, יִטֶּה, יִטֹּל, יִטַּע, יִסַּח (=יעקור), יִסַּע, יִפַּח, יִפֹּל, יִצֶּה, יִשָּׂא, יִשַּׁל, יִשַּׁק, יִתַּךְ, יִתֵּן (וכן יֻתַּן), יִתֹּק, יִתַּר, יִתֹּשׁ.
  • בניין נפעל: נִבָּא, נִבַּט, נִגַּב, נִגַּר, נִגַּף, נִגַּשׁ, נִדַּח, נִדַּף, נִדַּר, נִזַּק[1], נִחַם, נִחַת, נִטָּה, נִטַּל, נִטַּע, נִכָּה, נִכַּר, נִסַּח (=נעקר), נִסַּע, נִצַּל[1], נִקָּה, נִשָּׂא, נִשַּׁל, נִתַּז, נִתַּךְ, נִתַּן, נִתַּק, נִתַּר, נִתַּשׁ (וכן צורת הבינוני נִצָּח, כגון תְּשׁוּבָה נִצַּחַת).
  • בניין הפעיל (והפעלים המקבילים בבניין הֻפְעַל): הִבִּיט, הִבִּיעַ, הִגִּיד, הִגִּיהַּ, הִגִּיעַ, הִגִּיר, הִגִּישׁ, הִדִּיד (שינה), הִדִּיחַ, הִדִּיף, הִדִּיר, הִזָּה, הִזִּיל, הִזִּיק, הִטָּה, הִטִּיל[2], הִטִּיף, הִכָּה, הִכִּיר, הִכִּישׁ, הִסִּיג[2], הִסִּיחַ, הִסִּיעַ, הִסִּיק (אש, מסקנה), הִפִּיחַ, הִפִּיל, הִפִּיק (=ביטא), הִצָּה, הִצִּיל, הִקִּיז, הִקִּיף[1], הִקִּישׁ[1], הִשָּׁה, הִשִּׂיא, הִשִּׁיא, הִשִּׁיב (רוח), הִשִּׂיג, הִשִּׁיךְ (נֶשֶׁךְ), הִשִּׁיל, הִשִּׁיק, הִתִּיז, הִתִּיךְ, הִתִּיק, הִתִּיר.

3. הנו"ן מתקיימת בפעלים כגון הִנְבִּיט, הִנְגִּיד, הִנְגִּישׁ, הִנְפִּיק, שנתייחדה להם משמעות שונה ממקבילותיהם שבהבלעת הנו"ן (הִבִּיט, הִגִּיד, הִגִּישׁ, הִפִּיק).

4. הפעלים שע' הפועל שלהם היא מן אהח"ע נוטים בקיום הנו"ן, כגון יִנְאַם, יַנְהִיג. יוצאים מן הכלל נִחַם, נִחַת.
כן נוטים בקיום הנו"ן פעלים אחרים, ובהם: יִנְבֹּט, יִנְבֹּר, יִנְגֹּד, יִנְוֶה, יִנְזֹף, יִנְקֹט, יִנְקֹף, נִנְקַט, הִנְמִיךְ, הִנְשִׁים.

5. צורות ציווי בבניין קל

  • בבניין קל בצורות ציווי ממשקל יִפְעֹל הנו"ן בדרך כלל מקוימת, כגון נְטֹשׁ, נְקֹם. כשהנו"ן נבלעת בצורות העתיד, קיימות גם צורות ציווי בלי נו"ן, כגון טֹל, פֹּל.
  • בצורות ציווי ממשקל יִפְעַל הנו"ן בדרך כלל חסרה, כגון טַע, סַע. ואולם כשהנו"ן מתקיימת בעתיד, קיימות גם צורות בנו"ן, כגון נְבַח.
  • בפועלי ע' הפועל גרונית הנו"ן מתקיימת תמיד, כגון נְהַג.
  • בפעלים של' הפועל שלהם יו"ד, הנו"ן מקוימת, כגון נְטֵה, נְשֵׁה.

במקרא יש נִטְעוּ ופעם אחת נְשָׂא (כנגד שָׂא בכל המקומות האחרים)

6. בשם הפועל של בניין קל הנו"ן מתקיימת. למשל: לִנְסֹעַ, לִנְטֹעַ, לִנְגֹּחַ.

בפעלים אחדים שם הפועל הוא על דרך גזרת פ"י ואלה הם: לָטַעַת (גם לִנְטֹעַ), לָגַעַת (גם לִנְגֹּעַ), לָגֶשֶׁת, לָשֵׂאת, לָתֵת.

לצד צורות שם הפועל לִנְדֹּר, לִנְטֹל, לִנְפֹּל מותרות הצורות לִדֹּר, לִטֹּל, לִפֹּל שיסודן בלשון חכמים והן בנויות על דרך צורות העתיד. כמו כן מותרות צורות נוספות על דרך זו, כגון לִתֵּן, לִשָּׂא, לִקַּח.

ראו עוד צורות המקור של בניין קל מגזרת פ"י ופ"נ.

[1] ראו עוד להלן סעיף ב.
[2] ראו עוד חילופי גזרותסעיף 4, 7.

.

כלל א – התנועה החוצצת חולם אחרי ל' הפועל בעבר בגוף ראשון ושני בגזרת עו"י וע"ע

1. בניין קל
בפועלי ע"ו-ע"י הנטייה היא בלא תנועה חוצצת אחרי ל' הפועל. לדוגמה: קַמְתִּי, רַבְתָּ.
במקרא בפועלי ע"י גם בתנועה חוצצת: בִּינוֹתִי, רִיבוֹתָ.

בפועלי ע"ע ל' הפועל מנוקדת בחולם מלא. לדוגמה: סַבּוֹתִי, קַלּוֹתִי.
במקרא יש גם תַּמְנוּ (בלא תנועה חוצצת).

2. בניין נפעל
בפועלי ע"ו יש שתי דרכי נטייה. האחת לפעלים שבהם הנו"ן בקמץ (לא מתקיים) ופ' הפועל בלי דגש; השנייה לפעלים שבהם הנו"ן בחיריק ופ' הפועל בדגש חזק (אם פ' הפועל גרונית – הנו"ן בצירי ופ' הפועל בלי דגש).
בפעלים בלא דגש הנטייה היא בתנועה חוצצת או בלעדיה, כגון נְסוּגוֹתִי נְסוּגוֹתֶם וגם נָסֹגְתִּי נְסָגְתֶּם.
בפעלים בעלי דגש (או בעלי תשלום דגש) הנטייה היא בלא תנועה חוצצת, כגון נִזּוֹן נִזֹּנְתִּי נִזָּנְתֶּם.

דוגמאות לפעלים בלי דגש: נָבוֹךְ, נָבוֹן, נָגוֹז, נָדוֹן, נָדוֹשׁ, נָכוֹן, נָלוֹז, נָמוֹג, נָמוֹט, נָסוֹג, נָפוֹג, נָפוֹץ.
דוגמאות לפעלים בדגש (או בתשלום דגש): נֵאוֹת, נִדּוֹן, נִזּוֹן, נִלּוֹשׁ, נִמּוֹחַ, נִמּוֹל, נִנּוֹחַ, נֵעוֹר, נִצּוֹד, נִשּׁוֹם.

בפועל ע"ע הנטייה הרגילה היא בתנועה חוצצת בלבד, כגון נְסַבּוֹתִי, נְדַמּוֹתֶם (ולא "נָסַבְתִּי", "נָדַמְתָּ"). בפעלים שצורתם מעידה על הכפלה של פ' הפועל (כגון נֵחַן, נִחַר) הנטייה ברגיל היא בלי תנועה חוצצת, כגון נֵחַנְתִּי.

3. בבניין הפעיל הנטייה היא בתנועה חוצצת או בלעדיה: הֲקִימוֹתִי וגם הֵקַמְתִּי, הֲסִבּוֹתָ או הֵסַבְתָּ.

4. בבניין הופעל הנטייה היא בלי תנועה חוצצת, כגון הוּקַמְתִּי, הוּסַבְתָּ.

.

א. תנועת ע' הפועל בעבר בגוף ראשון ושני בגזרת ל"י

בעבר בגוף ראשון ושני בבניין קל ע' הפועל מנוקדת בחיריק, כגון קָנִיתִי, בָּנִיתָ.

בשאר הבניינים בגוף ראשון ושני ע' הפועל מנוקדת בחיריק או בצירי. למשל: נִפְנִינוּ, נִפְנֵינוּ; שִׁנִּיתֶם, שִׁנֵּיתֶם; צֻוִּיתִי, צֻוֵּיתִי; הֶעֱלִינוּ, הֶעֱלֵינוּ; הִכִּיתִי, הִכֵּיתִי; הָגְלִיתָ, הָגְלֵיתָ; הִשְׁתַּנִּית, הִשְׁתַּנֵּית.

.

כלל א – נטיית פועלי ל"א בעבר בבינוני בציווי ובעתיד

1. נטיית הפעלים מגזרת ל"א היא על דרך השלמים כאשר האל"ף באה בתנועה. למשל: מָצְאוּ, מוֹצְאִים, תִּמְצְאִי, נִמְצָאִים, מַמְצִיאָה.

2. בדרך כלל כאשר ל' הפועל אינה בתנועה, האל"ף נחה וע' הפועל מנוקדת על פי התנועה בגזרת השלמים. לדוגמה: קָרָאתִי (על דרך שָׁמַרְתִּי; קמץ בהברה פתוחה), מְדֻכָּא (על דרך מְלֻמָּד), יָרֵא (על דרך זָקֵן), מִלֵּא (על דרך שִׁמֵּר), לִמְצֹא (על דרך לִשְׁמֹר); בדומה לכך בָּא (על דרך קָם), יֵצֵא (על דרך יֵשֵׁב).[1]

3. במקרים האלה ע' הפועל מנוקדת שלא על פי התנועה בגזרת השלמים:

(א) בכל הבניינים, למעט בניין קל, ע' הפועל מנוקדת בצירי בצורות עבר בגוף הראשון והשני. למשל: נִמְלֵאנוּ, רִפֵּאתִי, מֻלֵּאת, הִתְמַלֵּאנוּ, הִבְרֵאתֶם, הֻקְפֵּאתִי.
במקרא הֻבָאתָה.

(ב) בבניין קל בשורשים טמ"א, יר"א, מל"א, צמ"א, שׂנ"א – ע' הפועל מנוקדת בצירי בצורת עבר נסתר (צורת העבר שווה לצורת הבינוני). למשל: יָרֵא, צָמֵא, ובצורות עבר בגוף הראשון והשני, כגון צָמֵאתִי, מָלֵאתָ, שְׂנֵאתֶם.

השורש שׂנ"א נוטה בבינוני במשקל פּוֹעֵל: שׂוֹנֵא, שׂוֹנֵאת וכיו"ב.

(ג) בצורות בינונית המסתיימות בתי"ו [2] – ע' הפועל מנוקדת בצירי. למשל: מוֹצֵאת, נִמְצֵאת, מְמַלֵּאת, מְמֻלֵּאת, מִתְמַצֵּאת, מֻמְצֵאת.

(ד) בצורות הנוכחות והנסתרות בעתיד ובציווי ע' הפועל מנוקדת בסגול. למשל: תִּמְצֶאנָה, הִמָּצֶאנָה, תְּמַלֶּאנָה וכדומה.

(ה) בצורות העתיד הציווי ושם הפועל של הפועל בָּא – ע' הפועל מנוקדת בחולם מלא. למשל: יָבוֹא תָּבוֹאִי, בּוֹא, לָבוֹא (אבל: תָּבֹאנָה, בֹּאנָה).

[1] שתי הדוגמאות האחרונות בָּא, יֵצֵא שייכות לגזרת ל"א וגם לגזרה אחרת (ע"ו, פ"י), וניקודן על דרך נטיית הפעלים מן הגזרות ההן. ראו גם את הכלל על צורות הבינונית.
[2] קיימות גם צורות בינונית בסיומת ־ָה, כגון קוֹרְאָה, מְמַלְּאָה (ראו משקל פּוֹעֵל, מְפַעֵל, מִתְפַּעֵל), ובבניין הפעיל זו הצורה השגורה, כגון מַקְרִיאָה.

 

.

א. הנטייה בבניין קל – עתיד ציווי ושם הפועל

שלוש דרכי נטייה נוהגות בפועלי פ"י מבניין קל.

1. ברוב הפעלים בא חיריק מלא בעתיד ובשם הפועל, וצורות הציווי הן על דרך השלמים. לדוגמה: אִישַׁן, תִּירָא, יִירֶה, נִיקַץ, תִּיגְעוּ; יְגַע, יִגְעוּ; לִישֹׁן, לִירֹא.
כמותם נוטה הפועל טוֹב בעתיד: יִיטַב, תִּיטַב.
בפועל יָשַׁן לצד צורות הציווי יְשַׁן יִשְׁנִי יִשְׁנוּ יְשַׁנָּה מותרות הצורות שַׁן שְׁנִי שְׁנוּ שַׁנָּה.

2. בפעלים יָדַע, יָחַד, יָלַד, יָצָא, יָקַע, יָרַד, יָשַׁב פ' הפועל אינה באה בצורות העתיד הציווי ושם הפועל.[1] דוגמאות: אֵלֵד, תֵּצֵא, יֵדַע, יֵרְדוּ; רֵד, דַּע, רְדִי; לָשֶׁבֶת, לָדַעַת, לָצֵאת.[2]
כמותם נוטה הפועל הָלַךְ: יֵלֵךְ, לֵךְ, לְכוּ, לָלֶכֶת.[3]

3. נטייה על דרך פ"נ בפעלים שונים
הפעלים יָצַר ויָצַק נוטים על דרך פועלי פ"נ בעתיד ובשם הפועל, כגון אֶצֹּר תִּצֹּר, לִצֹּר; אֶצֹּק תִּצֹּק, לִצֹּק וכן לָצֶקֶת.
צורות הציווי הן גם ביו"ד וגם בלא יו"ד: יְצֹר/צֹר, יִצְרִי/צְרִי; יְצֹק/צֹק, יִצְקוּ/צְקוּ.
במקרא באה גם צורת הציווי צַק.

השורש יצ"ת נוטה בבניין קל על דרך פ"נ: אֶצַּת תִּצַּת יִצְּתוּ.[4]

הפועל יָזַם נוטה גם הוא על דרך פועלי פ"נ: אֶזֹּם תִּזֹּם, יְזֹם, לִזֹּם.

הערות

  1. בלשון חכמים ובספרות שלאחריה יש צורות שם פועל על דרך העתיד, כגון לִישַׁן, לִיעַץ, לִיבַשׁ, לִירָא; לֵרֵד, לֵדַע, לֵשֵׁב, לֵלֵךְ. מהן משמשות גם בימינו.
  2. בפועל יָרַשׁ לצד הנטייה על דרך (1) – אִירַשׁ תִּירַשׁ, יְרַשׁ, לִירֹשׁ – יש צורות על דרך (2): הציווי רֵשׁ רְשׁוּ ושם הפועל לָרֶשֶׁת.
  3. מן הפועל יָהַב משמשות צורות הציווי הַב (הָבָה), הָבִי, הָבוּ.
  4. צורת העתיד של יָכֹל בשורוק: אוּכַל, תּוּכַל וכו'. מן הפועל יָקַד נמצא תּוּקַד (לצד תִּיקַד)

ראו עוד חילופי גזרות, סעיף 1, 2.

[1] ראו עוד על צורות המקור של בניין קל מגזרת פ"י ופ"נ.
[2] וכן וַיֵּחַמְנָה (בראשית ל, לח; מן יח"ם, קרוב אל חמ"ם).
[3] נמצאת גם הנטייה על דרך השלמים: יַהֲלֹךְ, לַהֲלֹךְ.
[4] במקרא יִצַּתּוּ (ישעיהו לג, יב; ירמיהו נא, נח).

.

א. צורות המקור של בניין קל מגזרת פ"י ופ"נ

1. נטיית צורות המקור של בניין קל מגזרת פ"י ופ"נ היא בשתי דרכים: האחת בתי"ו (על פי צורת המקור), והשנייה על דרך השלמים. לדוגמה: בְּצֵאתוֹ, בְּדַעְתָּהּ, בְּרִדְתָּם, בְּקַחְתּוֹ, בְּתִתּוֹ, וגם: בְּיָצְאוֹ, בְּיָדְעָהּ, בְּיָרְדָם, בְּלָקְחוֹ, בְּנָתְנוֹ.

2. צורות המקור הנטוי המסתיימות ב־ת (דַּעַת, שֶׁבֶת, צֵאת, גַּעַת וכיו"ב) מינן נקבה.

.

ב. פעלים שונים בגזרת פ"נ

1. הפועל הקיש (מעניין לעניין) והפועל הקיף (בכל משמעיו) נוהגים אך ורק על דרך פ"נ: הִקִּישׁ, הִקִּיף.

2. יש משורשי פ"נ הנוטים בבניין נפעל גם על דרך ע"ו. המצויות בלשון ימינו הן צורות משורש נז"ק, כגון נִזּוֹק נִזֹּקְתִּי, נִזּוֹקָה וגם נִזֹּקֶת (לצד נִזַּק נִזַּקְתִּי, נִזֶּקֶת על דרך פ"נ); וצורות מן השורש נצ"ל, כגון נִצּוֹל נִצּוֹלָה וגם נִצֹּלֶת, בספרות התורנית גם נִצּוֹלוּ וכיו"ב בעבר (לצד נִצָּל נִצֶּלֶת, נִצְּלוּ על דרך פ"נ).

ראו עוד חילופי גזרות.

.

ב. חילופי גזרות בפעלים שונים

חילופי גזרות אופייניים לפעלים בעלי שורשים שאינם שלמים (כלומר שלא כל אותיות השורש שלהם הגויות כעיצורים בכל הנטייה); פעלים אלו יכולים לנטות כפעלים מגזרות אחרות (ולא כדרך המלך בגזרתם). התופעה מוכרת בעברית מכל תקופותיה. דוגמאות מן המקרא: הֵרֹמּוּ (במדבר יז, י) – רו"ם נפעל על דרך ע"ע (בדגש במ"ם); יָרוּן (משלי כט, ו) – רנ"ן קל על דרך ע"ו (שורוק במקום חולם); "וְהַיּוֹם רַד מְאֹד" (שופטים יט, יא) – יר"ד קל ללא יו"ד; דוגמאות מלשון חכמים: קרינו (במקום קראנו), יצתה (במקום יצאה) – פועלי ל"א כפועלי ל"י; הוֹבִיר (למשל משנה בבא מציעא ט, ג; הניח את השדה בּוּר) – ע"ו על דרך פ"י; דוגמאות מן הפיוט: בט (=הבּיט), גש (=נִגַּשׁ) – פועלי פ"נ קל בלי נו"ן; דוגמה מעברית ימינו: אֶזֹּם תִּזֹּם – יז"ם בבניין קל על דרך פ"נ (בדגש בזי"ן).

בהחלטות בסעיף הזה ניתנים חילופי גזרות בפעלים המשמשים גם בימינו; חילופי גזרות אחרים הובאו בסעיפים הקודמים של נטיית הפועל.

1. הפועל יָגֹר נוטה בעתיד ובציווי על דרך ע"ו: אָגוּר תָּגוּר, גּוּר גּוּרוּ.

2. הפועל יָעַץ בעתיד בציווי ובשם הפועל נוטה הן על דרך פ"י – אִיעַץ, יְעַץ יַעֲצִי, לִיעֹץ, הן על דרך ע"ו – יָעוּץ, עוּץ, לָעוּץ.

3. בבניין נפעל משמשות הצורות נָמַק (עבר) נָמָק נָמֵק נְמַקִּים (בינוני), יִמַּק יִמַּקּוּ (עתיד) – על דרך ע"ע, וגם נִמּוֹק נִמּוֹקִים – על דרך ע"ו.

4. הפעלים הטיל, הניח, הסית (בבניין הפעיל), הוטל, הונח, הוסת (בבניין הופעל) נוהגים הן על דרך ע"ו הן על דרך פ"נ בלי הבדל משמעות: הֵטִיל או הִטִּיל, הֵנִיחַ או הִנִּיחַ, הֵסִית או הִסִּית; הוּטַל או הֻטַּל, הוּנַח או הֻנַּח, הוּסַת או הֻסַּת.
גם הפועל הלין בהוראת 'התלונן' נוהג כך: הֵלִין או הִלִּין. בהוראת 'אירח ללילה', 'עיכב' – הֵלִין בלבד.

5. הפועל הזיע (והשם הזעה) – נטייתו על דרך פועלי ע"ו: הֵזִיעַ, מֵזִיעַ (וכן הֲזָעָה). הנטייה על דרך פועלי פ"נ מותרת אף היא: הִזִּיעַ (וכן הַזָּעָה).

6. הפעלים מן השורש ינ"ק נוטים בבניין הפעיל הן על דרך פ"י הן על דרך ע"ו: הֵינִיקָה מֵינִיקוֹת תֵּינִיק לְהֵינִיק, הֵנִיקָה מְנִיקוֹת תָּנִיק לְהָנִיק.

גם בפעלים מן השורש טו"ב שתי הדרכים אפשריות: הֵטִיב מְטִיבִים או הֵיטִיב מֵיטִיבִים; בעתיד ובשם הפועל הצורות הרווחות הן על דרך פ"י: יֵיטִיב לְהֵיטִיב.

7. בבניין נפעל משמשות הצורות נָסוֹג, נְסוֹגִים וכדומה – על דרך ע"ו, ובבניינים הפעיל והופעל משמשות הצורות הִסִּיג מַסִּיגָה, הֻסַּג מֻסָּגִים וכדומה – על דרך פ"נ.

8. בבניינים הפעיל והופעל משמשות הצורות הִתִּישׁ, מַתִּישׁ, מֻתָּשׁ וכדומה – על דרך פ"נ, ובבניין קל משמשות הצורות תַּשׁ, תָּשַׁשׁ, תָּשׁוּשׁ וכדומה – כדרך הכפולים.

9. מן השורש החדש זו"ח נגזרים בעברית ימינו הפעלים זָח (כגון תזוּח דעתו), הֵזִיחַ. הפועל הֵזֵחַ (מגזרת ע"ע) משמש בעיקר בלשון הספרותית.

10. הפועל הֵגֵס (מן השורש גס"ס) נוטה גם על דרך ע"ו – הֵגִיס – בשתי המשמעויות (גם הגסת הדעת וגם הגסת הקדרה).

11. השורש מש"ש בבניין נפעל נוטה על דרך ע"ו – נִמּוֹשׁ או נָמוֹשׁ.

12. השורש יק"ץ נוטה בבניין הפעיל על דרך ע"ו, כגון הֵקִיץ מֵקִיץ יָקִיץ.

ראו עוד על חילופי גזרות: פעלים שונים בגזרת פ"נ.

.

ב. צורות הבינונית בפועלי ל"י

בצורות הבינונית קיימות שתי תבניות – בסיומת ־ָה או בסיומת ־ת (בדומה לצורות בשלמים). יש ששתי הסיומות משמשות, כגון מִתְפַּנָּה או מִתְפַּנֵּית, ואף קוֹרָה או קוֹרֵית; ויש שהתקבעה סיומת אחת, כגון נִבְנֵית, נִגְלֵית,[1] ולחלופין מִשְׁתַּחֲוָה, מְשֻׁנָּה.

ראו גם את הכלל על צורות הבינונית.

[1] על דרך לשון חכמים. במקרא: נִרְאָה (מלכים א ו, יח), נַעֲנָה (ישעיהו נח, י).

.

ב. השורש יס"ף בבניין התפעל

נטיית השורש יס"ף בבניין התפעל היא הִתְוַסֵּף.

הצורה המלומדת היא נִתּוֹסַף.

.

כלל ב – התנועה החוצצת סגול בצורות הנוכחות והנסתרות בעתיד ובציווי בגזרת עו"י וע"ע

צורות הנוכחות והנסתרות בעלות התנועה החוצצת סגול מותרות בכל הבניינים בעתיד ובציווי. לדוגמה: תְּקוּמֶינָה (לצד תָּקֹמְנָה), תְּשִׂימֶינָה (לצד תָּשֵׂמְנָה), תְּסֻבֶּינָה (לצד תָּסֹבְנָה); תְּקִימֶינָה (לצד תָּקֵמְנָה), תְּסִבֶּינָה (לצד תָּסֵבְנָה); קוּמֶינָה (לצד קֹמְנָה), סֻבֶּינָה (לצד סֹבְנָה).

.

כלל ב – שם הפועל בגזרת ל"א

שם הפועל מגזרת ל"א בכל הבניינים מסתיים באל"ף, כגון לִקְרֹא, לְהִמָּצֵא, לְמַלֵּא, לְהִתְמַצֵּא, לְהַבְרִיא.

הערות

  1. צורת המקור של השורש מל"א בבניין קל היא מְלֹאת או מְלֹא.
  2. בפועלי ל"א בבניין קל השייכים גם לגזרת פ"י או פ"נ, בשם הפועל המסתיים בתי"ו – ע' הפועל מנוקדת בצירי, כגון לָצֵאת, לָשֵׂאת.
.

ב. צורות בינוני דבוקות כינוי המדבר

צורת הבינוני עם כינוי המדבר: לזכר – חוֹשֵׁשְׁנִי, סָבוּרְנִי וגם חוֹשְׁשַׁנִי, סְבוּרַנִי וכיו"ב. לנקבה – חוֹשְׁשַׁתְנִי, סְבוּרַתְנִי וכיו"ב.

.

כלל ג – בניין קל בגזרת עו"י וע"ע

1. פועלי ע"ו – משקל פָּעֹל
בעבר פ' הפועל מנוקדת בגוף שלישי בחולם מלא: בּוֹשׁ בּוֹשׁוּ; בגוף ראשון בנוכח ובנוכחת בחולם חסר: בֹּשְׁתִּי בֹּשְׁתָּ בֹּשְׁנוּ; בנוכחים ובנוכחות בקמץ קטן: בָּשְׁתֶּם בָּשְׁתֶּן.
בבינוני פ' הפועל מנוקדת בחולם מלא: בּוֹשׁ בּוֹשָׁה.

2. פועלי ע"ו – המקור הנטוי והמקור המוחלט
המקור הנטוי מנוקד בשורוק, כגון קוּם המדינה, ואילו המקור המוחלט מנוקד בחולם מלא, כגון קוֹם יָקוּם, הלוך וָשׁוֹב.

3. פועלי ע"ע – פועלי מצב
בפעלים המביעים מצב הנטייה בעבר בדרך כלל היא קַלּוֹתִי קַלּוֹתָ, קַל קַלּוּ; בבינוני – קַל קַלִּים; בעתיד – יֵקַל יֵקַלּוּ, או יִדַּל יִדְּלוּ (וגם יִדַּלּוּ).[1]

4. פועלי ע"ע – פעלים המביעים פעולה
בפעלים המביעים פעולה הנטייה בעבר בגוף ראשון ושני היא סַבּוֹתִי סַבּוֹתָ לצד נטייה על דרך השלמים: סָבַבְתִּי סָבַבְתָּ; בגוף שלישי הנטייה היא בדרך כלל רק על דרך השלמים: סָבַב סָבְבוּ (מותרת גם הנטייה [הספרותית] על דרך פועלי המצב, כגון סַב סַבּוּ);
בבינוני – סוֹבֵב סוֹבְבִים (גם הנטייה על דרך פועלי המצב מותרת, כגון סַב סַבִּים);
בעתיד – יָסֹב יָסֹבּוּ או יִסֹּב יִסְּבוּ (על דרך יִקְּדוּ, וגם יִסֹּבּוּ על דרך תִּדֹּמִּי), לצד נטייה על דרך השלמים יִמְדֹּד, יַחְגְּגוּ.

[1] בפועל 'חיה' בבניין קל מקצת הצורות נוהגות על דרך ע"ע: חַי חַ֫יָּה חַ֫יּוּ בעבר; חַי חַיָּ֫ה חַיִּים חַיּוֹת בבינוני.

.

כלל ג – הבינוני הפעול בגזרת ל"א

1. בדרך כלל באה ל' הפועל אל"ף בבינוני הפעוּל, כגון בָּרוּא, טָלוּא, כָּלוּא, קָפוּא, שָׂנוּא.

2. יש צורות בינוני פעוּל שבאה בהן יו"ד. המצויות הן: חָבוּי, מָצוּי, סָמוּי[1], קָרוּי[2].

3. הצורה נָשׂוּי באה ביו"ד בצורת היחיד במשמעות 'שנשא אישה'. בשאר הצורות והמשמעויות באה אל"ף.

[1] יש הגוזרים את הצורה סָמוּי מן השורש סמ"י.
[2] צורות בינוני פעול מן השורש קר"א הן באל"ף או ביו"ד בהבדל משמעות: קָרוּי – בהוראת 'נקרא'; קָרוּא – בהוראות אחדות: 'שקראו לו'; 'מוזמן', 'אורח'; 'מי שנקרא לעלות לתורה' ועוד.

 

.

ג. פועלי פ"י בהפעיל שבאה בהם יו"ד אחרי התחילית

פעלים בהפעיל שבאה בהם יו"ד אחרי התחילית נוטים בדרך כלל בכיווץ הדו־תנועה, כגון הֵישִׁיר, מֵינִיקָה.[1]
הפעלים מן ימ"ן ומן יש"ר נוטים גם בקיום הדו־תנועה ay, כגון מַיְמִינִים, הַיְמֵן, הַיְשֵׁר.

[1] ראו עוד חילופי גזרות, סעיף 6.

.

ג. צורות נוכחות ונסתרות

בצורות נוכחות ונסתרות – בעתיד ובציווי של נפעל ובעתיד של פועלי פ"י בבניין קל – ע' הפועל מנוקדת בפתח או בצירי: תִּכָּתַבְנָה או תִּכָּתֵבְנָה, תֵּשַׁבְנָה או תֵּשֵׁבְנָה.

הערת המזכירות המדעית: האקדמיה לא ראתה לקבוע כלל המתיר את השימוש בלשון זכר לנוכחות ולנסתרות בעתיד ובציווי, באשר שימוש זה הוא דרך המלך בלשון חכמים ויש לו יסודות אף בלשון המקרא, וממילא שימוש זה מותר. למשל: התלמידות יִכְתְּבוּ (לצד תִּכְתֹּבְנָה); הדלתות יִסָּגְרוּ (לצד תִּסָּגַרְנָה/תִּסָּגֵרְנָה); בּוֹאוּ הבנות (לצד בֹּאנָה).

.

כלל ג – הסגול בצורות נקבה מלעיליות

שמות שצורתם כשל השמות המנויים בכלל ב, והם צורות נקבה של משקלים זכָריים, נטייתם ביחיד כנטיית השמות בכלל ב, ובריבוי כשל השמות הזכָריים. למשל: דּוֹבֶרֶת דּוֹבַרְתָּם אבל דּוֹבְרוֹת (על פי דּוֹבֵר דּוֹבְרִים), זַמֶּרֶת זַמַּרְתֵּנוּ אבל זַמָּרוֹת זַמָּרוֹתֵינוּ, מַגֶּדֶת אבל מַגִּידוֹת, מַמְזֶרֶת אבל מַמְזֵרוֹת, צַדֶּקֶת אבל צַדִּיקוֹת (על פי צַדִּיק צַדִּיקִים).

נטיית היחיד של השם מֵינֶקֶת – מֵינִקְתּוֹ מֵינִקְתָּהּ.

.

ד. הפעלים הלאה, הראה

בפעלים הלאההראה ה"א הבניין מנוקדת בחיריק או בסגול, כגון הִלְאָה, הֶלְאָה; הִרְאֵיתֶם, הֶרְאֵיתֶם.

במקרא גם הֶגְלָה (לצד הִגְלָה); הֶפְדָּהּ.

.

כלל ד – בניין נפעל בגזרת ע"ו וע"ע

1. בעתיד מדבר – התחילית א' מנוקדת בחיריק או בסגול: אִסּוֹג או אֶסּוֹג, אִסַּב או אֶסַּב.

2. פועלי ע"ע

בעבר ובבינוני – לרוב צורות הנפעל באות בעבר בפתח בפ' הפועל, כגון נָסַב[1] נָסַבָּה,[2] נָמַס נָמַסָּה, נָדַם נְדַמּוֹתִי, נֵחַן[1]; בבינוני יחיד בקמץ כגון נָסָב.

צורות חריגות:
נָגֹל, נָחֹג: בעבר בגוף שלישי נָגֹל נָגֹלָּה נָגֹלּוּ, נָחֹג נָחֹגָּה נָחֹגּוּ; בגוף ראשון ושני נְגַלּוֹתִי נְגַלּוֹתָ.
נָמס, נָקל: בבינוני ביחיד נָמֵס או נָמָס, נָקֵל או נָקָל; הנטייה בפתח – נְמַסָּה נְמַסִּים נְמַסּוֹת, נְקַלָּה נְקַלִּים נְקַלּוֹת.

במקרא קיימות צורות נוספות בחילופי תנועות, כגון נָסֵבָּה, נָבֹזּוּ, נָזֹלּוּ, נָגֹזּוּ, נָרֹץ.

3. שם הפועל בפועלי ע"ע – לְהִסֵּב או לְהִסַּב או לְהִסֹּב.

[1} הצורות נָסֹב, נָחֹן פסולות.
{2} במקרא יש צורות בגוף שלישי עבר נסתרת ונסתרים ללא דגש: נָסְבָה (יחזקאל מא, ז), נָזְלוּ (שופטים ה, ה), נָבְקָה (ישעיהו יט, ג).

.

כלל ד – שם הפעולה של בניין פיעל בגזרת ל"א

בדרך כלל השמות מגזרת ל"א באים במשקל פִּעוּל באל"ף בסופם. לדוגמה: בֵּרוּא, וִדּוּא, יִבּוּא, יִצּוּא, וכן מִלּוּאִים, נִשּׂוּאִים.
אולם יש שמות הבאים במשקל זה ובסופם יו"ד. המצויים הם: בִּטּוּי, דִּכּוּי, חִטּוּי, מִלּוּי (לצד מִלּוּא), נִבּוּי, רִפּוּי.

.

ד. משקל פָּעֵל בבניין קל

1. הפעלים במשקל פָּעֵל בעבר נסתר מותרים גם בפתח.[1] למשל: אָפַס, זָקַן, חָמַץ, חָפַץ, חָצַב, טָהַר, יָבַשׁ, יָשַׁן, נָבַל, שָׁלַם, שָׁמַם, שָׁפַל.

הערות

א. אין הכלל חל על הפעלים מגזרת ל"א דוגמת טָמֵא.[2]
ב. צורת הבינוני היא גָּדֵל ולא גּוֹדֵל, יָשֵׁן ולא יוֹשֵׁן וכיו"ב.
ג. צורת הבינוני קָטֵן מותרת אף על פי שאינה במקורות. בעבר: קָטֵן/קָטַן קָטַנְתִּי קְטַנְתֶּם.
במקרא הנטייה במשקל פָּעֹל: קָטֹנְתִּי.
ד. צורת הבינוני של אָפַס היא אָפֵס. לפי זה יש לומר 'הסיכויים הולכים וַאֲפֵסים' (ולא 'אופסים').

2. צורת הבינוני של הפועל גָּבַהּ היא גּוֹבֵהַּ וגם גָּבֵהַּ.

[1] במקרא פעלים אלו מנוקדים בצירי (צורת עבר נסתר של 'ישן' אינה מזדמנת במקרא).
[2] ראו גזרת ל"א: נטיית הפועל בעבר, בבינוני, בציווי ובעתיד.

.

כלל ה – בניין הפעיל בגזרת ע"ו וע"ע

1. בריחוק מן הטעם הה"א התחילית של הבניין מנוקדת בחטף פתח,[1] כגון הֲקַמְתֶּם, הֲסַבְתֶּם. ואולם לפני פ' הפועל גרונית תנוקד הה"א בפתח, כגון הַעִירוֹתִי הַעַרְתֶּם, הַחִלּוֹתִי הַחַלְתֶּם.

2. בפועלי ע"ו בעבר בגוף ראשון ושני בצורות ללא תנועה חוצצת – פ' הפועל מנוקדת בפתח, ובכלל זה צורות הנוכחים והנוכחות, כגון הֵקַמְתִּי הֲקַמְתֶּם, הַעַרְתֶּם.

במקרא בפועל הֵמִית באה תנועת i בגוף נוכחים ונוכחות – הֲמִתֶּם הֲמִתֶּן, ואף בצורות בעלות כינוי מושא, כגון הֲמִתִּיו.

[1] במקרא נמצא גם בחטף סגול, כגון הֱקִיצוֹתִי.

.

ה. הערה כללית לפועלי ל"א

במקורות מצויים פעלים רבים בגזרת ל"א הנוטים על דרך פעלים מגזרת ל"י. דוגמאות מלשון המקרא: כָּלִאתִי (תהלים קיט, קא), רִפִּאתִי (מלכים ב ב, כא), הִתְנַבִּיתָ (שמואל א י, ו); דִּכָּא (תהלים קמג, ג), מִלָּא (ירמיה נא, לד), יִתְחַטָּא (במדבר יט, יב); שְׂנֹאת (משלי ח, יג), מֵהִתְנַבּוֹת (שמואל א י, יג), לְמַלֹּאת (שמות לא, ה) ועוד. צורות דוגמת אלו נפוצות מאוד בלשון חז"ל.

.

ה. צורת עבר נסתר בבניין פיעל

בבניין פיעל הפעלים בעבר נסתר מנוקדים בצירי בהברתם השנייה, כגון דִּבֵּר, לִמֵּד, שִׁבֵּר.
כשע' הפועל או ל' הפועל היא רי"ש, יש הנוקטים פתח בע' הפועל, כגון בֵּרַךְ, סֵרַב, שֵׁרַת, תֵּאַר.

במקרא רוב הפעלים בבניין פיעל הבאים בהקשר מנוקדים בפתח, כגון לִמַּד, ויש גם פעלים המנוקדים בסגול, כגון דִּבֶּר.

.

כלל ו – צורת הסביל של פּוֹלֵל

צורת הסביל של פעלים מגזרת הכפולים הנוטים בבניין פיעל במשקל פּוֹלֵל – יכולה להיגזר בבניין פוּעל גם על דרך השלמים, כגון פֻּצַּץ (סביל של פּוֹצֵץ – לצד פּוֹצַץ).

.

2.4.6 הדו־תנועה iy

צורות בבניין פיעל ובמשקל פִּעוּל הגזורות משורש מרובע שיו"ד היא האות השנייה בו, מנוקדות בחיריק ובשווא ביו"ד, כלומר בקיום הדו־תנועה iy, כגון נִיְלֵן, נִיְלוּן.

.

דוגמאות נטייה בגזרת עו"י וע"ע – בניין קל

בניין קל – ע"ו וע"י
פָּעַל פָּעֵל פָּעֹל
עבר קַמְתִּי[1] מַתִּי בֹּשְׁתִּי
קַמְתָּ, קַמְתְּ מַתָּ, מַתְּ בּשְׁתָּ, בֹּשְׁתְּ
קָם,קָמָה מֵת, מֵתָה בּוֹשׁ, בּוֹשָׁה
קַמְנוּ מַתְנוּ בֹּשְׁנוּ
קַמְתֶּם-ן מַתֶּם-ן בָּשְׁתֶּם-ן
קָמוּ מֵתוּ בּוֹשׁוּ
הווה קָם, קָמָה מֵת, מֵתָה בּוֹשׁ, בּוֹשָׁה
קָמִים, קָמוֹת מֵתִים, מֵתוֹת בּוֹשִׁים, בּוֹשׁוֹת
בינוני פָּעוּל לוּט, לוּטָה
לוּטִים, לוּטוֹת
עתיד ע"ו ע"י
אָקוּם אָשִׂים אֵבוֹשׁ
תָּקוּם, תָּקוּמִי תָּשִׂים, תָּשִׂימִי תֵּבוֹשׁ, תֵּבוֹשִׁי
יָקוּם, תָּקוּם יָשִׂים, תָּשִׂים יֵבוֹשׁ, תֵּבוֹשׁ
נָקוּם נָשִׂים נֵבוֹש
תָּקוּמוּ, תָּקֹמְנָה[2] תָּשִׂימוּ, תָּשֵׂמְנָה[2] תֵּבוֹשׁוּ, תֵּבֹשְׁנָה[2]
יָקוּמוּ, תָּקֹמְנָה[2] יָשִׂימוּ, תָּשֵׂמְנָה[2] יֵבוֹשׁוּ, תֵּבֹשְׁנָה[2]
ציווי קוּם, קוּמִי שִׂים, שִׂימִי בּוֹשׁ, בּוֹשִׁי
קוּמוּ, קֹמְנָה[2] שִׂימוּ, שֵׂמְנָה[2] בּוֹשׁוּ, בֹּשְׁנָה[2]
שם הפועל לָקוּם לָשִׂים לֵבוֹשׁ

בניין קל – ע"ע
פעלים "פעילים" פועלי מצב
עבר סַבּוֹתִי[3] קַלּוֹתִי[4]
סַבּוֹתָ, סַבּוֹת קַלּוֹתָ, קַלּוֹת
סָבַב (סַב), סָבְבָה (סַבָּה) קַל, קַלָּה
סַבּוֹנוּ קַלּוֹנוּ
סַבּוֹתֶם, סַבּוֹתֶן קַלּוֹתֶם, קַלּוֹתֶן
סָבְבוּ (סַבּוּ) קַלּוּ
הווה סוֹבֵב (סַב), סוֹבֶבֶת (סַבָּה) קַל, קַלָּה
סוֹבְבִים (סַבִּים), סוֹבְבוֹת (סַבּוֹת) קַלִּים, קַלּוֹת
עתיד אָסֹב[5] אֵקַל[5]
תָּסֹב, תָּסֹבִּי תֵּקַל, תֵּקַלִּי
יָסֹב, תָּסֹב יֵקַל, תֵּקַל
נָסֹב נֵקַל
תָּסֹבּוּ, תָּסֹבְנָה[6] תֵּקַלּוּ, תֵּקַלְנָה[6]
יָסֹבּוּ, תָּסֹבְנָה[6] יֵקַלּוּ, תֵּקַלְנָה[6]
ציווי סֹב, סֹבִּי קַל, קַלִּי
סֹבּוּ, סֹבְנָה[6] קַלּוּ, קַלְנָה[6]
שם הפועל לָסֹב[5] לָקֹל

[1] במקרא בפועלי ע"י גם בתנועה חוצצת: בִּינוֹתִי, רִיבוֹתָ.
[2] וגם תְּקוּמֶינָה, תְּשִׂימֶינָה, תְּבוֹשֶׁינָה, קוּמֶינָה, שִׂימֶינָה, בּוֹשֶׁינָה; כאשר ל' הפועל גרונית, פ' הפועל מנוקדת בפתח, לדוגמה: תָּנַחְנָה, תָּשַׂחְנָה.
[3] בפעלים הפעילים בעבר בגוף ראשון ושני, בעתיד ובציווי – גם על דרך השלמים: סָבַבְתִּי סָבַבְתָּ, אֶחְגֹּג חֲגֹג. במקרא גם תַּמְנוּ.
[4] בפעלים בעלי ע' הפועל גרונית: שַׁחוֹתִי, רָעוֹתִי, שַׁחִים, רָעִים.
[5] ויש גם צורות בעלות דגש בפ' הפועל. לדוגמה: אֶסֹּב יִסֹּב יִסְּבוּ (על דרך יִקְּדוּ שבמקרא, וגם יִסֹּבּוּ על דרך תִּדֹּמִּי שבמקרא), שם הפועל לִסֹּב; יִדַּל יִדְּלוּ (וגם יִדַּלּוּ).
[6] גם תְּסֻבֶּינָה סֻבֶּינָה, תְּקִלֶּינָה קַלֶּינָה.

.

דוגמאות נטייה בגזרת ע"ו וע"ע – בניין נפעל

בניין נפעל
ע"ו (לא דגוש) ע"ו (דגוש) ע"ע
עבר נְסוּגוֹתִי / נָסֹגְתִּי נִזֹּנְתִּי[1] נְסַבּוֹתִי / נֵחַנְתִּי[2]
נְסוּגוֹתָ / נָסֹגְתָּ, נְסוּגוֹת / נָסֹגְתְּ נִזֹּנְתָּ, נִזֹּנְתְּ נְסַבּוֹתָ, נְסַבּוֹת / נֵחַנְתָּ, נֵחַנְתְּ
נָסוֹג, נָסוֹגָה נִזּוֹן, נִזּוֹנָה נָסַב, נָסַבָּה / נֵחַן, נֵחַנָּה
נְסוּגוֹנוּ / נָסֹגְנוּ נִזֹּנּוּ נְסַבּוֹנוּ / נֵחַנּוּ
נְסוּגוֹתֶם-ן, נְסָגְתֶּם-ן[3] נִזָּנְתֶּם-ן נְסַבּוֹתֶם-ן / נֵחַנְתֶּם-ן
נָסוֹגוּ נִזּוֹנוּ נָסַבּוּ / נֵחַנּוּ
הווה נָסוֹג, נְסוֹגָה נִזּוֹן, נִזּוֹנָה[4] נָסָב, נְסַבָּה / נֵחָן, נֵחַנָּה
נְסוֹגִים[5], נְסוֹגוֹת נִזּוֹנִים, נִזּוֹנוֹת נְסַבִּים, נְסַבּוֹת / נֵחַנִּים, נֵחַנּוֹת
עתיד אֶסּוֹג / אִסּוֹג אֶסַּב / אִסַּב[6]
תִּסּוֹג,תִּסּוֹגִי תִּסַּב, תִּסַּבִּי
יִסּוֹג, תִּסּוֹג יִסַּב, תִּסַּב
נִסּוֹג נִסַּב
תִּסּוֹגוּ, תִּסֹּגְנָה[7] תִּסַּבּוּ, תִּסַּבְנָה[7]
יִסּוֹגוּ, תִּסֹּגְנָה[7] יִסַּבּוּ, תִּסַּבְנָה[7]
ציווי הִסּוֹג, הִסּוֹגִי הִסַּב, הִסַּבִּי
הִסּוֹגוּ, הִסֹּגְנָה[7] הִסַּבּוּ, הִסַּבְנָה[7]
שם הפועל לְהִסּוֹג לְהִסֵּב / לְהִסַּב / לְהִסֹּב

[1] בלשון חז"ל גם בפתח, כגון נִזַּנְתָּ.
[2] במקרא באים גם פעלים המנוקדים בחיריק לפני החי"ת, כגון נִחַל, נִחַר.
[3] במקרא נְפוֹצוֹתֶם, נְקֹטֹתֶם.
[4] וגם נִזֹּנֶת (כמצוי בלשון חז"ל). במקרא נמצא נָפוֹצֶת (צורת קרי).
[5] במקרא: נְבֻכִים וכדומה.
[6] ובתשלום דגש: אֵחַן תֵּחַן.
[7] וגם תִּסּוֹגֶינָה הִסּוֹגֶינָה, תִּסַּבֶּינָה הִסַּבֶּינָה.

עברית לשבת

פרשת נח – ללדת ולהוליד

.

דוגמאות נטייה בגזרת ע"ו וע"ע – בניין הפעיל ובניין הופעל

בניין הפעיל
ע"ו ע"ע
עבר הֲקִימוֹתִי[1] / הֵקַמְתִּי הֲסִבּוֹתִי[1] / הֵסַבְתִּי
הֲקִימוֹתָ / הֵקַמְתָּ, הֲקִימוֹת / הֵקַמְתְּ הֲסִבּוֹתָ / הֵסַבְתָּ, הֲסִבּוֹת / הֵסַבְתְּ
הֵקִים, הֵקִימָה הֵסֵב, הֵסֵבָּה
הֲקִימוֹנוּ / הֵקַמְנוּ הֲסִבּוֹנוּ / הֵסַבְנוּ
הֲקִימוֹתֶם-ן / הֲקַמְתֶּם-ן[2] הֲסִבּוֹתֶם-ן / הֲסַבְתֶּם-ן
הֵקִימוּ הֵסֵבּוּ
הווה מֵקִים, מְקִימָה מֵסֵב, מְסִבָּה
מְקִימִים, מְקִימוֹת מְסִבִּים, מְסִבּוֹת
עתיד אָקִים אָסֵב
תָּקִים, תָּקִימִי תָּסֵב, תָּסֵבִּי
יָקִים, תָּקִים יָסֵב, תָּסֵב
נָקִים נָסֵב
תָּקִימוּ, תָּקֵמְנָה[3] תָּסֵבּוּ, תָּסֵבְנָה[3]
יָקִימוּ, תָּקֵמְנָה[3] יָסֵבּוּ, תָּסֵבְנָה[3]
ציווי הָקֵם, הָקִימִי הָסֵב, הָסֵבִּי
הָקִימוּ, הָקֵמְנָה[3] הָסֵבּוּ, הָסֵבְנָה[3]
שם הפועל לְהָקִים לְהָסֵב
בניין הופעל
ע"ו ע"ע
עבר הוּקַמְתִּי הוּסַבְתִּי
הוּקַמְתָּ, הוּקַמְתְּ הוּסַבְתָּ, הוּסַבְתְּ
הוּקַם, הוּקְמָה הוּסַב, הוּסַבָּה / הוּסְבָה
הוּקַמְנוּ הוּסַבְנוּ
הוּקַמְתֶּם-ן הוּסַבְתֶּם-ן
הוּקְמוּ הוּסַבּוּ / הוּסְבוּ
הווה מוּקָם, מוּקֶמֶת מוּסָב, מוּסַבָּה / מוּסֶבֶת
מוּקָמִים, מוּקָמוֹת מוּסַבִּים, מוּסַבּוֹת
עתיד אוּקַם אוּסַב
תּוּקַם, תּוּקְמִי תּוּסַב, תּוּסַבִּי / תּוּסְבִי
יוּקַם, תּוּקַם יוּסַב, תּוּסַב
נוּקַם נוּסַב
תּוּקְמוּ, תּוּקַמְנָה[4] תּוּסַבּוּ / תּוּסְבוּ, תּוּסַבְנָה[4]
יוּקְמוּ, תּוּקַמְנָה[4] יוּסַבּוּ / יוּסְבוּ, תּוּסַבְנָה[4]

[1] במקום שהה"א מנוקדת ברגיל בחטף פתח – היא תנוקד לפני פ' הפועל גרונית בפתח, כגון הַעִירוֹתִי
הַעִירוֹתֶם הַעַרְתֶּם, הַחִלּוֹתִי הַחִלּוֹתֶם הַחַלְתֶּם.
[2] במקרא הֲמִתֶּם הֲמִתֶּן.
[3] גם תְּקִימֶינָה הֲקִימֶינָה, תְּסִבֶּינָה הֲסִבֶּינָה.
[4] וגם תּוּקָמֶינָה, תּוּסַבֶּינָה.

.

כלל א – תשלום דגש בבניינים פיעל פועל והתפעל

אלה הכללים לתשלום דגש בבניינים הדגושים פִּעֵל פֻּעַל והִתְפַּעֵל ובמשקלים פִּעוּל והִתְפַּעֲלוּת:

1. לפני אל"ף ורי"ש פ' הפועל מנוקדת בתנועה גדולה. למשל: פֵּאֵר, פֹּאַר, הִתְפָּאֵר, פֵּאוּר, הִתְפָּאֲרוּת, עֵרֵב, עֹרַב, הִתְעָרֵב, עֵרוּב, הִתְעָרְבוּת. הוא הדין לפעלים נֵאֵף, נֵאֵץ[1] ולשם הפעולה מֵאוּס.

2. לפני חי"ת פ' הפועל מנוקדת בתנועה קטנה. למשל: אִחֵר[2], מְאֻחָר, הִתְאַחֵר, אִחוּר, הִתְאַחֲרוּת.

3. לפני ה"א ועי"ן פ' הפועל מנוקדת בתנועה קטנה בבניינים פִּעֵל והִתְפַּעֵל ובמשקלים פִּעוּל והִתְפַּעֲלוּת, למשל: טִהֵר, הִטַּהֵר, הִטַּהֲרוּת, טִהוּר, שִׁעֵר, שִׁעוּר; ובתנועה גדולה (חולם חסר) בבניין פֻּעַל, למשל: טֹהַר, מְשֹׁעָר.

[1] במקרא נִאֵף, נִאֵץ.
[2] במקרא אֵחַר.

.

דוגמאות נטייה בגזרת ע"ו וע"ע – פיעל, פּוּעל, התפעל

פיעל (פּוֹלֵל), פּוּעל (פּוֹלַל), התפעל (הִתְפּוֹלֵל)
מובא פה מבחר של צורות נטייה ולא הנטייה השלמה.

בניין פיעל
ע"ו ע"ע
עבר קוֹמַמְתִּי, קוֹמֵם, קוֹמְמוּ סוֹבַבְתִּי, סוֹבֵב, סוֹבְבוּ
הווה מְקוֹמֵם, מְקוֹמֶמֶת, מְקוֹמְמִים מְסוֹבֵב, מְסוֹבֶבֶת, מְסוֹבְבִים
עתיד אֲקוֹמֵם, יְקוֹמֵם, יְקוֹמְמוּ אֲסוֹבֵב, יְסוֹבֵב, יְסוֹבְבוּ
ציווי קוֹמֵם, קוֹמְמִי סוֹבֵב, סוֹבְבִי
שם הפועל לְקוֹמֵם לְסוֹבֵב

בניין פועל
ע"ו ע"ע
עבר קוֹמַמְתִּי, קוֹמַם, קוֹמְמוּ סוֹבַבְתִּי, סוֹבַב, סוֹבְבוּ
הווה מְקוֹמָם, מְקוֹמֶמֶת, מְקוֹמָמִים מְסוֹבָב, מְסוֹבֶבֶת, מְסוֹבָבִים
עתיד אֲקוֹמַם, יְקוֹמַם, יְקוֹמְמוּ אֲסוֹבַב, יְסוֹבַב, יְסוֹבְבוּ

בניין התפעל
ע"ו ע"ע
עבר הִתְקוֹמַמְתִּי, הִתְקוֹמֵם הִתְפּוֹרַרְתִּי, הִתְפּוֹרֵר
הווה מִתְקוֹמֵם, מִתְקוֹמֶמֶת, מִתְקוֹמְמִים מִתְפּוֹרֵר, מִתְפּוֹרֶרֶת, מִתְפּוֹרְרִים
עתיד אֶתְקוֹמֵם, יִתְקוֹמֵם, יִתְקוֹמְמוּ אֶתְפּוֹרֵר, יִתְפּוֹרֵר, יִתְפּוֹרְרוּ
ציווי הִתְקוֹמֵם, הִתְקוֹמְמִי הִתְפּוֹרֵר, הִתְפּוֹרְרִי
שם הפועל לְהִתְקוֹמֵם לְהִתְפּוֹרֵר
.

כלל ב – תשלום דגש בבניין נפעל

בבניין נפעל בעתיד, בציווי, בשם הפועל ובמשקל הִפָּעֲלוּת התחילית מנוקדת בצירי לפני פ' הפועל גרונית (=אהח"ע) או רי"ש, כגון יֵאָמֵר, תֵּהָרֵס, הֵעָלֵם, לְהֵחָשֵׁב, הֵרָתְמוּת, הֵאָחֲזוּת.

הערה: בשם הפועל לֵהָנוֹת נוהגים להשמיט את ה' הבניין.

.

שינויי תנועות בסביבת העיצורים הגרוניים

תנועה הבאה לפני עיצור גרוני או אחריו, יש נטייה להנמיכה. משום כך באה לעיתים תנועת פתח בקרבת גרונית, לעומת חיריק, סגול או צירי בצורה המקבילה שאין בה גרונית. כמו כן באה תנועת סגול בקרבת גרונית, לעומת חיריק בצורה שאין בה גרונית. הכללים שלהלן באים לקבוע את תחולתה של התופעה בצורות הפועל.

.

כלל ג – ניקוד התחילית בבניין קל עתיד לפני פ' הפועל גרונית

1. פ' הפועל הח"ע
(א) בבניין קל אותיות ית"ן במשקל יִפְעֹל והלמ"ד בשם הפועל מנוקדות בפתח לפני הח"ע [1], כגון יַהֲרֹס, תַּחְשְׁבִי, יַהֲדֹף[2], יַחֲשֹׂף[2], לַעֲמֹד;
כך גם בפועלי ל"י שפ' הפועל שלהם עי"ן [3], כגון יַעֲשֶׂה.
(ב) במשקל יפעַל אותיות ית"ן מנוקדות בסגול, כגון תֶּהְדַּר, יֶחְכַּם, יֶעְשַׁן.

התחילית אל"ף מנוקדת תמיד בסגול, כבפעלים שפ' הפועל שלהם אינה גרונית, כגון אֶהֱדֹף, אֶחְכַּם.

2. פ' הפועל אל"ף
לפני פ' הפועל אל"ף בסגול אותיות ית"ן והלמ"ד בשם הפועל מנוקדות בסגול, כגון יֶאֱסֹף תֶּאֶסְפִי יֶאֶסְפוּ לֶאֱסֹף; יֶאֱרַךְ יֶאֶרְכוּ. גם צורות נוכחת, נוכחים ונסתרים בפתח על דרך תַּאַסְפִי יַאַסְפוּ שבמקרא כשרות.

3. פועלי ל"י שפ' הפועל שלהם ה"ח
(א) בפועלי ל"י שפ' הפועל שלהם היא ה"ח – אותיות ית"ן מנוקדות בסגול או בפתח, כגון יֶחֱצֶה או יַחֲצֶה, יֶהֱמֶה, יַחֲנֶה.
(ב) הלמ"ד בשם הפועל מנוקדת בפתח, כגון לַהֲמוֹת, לַחֲסוֹת.
(ג) בפעלים לחיותלהיות אותיות ית"ן והלמ"ד בשם הפועל מנוקדות בחיריק, כגון יִהְיֶה, תִּחְיֶה, לִחְיוֹת.

[1] כן מנוקדות בפתח ב"כ השימוש וּו' החיבור בבואן לפני צורות המקור, כגון בַּעֲבֹר, כַּעֲשׂוֹת, וַחֲשֹׁב.
[2] במקרא יֶהְדֹּף, יֶחֱשֹׂף.
[3] על פועלי ל"י שפ' הפועל בהם ה"ח ראו סימן 3 להלן.

.

ד. צירופי בינוני

צירופי בינוני כגון 'יושב ראש', 'יוצא דופן' – שהם צירוף של פועל ותיאור פועל (יושב בראש, יוצא מן הדופן) – אפשר לראות בהם גם צירוף סמיכות.
לפי זה אפשר לומר: 'היושב ראש' וגם 'יושב הראש', 'היוצא דופן' וגם 'יוצא הדופן'; 'יושבים ראש' וגם 'יושבי ראש', 'יוצאים דופן' וגם 'יוצאי דופן'; 'היושבים ראש' וגם 'יושבי הראש', 'היוצאים דופן' וגם 'יוצאי הדופן'.

.

כלל ד – ניקוד הנו"ן בבניין נפעל והה"א בבניין הפעיל לפני גרונית

בבניין נפעל בעבר ובבינוני ובבניין הפעיל בעבר – התחילית שלפני אהח"ע מנוקדת בסגול: נֶהֱרַס, נֶחְשָׁב, הֶעֱלִים, הֶחְבִּיא.

פעלים אחדים בבניין נפעל יוצאים מכלל זה:

  1. בפעלים נענה, נעשהנעלה, נעווה הנו"ן מנוקדת בפתח: נַעֲנָה נַעֲנֵיתִי, נַעֲשָׂה נַעֲשֵׂיתָ, נַעֲלָה, נַעֲוָה.
    צורת הנסתרת (כשע' הפועל מנוקדת שווא): נֶעֶשְׂתָה, נֶעֶנְתָה, נֶעֶלְתָה, נֶעֶוְתָה (לצד נַעַשְׂתָה, נַעַנְתָה, נַעַלְתָה, נַעַוְתָה).
  2. כן מנוקדת הנו"ן בפתח בשם התואר נַעֲרָץ (לצד נֶעֱרָץ).
  3. בפועל נהיה – הנו"ן מנוקדת בחיריק: נִהְיָה נִהְיְתָה.

הערה: בגזרת ע"ו וע"ע הנו"ן לפני אהחע"ר באה בהברה פתוחה, והיא מנוקדת בקמץ או בחיריק או בצירי (כתשלום דגש), כגון נָחֹג, נִחַר, נֵחַן, נֵעוֹר, נֵאוֹת.[1]

עברית לשבת

פרשת תולדות – הולך וגדל או גדל והולך?

.

כלל ה – ניקוד התחילית ופ' הפועל גרונית בבניין הופעל

בבניין הופעל התחילית הבאה לפני אהח"ע מנוקדת בקמץ קטן (ופ' הפועל מנוקדת בחטף קמץ או בשווא) או בקיבוץ (ופ' הפועל בחטף פתח או בשווא), כגון הָעֳמַד, הֻעֲמַד.
דוגמאות הנטייה: הָעֳמַד הָעָמְדָה, מָעֳמָד מָעָמְדֵי־, יָעֳמַד יָעָמְדוּ; הֻעֲמַד הֻעַמְדָה, מֻעֲמָד מֻעַמְדֵי־, יֻעֲמַד יֻעַמְדוּ.

המנקד הֹעֲמַד הֹעַמְדָה, מֹעֲמָד מֹעֲמָדִים אינו משתבש.

עברית לשבת

פרשת ויצא – וַיֵּחַמְנָה

.

כלל ו – התנועה לפני ע' הפועל גרונית בציווי נוכחת ונוכחים בבניין קל

בבניין קל כשע' הפועל גרונית – פ' הפועל מנוקדת בפתח בצורות ציווי נוכחת ונוכחים, כגון לַחֲצוּ, מַחֲקִי, שַׁאֲלִי.

יוצאים מכלל זה פועלי פ' הפועל אל"ף, שפ' הפועל מנוקדת בהם בסגול, כגון אֶחֱזוּ, אֶהֱבוּ.
אין הדברים אמורים בפועלי ל"י.

.

כלל ז – פעלים מרובעים שהעיצור השני בהם גרוני

בניקודם של פעלים מרובעים שהעיצור השני בהם גרוני יש כמה דרכים:
בבניין פוּעל לצד הניקוד הרגיל בשווא, כגון שֻׁעְרַךְ, רֻאְיַן, תֻּאְרַךְ – אפשר לנקד בשתי דרכים: (א) שָׁעֳרַךְ שָׁעָרְכוּ מְשָׁעֳרָךְ, תָּאֳרַךְ תָּאָרְכוּ מְתָאֳרָךְ; (ב) שֻׁעֲרַךְ שֻׁעַרְכוּ מְשֻׁעֲרָךְ, רֻאֲיַן רֻאַיְנוּ מְרֻאֲיָן.

המנקד שֹׁעֲרַךְ מְשֹׁעֲרָךְ, תֹּאֲרַךְ מְתֹאֲרָךְ אינו משתבש.

בבניין פיעל – לצד הניקוד בשווא – מותר הניקוד בחטף פתח גם לאחר חיריק, כגון שִׁעֲשַׁע (ישעיהו יא, ח) וכן שִׁעַשְׁעָה, טִאֲטֵא, לִהֲטֵט, פִּעֲנוּחַ.

ראו עוד להלן כלל יב 2.

עברית לשבת

פרשת וישב – המקור הנטוי והכינוי החבור

.

כלל ח – התנועה בע' הפועל גרונית ולפני ל' הפועל גרונית בבניין קל בעתיד ובציווי

1. אין העיצור הגרוני בע' הפועל מחייב נטייה במשקל יִפְעַל בבניין קל עתיד וציווי. לפי זה:  יִמְחַק וגם יִמְחֹק; דְּחַף וגם דְּחֹף.

2. בבניין קל בעתיד ובציווי – פועלי ל' הפועל גרונית באים במשקל יִפְעַל, כגון יִגְבַּהּ, פְּתַח, שְׁמַע, וכן יִשְׂנָא (באל"ף נחה; בע' הפועל בא קמץ במקום פתח בהברה פתוחה).

במקרא גם טְבֹחַ (בראשית מג, טז), אסלוח (ירמיהו ה, ז; לפי הכתיב).

.

כלל ט – צורות בינונית בעלות ל' הפועל גרונית המסתיימות בתי"ו

בצורות בינונית המסתיימות בתי"ו ול' הפועל בהן היא הח"ע – ע' הפועל ול' הפועל מנוקדות בפתח, כגון נוֹגַהַת, נִפְתַּחַת, מְשֻׁגַּעַת.

על נטיית פועלי ל"א ראו גזרת ל"א: נטיית הפועל בעבר, בבינוני, בציווי ובעתיד.

.

כלל י – התנועה לפני ל' הפועל הח"ע בנוכחות ובנסתרות בעתיד ובציווי

בצורות העתיד והציווי המסתיימות ב־נָה (צורות הנוכחות והנסתרות) – שברגיל (כאשר ל' הפועל אינה גרונית) ע' הפועל מנוקדת בהן בצירי או בפתח – ע' הפועל שלפני ל' הפועל הח"ע מנוקדת בפתח. למשל: תֵּדַעְנָה (לעומת תֵּשֵׁבְנָה[1]), תִּפָּתַחְנָה (לעומת תִּכָּתֵבְנָה[1]), תַּרְגַּעְנָה (לעומת תַּרְגֵּזְנָה), שַׂמַּחְנָה (לעומת סַפֵּרְנָה), תִּתְמַהְמַהְנָה (לעומת תִּתְגַּלְגֵּלְנָה).

.

כלל יא – התנועה לפני הח"ע סופית

כאשר ל' הפועל הח"ע באה בסוף המילה וע' הפועל מנוקדת בחיריק, בחולם או בשורוק – ל' הפועל מנוקדת בפתח גנובה, כגון יַשְׁמִיעַ, לִשְׁלֹחַ, תָּמוּהַּ.

במקום שברגיל (כאשר ל' הפועל אינה גרונית) ע' הפועל מנוקדת בצירי – בצורות עבר, עתיד, ציווי ושם הפועל אפשר לנקד את ע' הפועל בפתח לפני הח"ע סופית ואפשר לנקדה בצירי ואחריו פתח גנובה. למשל: שִׂמַּח או שִׂמֵּחַ; הֵרַע או הֵרֵעַ; יִתְמַהְמַהּ או יִתְמַהְמֵהַּ; שַׂמַּח! או שַׂמֵּחַ!; לְהִמָּנַע או לְהִמָּנֵעַ. בצורות הבינוני ע' הפועל מנוקדת בצירי ואחריו פתח גנובה. למשל: שׁוֹמֵעַ, מְשַׂמֵּחַ, מִתְמַהְמֵהַּ.

במקרא צורות בינוני אחדות מנוקדות בפתח (ולא בצירי ובפתח גנובה), כגון רוֹקַע, מֵרַע.

.

כלל יב – חטף במקום שווא

1. שווא נע
בעיצורים הגרוניים בא חטף תמורת שווא נע, כגון מְאַחֲלִים, הִתְבַּהֲרוּ, עֲמֹד, אֱסֹף.

2. שווא נח
א.
 בעיצורים הגרוניים השווא הנח נשמר או מומר בחטף, כגון טִאְטֵא או טִאֲטֵא [1], נֶעְצַב או נֶעֱצַב, נֶהְדָּר או נֶהֱדָר, לַחְפֹּף[2] או לַחֲפֹף. ויש שנוהג ניקוד אחד, כגון בפעלים יִהְיֶה, לִחְיוֹת, מַהְבִּיל, הֶעְפִּיל (בשווא נח); אֶעֱבֹר, תַּהֲפֹךְ, הֶאֱפִיל, נֶעֱרַם, נֶאֱמָן (בחטף).[3]

הערה: אם אחרי השווא הנח בא עיצור בשווא – תבוא במקום החטף תנועה כתנועת החטף, כגון תַּהַפְכִי, נֶעֶרְמוּ.

ב. השווא הנח נשמר בל' הפועל הח"ע [4] באמצע המילה – בהברה מוטעמת [5] כגון תָּמַהְתִּי, תִּשְׁכַּחְנָה; או בהברה לא מוטעמת לפני תי"ו כגון שְׁמַעְתֶּם, שְׁלַחְתָּנוּ.

הערה: בהברה לא מוטעמת שלא לפני תי"ו יכול לבוא חטף, כגון שְׁכַחֲנוּךָ, יְדַעֲנוּם.

3. השווא המכונה "מרחף"[6]
שווא "מרחף" יומר בדרך כלל בחטף, כגון מַחֲקִי, אֶחֱזִי.

בפעלים שיש בהם רצף של גרוניים (במקום השני והשלישי במילה) עשוי השווא ה"מרחף" להישאר כשווא או להפוך לחטף; למשל: נֶאֶחְזוּ או נֶאֶחֲזוּ, יֶאֶחְזוּ או יֶאֶחֲזוּ, נֶאֶהֲבוּ; כמו כן אפשרי ניקודה של האות הגרונית הראשונה בשווא נח (כבצורות ללא גרונית): נֶאְהֲבוּ.

[1] במקרא וְטֵאטֵאתִיהָ (ישעיהו יד, כג). ההחלטה על ניקוד פועל זה התקבלה בישיבה רל, וראו עוד כלל ז על פעלים מרובעים שהעיצור השני בהם גרוני.
[2] השווא בשם הפועל של בניין קל נחשב שווא נח.
[3] הוא הדין בשמות העצם, כגון מַחְרֹזֶת או מַחֲרֹזֶת, מַחְבּוֹאִים או מַחֲבוֹאִים, מַעְגָּל או מַעֲגָל, רַחְצָה או רַחֲצָה – בשווא נח או בחטף; ויש שנוהג ניקוד אחד כגון בשמות מַעְבָּדָה, שִׁעְבּוּד, מִחְזוּר (בשווא נח); אַהֲבָה, תִּאֲרוּךְ (בחטף).
[4] על נטיית פועלי ל"א ראו גזרת ל"א: נטיית הפועל בעבר, בבינוני, בציווי ובעתיד.
[5] אך ראו כלל טו על צורות עבר נוכחת.
[6] שווא שמקורו בתנועה הבא באות לא דגושה אחרי תנועה קטנה. המונח 'שווא מרחף' משמש בהוראת הדקדוק ואינו מונח מדעי.

.

כלל יב – הצירי במ"ם בשמות מגזרת הכפולים ובבינוני־הפעיל בגזרת ע"ו

1. הצירי במ"ם המשקל בשמות מגזרת הכפולים מתקיים רק בסמיכות היחיד. בשאר הצורות הצירי משתנה לשווא. למשל: מֵחַם מֵחַם־ מְחַמִּי מְחַמִּים מְחַמֵּיהֶם, מֵמַד מֵמַד־ מְמַדִּים מְמַדָּיו, מֵסַב מֵסַב־(הגלילים) מְסַבֵּי־, מֵצַד מֵצַד־(האוזן), מֵצַר מֵצַר־ מְצָרִים מְצָרֵי־, מֵגֵן מֵגֵן־ מְגִנָּם מְגִנִּים מְגִנֵּי־(ירושלים).

2. הצירי במ"ם הבינוני של בניין הפעיל בשמות מגזרת ע"ו-ע"י מתקיים רק בסמיכות היחיד. בשאר הצורות הצירי משתנה לשווא. למשל: מֵקִים מֵקִים־ מְקִימִי, מֵדִיחַ מֵדִיחַ־(כלים) מְדִיחֵי־, מֵלִיץ מֵלִיץ־(יושר) מְלִיצוֹ מְלִיצֵי־.

.

כלל יג – תנועת החטף בפועל

1. חטף פתח
בדרך כלל בא חטף פתח במקום השווא, כגון אֲמַרְתֶּם, תִּבְחֲרִי, לַעֲמֹד, עֲשׂוּ, נִשְׁאֲרָה, נֹהֲלוּ, מֻעֲמָד.

במקרים אחדים תנועת החטף אינה פתח, ואלו הם:

2. חטף סגול
(א) אחרי תחילית המנוקדת בסגול, כגון לֶאֱסֹף, נֶהֱרָס, הֶחֱשִׁיב, הֶעֱבִידוּ.

במקרא יש גם צורות כגון יֹאחֱזוּךָ (ירמיהו יג, ב), וְאֶחֳזִי (רות ג, טו).

(ב) בפועלי פ' הפועל אל"ף בציווי של בניין קל (בגוף נוכח ונוכחות, בדומה לצורת העתיד), כגון אֱגֹר, אֱמַץ, אֱגֹרְנָה, ובצורת המקור הנטוי, כגון בֶּאֱסֹף, כֶּאֱכֹל.[1]

במקרא גם בחטף פתח, כגון אֲבֹד (דברים ז, כ), וּבַאֲבֹד (משלי יא, י), אֲחֹז (מלכים א ו, ו), בַּאֲכֹל (במדבר כו, י).

(ג) בפעלים הָיָה וחָיָה בעבר נוכחים לצד הניקוד בחטף פתח הֲיִיתֶם־ן, חֲיִיתֶם־ן, יש גם ניקוד בחטף סגול: הֱיִיתֶם־ן, חֱיִיתֶם־ן; בפועל הָיָה, הָוָה בציווי: הֱיֵה, הֱיִי (לצד הֲיִי), הֱיוּ, הֱיֶינָה; הֱוֵה, הֱוִי, הֱווּ, הֱוֶינָה.

3. חטף קמץ
בבניין הופעל אחרי תחילית המנוקדת בקמץ קטן, כגון הָאֳרַךְ, מָעֳמֶדֶת, אָחֳזַק; בבניין פוּעל אחרי פ' הפועל המנוקדת בקמץ קטן, כגון מְשָׁעֳרָךְ.

ראו עוד כלל ה על בניין הופעל שפ' הפועל בו גרונית וכלל ז על פעלים מרובעים שהעיצור השני בהם גרוני.

[1] על נטיית פועלי פ"א ראו גזרת פ"א.

.

כלל יד – חטף לפני שווא בפועל

באמצע המילה, במָקום שהיה צריך לבוא חטף לפני שווא, באה רק תנועת החטף, כגון תַּעַמְדִי, יֶאֶסְפוּ, נֶאֶסְפָה, הָאָכְלָה, שִׁעַשְׁעָה.
אבל בתחילת המילה – בציווי של בניין קל – בא חיריק, כגון הִרְסוּ, חִשְׁבִי, עִמְדוּ.

ראו עוד כלל ז על פעלים מרובעים שהעיצור השני בהם גרוני.

.

כלל יד – משקלי פּוֹעֵל, מְפַעֵל, מִתְפַּעֵל

במשקלים פּוֹעֵל, מְפַעֵל, מְפוֹעֵל (=מְפוֹלֵל), מִתְפַּעֵל, מִתְפּוֹעֵל (=מִתְפּוֹלֵל) הצירי משתנה לשווא. לפני כינויי הנוכח הנוכחים והנוכחות הצירי משתנה לסגול.[1] בשמות שע' הפועל בהם מאותיות אהח"ע הצירי משתנה לסגול או לפתח, וכשל' הפועל מאותיות אהח"ע, הצירי יכול גם להישמר. למשל: סוֹפֵר סוֹפְרֵנוּ סוֹפֶרְךָ סוֹפֶרְכֶם סוֹפְרִים סוֹפְרֵי- סוֹפְרוֹת סוֹפְרוֹתֵינוּ, אוֹהֵב אוֹהֲבִי אוֹהַבְךָ או אוֹהֶבְךָ אוֹהַבְכֶם או אוֹהֶבְכֶם אוֹהֲבֵינוּ, שׂוֹנֵא שׂוֹנְאִי שׂוֹנַאֲךָ או שׂוֹנֵאֲךָ שׂוֹנַאֲכֶם או שׂוֹנֵאֲכֶם שׂוֹנְאֵינוּ; מְלַמֵּד מְלַמֶּדְךָ מְלַמְּדַי מְלַמְּדֵי־, מְנַהֵל מְנַהַלְךָ או מְנַהֶלְךָ, מְפַקֵּחַ מְפַקַּחֲכֶם או מְפַקֵּחֲכֶם מְפַקְּחוֹת, מְשׁוֹרֵר מְשׁוֹרֶרְכֶם מְשׁוֹרְרִים מְשׁוֹרְרֵי־; מִתְאַגְרֵף מִתְאַגְרְפֵי־, מִתְגּוֹשֵׁשׁ מִתְגּוֹשְׁשִׁים.

הערה
צורת הנקבה יחידה של שמות במשקלים האלה שקולה כרגיל במשקל סגולי ונוטה על פי כללי המשקלים הסגוליים. למשל: סוֹפֶרֶת, אוֹהֶבֶת, רוֹפֵאת (בנפרד ובנסמך, וראו להלן), מְפַקַּחַת, מְשׁוֹרֶרֶת, מִתְאַגְרֶפֶת; ובנטייה: סוֹפַרְתָּם, אוֹהַבְתּוֹ, רוֹפֵאתוֹ, מְפַקַּחְתּוֹ וכיו"ב.
ויש שצורת הנקבה יחידה מסתיימת ב־ְ־ָה, כגון רוֹפְאָה, ונטייתה: רוֹפְאַת־(שיניים) רוֹפְאָתִי רוֹפְאַתְכֶם. הוא הדין לשמות עצם מובהקים כגון דּוֹבְרָה – דּוֹבְרַת־ דּוֹבְרָתִי דּוֹבְרַתְכֶם.

ראו גם כלל טו – משקלי פּוֹעֵלָה, מְפַעֵלָה, מִתְפַּעֵלָה.

[1] במקרא יש אוֹיִבְךָ.

.

כלל טו -ניקוד ל' הפועל הח"ע בצורת הנוכחת בעבר

ל' הפועל הח"ע בצורת הנוכחת בעבר מנוקדת בפתח או בשווא: לָקַחַתְּ או לָקַחְתְּ, נַחַתְּ או נַחְתְּ, הִשְׁבַּעַתְּ או הִשְׁבַּעְתְּ.

התי"ו באה בדגש קל ובשווא בשני המקרים.

.

כלל טו – משקלי פּוֹעֵלָה, מְפַעֵלָה, מִתְפַּעֵלָה

השמות במשקלים פּוֹעֵלָה, מְפַעֵלָה, מִתְפַּעֵלָה נוטים בביטול הצירי במרחק של שתי הברות מן הטעם. למשל: תּוֹעֵבָה תּוֹעֲבַת־ תּוֹעֲבָתוֹ תּוֹעֵבוֹת תּוֹעֲבוֹתֵיהֶם; תּוֹלֵעָה תּוֹלְעַת־ תּוֹלֵעוֹת תּוֹלְעוֹת־; יוֹלֵדָה יוֹלְדָתוֹ; מְכַשֵּׁפָה מְכַשְּׁפַת־ מְכַשְּׁפָתוֹ מְכַשְּׁפָתֵנוּ מְכַשֵּׁפוֹת מְכַשְּׁפוֹת־.

כך יהיו נוטים גם שמות שמן המקרא, כגון נוֹטֵרָה, מְשַׁכֵּלָה, מִתְנַכֵּרָה.

השוו כלל יד – משקלי פּוֹעֵל, מְפַעֵל, מִתְפַּעֵל.

עברית לשבת

פרשת תרומה – תרם תרומה והרים תרומה

עברית לשבת

פרשת פקודי – מה ממלא את מה

עברית לשבת

פרשת ואתחנן – ואהבת