ישיבה שנה

י' במרחשוון תשע"ח, 30 באוקטובר 2017

קובץ מצורף

החלטות בדקדוק שהתקבלו או עודכנו בישיבה

.

הפועל בגזרת פ"א

הפעלים אָבַד, אָבָה, אָכַל, אָמַר, אָפָה נוטים בעתיד בבניין קל בביטול קבוע של האל"ף (בהגייה; ובצורת המדבר אף בכתיב), כגון אֹבַד, יֹאבֶה, תֹּאכַל, נֹאמַר, יֹאפוּ.
שאר פועלי פ"א נוטים על דרך השלמים, כגון תֶּאֱזֹר, יֶאֱרֹב, תֶּאֱרַךְ, נֶאֱשַׁם, תֶּאֱרַע.[1]
הפעלים אָהַב, אָחַז נוהגים בשתי הדרכים: אֹהַב תֹּאהַב, אֶאֱהַב תֶּאֱהַב; אֹחַז תֶּאֱחֹז.
הפועל אָהַד נוטה כנטיית אָהַב: אֹהַד יֹאהַד, אֶאֱהַד יֶאֱהַד.

הערה: במקרא יש פעלים נוספים בביטול האל"ף, כגון "אֹסְפָה הצֹלעה והנדחה אקבצה" (מיכה ד, ו; אבל אֶאֱסֹף – מיכה ב, יב), וָאוֹצְרָה (נחמיה יג, יג). בלשון חכמים: יֹאגַד. האל"ף נאלמת במקרא גם בבניינים אחרים, כגון נֹאחֲזוּ (במדבר לב, ל), וַיּוֹחֶר (שמואל ב כ, ה).

[1] ראו עוד חטף במקום שווא.

.

ניקודן של מילים לועזיות בלשוננו

א. כל תנועת i נכתבת בחיריק מלא גם בניקוד. למשל: צִילִינְדְּרִי, הִידְרוֹדִינָמִי, הִיסְטוֹרְיָה, טִיפּוּס, סִינְתֵּטִי.

ב. כל תנועת o נכתבת בווי"ו חלומה. למשל: קוֹאוֹרְדִּינַצְיָה, אוֹבְּיֶקְטִיבִי, גֵּאוֹלוֹגְיָה, אוֹפְּטִימָלִי.

ג. כל תנועת u נכתבת בווי"ו שרוקה. למשל: מוֹלֵקוּלָה, מוּלְטִי־, טוּרְבִּינָה, פוּנְקְצִיָּה.

ד. תנועת a בהברה פתוחה מנוקדת בקמץ (קָטָלוֹג, מָתֵמָטִיקָה); בהברה סגורה לא־סופית – בפתח (פַנְטַסְטִי, קְוַנְטִים); בהברה סגורה בסוף מילה – בקמץ (אַטְלָס, בָּלָגָן), אבל בהברה סגורה כפליים או המסתיימת בפ"א או בי"ת דגושות – בפתח (בַּנְק, אַפּ, טַאבּ).[1]
הערה: כל אל"ף הנכתבת בכתיב המלא לציון התנועה a תיכתב גם בכתיב המנוקד, למשל פַּארְק, סוֹצְיָאלִי.

ה. התנועה שמקורה ב־eu נכתבת בצירי מלא. למשל: אֵיקָלִיפְּטוּס, רֵימָטִיזְם, נֵירוֹלוֹגְיָה, נֵיטְרָלִי.

ו. תנועת e מנוקדת לפי סוג ההברה: בהברה פתוחה – בצירי (טֵלֵפוֹן, טֵנִיס), אבל בסוף מילה ־ֶה (קָפֶה, תֶּה); בהברה סגורה בראש מילה ובאמצע מילה – בסגול (אֶמְבַּרְגּוֹ, לֶיְזֶר, סִימֶטְרִי, קוֹנְצֶרְטִים, זֶבְּרָה); בהברה סגורה בסוף מילה – בצירי (טְרַפֵּז), אבל אם ההגייה הרווחת מלעילית – בסגול (סוֹלֶר, מֵטֶר); בהברה סגורה כפליים בסוף מילה – בצירי (קוֹנְצֵרְט, דּוּפְּלֵקְס).

ז. בדרך כלל אין מציינים הכפלה במילים לועזיות. אבל אם המנקד רואה בכך צורך, הוא יכול לציין את ההכפלה בדגש חזק (ולא באות כפולה).[2]

ח. (1) דגש קל: האותיות גד"ת באות דגושות (בדגש קל) או רפויות על פי כללי העברית.  עם זאת לא יבוא דגש קל באותיות גד"ת בבואן בסוף המילה לאחר שווא נח, למשל: דִּיוִידֵנְד, כִּירוּרְג, אַפַּרְטְהַיְד.
באות ג' [ğ] לא יסומן דגש קל, למשל: ג'וּנְגֶּל.

(2) דגש חזק: לאחר אותיות מש"ה מסומן דגש חזק באות הראשונה של מילים לועזיות כבמילים עבריות, למעט בפ"א רפה ובכ"ף רפה, לדוגמה הַגּ'וּנְגֶּל, הַזָּ'קֵט, הַצִּ'יטָה, אבל הַפַנְטַזְיָה, הַכְרוֹנִי (לצד הַכְּרוֹנִי).

ט. מסמנים שווא במילים לועזיות. אין מסמנים בהן שווא בסוף המילה גם אם קודם לו שווא אחר (קוּרְס, סֵקְס).
כל שווא במילים לועזיות הוא שווא נח. אין משתמשים בחטפים.
התנועות במילים לועזיות אינן משתנות לשווא בנטייה. למשל: סָלָט סָלַט־ סָלָטִים סָלָטֵי־, בָּלוֹן בָּלוֹנִים, דּוֹלָר דּוֹלָרִים דּוֹלָרֵי־, טֵלֵפוֹן טֵלֵפוֹנִים.

תנו דעתכם: מילים שנשאלו לעברית בתקופות קדומות (בעיקר בספרות חז"ל) ואפשר להכילן בתבנית עברית (=שורש ומשקל) ייכתבו וינוקדו בהתאם לעברית, כגון פֻּנְדָּה, הִמְנוֹן, וחלים עליהן כללי נטיית השם, כגון סַפְסָל ספסְלי־.
במילים מובהקות בלועזיותן שאין אפשרות לדוחקן במשקל עברי רגיל, כל תנועות o ו־u ייכתבו וינוקדו בחולם ובשורוק – כדרך המילים הלועזיות. למשל: פְּרוֹזְדּוֹר, אַפּוֹטְרוֹפּוּס.

[1] הערת המזכירות המדעית: על כתיב אל"ף לציון תנועת a יפה הכלל שנקבע בכללי התעתיק מלועזית לעברית: תנועת a אפשר לציינה ב־א במקום שהיעדרה עלול לגרום שיבוש בקריאה, וראוי לכותבה בשמות קצרים בני שתיים־שלוש אותיות (בלי האל"ף). בשמות הקצרים היא נכתבת גם בכתיב מנוקד.
[2] על דגש ביו"ד במילים לועזיות ראו ניקוד בסביבת יו"ד במילים לועזיות.

 

.

כללי הכתיב החדשים

הכללים החדשים המתפרסמים כאן הם פרי תהליך יסודי וממושך. ראשיתו בבחינת מנהגי הכתיב הרווחים בהוצאות הספרים, בעיתונות ובמרשתת. המשכו בהצעה שהכין צוות מצומצם לקראת הדיון בוועדת הדקדוק של האקדמיה ובהתייעצות עם חברים רבים באקדמיה. ועדת הדקדוק דנה בהצעה, גיבשה את הכללים והגישה אותם למליאת האקדמיה לדיון כללי בשנת תשע"ו, ואחר כך שבה ודנה בהערות חברי האקדמיה. הדיון הסופי בכללים היה בשנת תשע"ז בשלוש ישיבות של מליאת האקדמיה: ישיבה שמז, ישיבה שמט, וישיבה שן. בישיבה שנה (תשע"ח) הוכנסו כמה תיקונים לכללים (בכלל ב חריג 1, בכלל ב הערה 2, בכלל ו סעיף 3).

השינויים שחלו בכללים מסומנים להלן בצבע אדום.

גרסה להדפסה

דיונים קודמים בכתיב

  • דיונים בכתיב בוועד הלשון: דוד ילין, "הכתיב העברי", זכרונות ועד הלשון ה (תרפ"א), עמ' 54–64; "הוכוחים בדבר ההרצאה הקודמת", זכרונות ועד הלשון ה (תרפ"א), עמ' 65–85; "שאלת המלא והחסר" (שיחה), זכרונות ועד הלשון ו (תרפ"ח), עמ' 24–30; "מפעולות ועד הלשון", לשוננו ג (תרצ"א), עמ' 73–77; יוסף קלוזנר, "כתיב מלא או חסר", לשוננו י (תרצ"ט), עמ' 251–256; נ"ה טור־סיני, "לשאלת הכתיב העברי" לשוננו י (תרצ"ט), עמ' 257–261; הצעת כללי הכתיב, לשוננו יא (תש"א-תש"ב), עמ' 232–242; אספת ועד הלשון בסוכות תש"ד, לשוננו יב (תש"ד), עמ' 198–199, עמ' 200239; נספחים לזכרון הדברים, לשוננו יב (תש"ד), עמ' 240–251; אספת ועד הלשון בל"ג בעומר תש"ד, לשוננו יג (תש"ה), עמ' 71–94; זאב בן־חיים, "לפתרון שאלת הכתיב ע"י ועד הלשון" (הרצאה בכינוס מורשי ועד הלשון), לשוננו יד (תש"ו), עמ' 136–142; כללי הכתיב חסר הניקוד, לשוננו טז (תש"ח), עמ' 82–89
  • דיונים בכתיב במליאת האקדמיה: ישיבות מח, מט, נ, נא, נג (תשכ"ב-תשכ"ג); ישיבה ס (תשכ"ד), ישיבה עח, פא, פד, פה (תשכ"ז-תשכ"ח); ישיבה ריארטז (תשנ"ד)
.

כלל א – התנועה החוצצת חולם אחרי ל' הפועל בעבר בגוף ראשון ושני בגזרת עו"י וע"ע

1. בניין קל
בפועלי ע"ו-ע"י הנטייה היא בלא תנועה חוצצת אחרי ל' הפועל. לדוגמה: קַמְתִּי, רַבְתָּ.
במקרא בפועלי ע"י גם בתנועה חוצצת: בִּינוֹתִי, רִיבוֹתָ.

בפועלי ע"ע ל' הפועל מנוקדת בחולם מלא. לדוגמה: סַבּוֹתִי, קַלּוֹתִי.
במקרא יש גם תַּמְנוּ (בלא תנועה חוצצת).

2. בניין נפעל
בפועלי ע"ו יש שתי דרכי נטייה. האחת לפעלים שבהם הנו"ן בקמץ (לא מתקיים) ופ' הפועל בלי דגש; השנייה לפעלים שבהם הנו"ן בחיריק ופ' הפועל בדגש חזק (אם פ' הפועל גרונית – הנו"ן בצירי ופ' הפועל בלי דגש).
בפעלים בלא דגש הנטייה היא בתנועה חוצצת או בלעדיה, כגון נְסוּגוֹתִי נְסוּגוֹתֶם וגם נָסֹגְתִּי נְסָגְתֶּם.
בפעלים בעלי דגש (או בעלי תשלום דגש) הנטייה היא בלא תנועה חוצצת, כגון נִזּוֹן נִזֹּנְתִּי נִזָּנְתֶּם.

דוגמאות לפעלים בלי דגש: נָבוֹךְ, נָבוֹן, נָגוֹז, נָדוֹן, נָדוֹשׁ, נָכוֹן, נָלוֹז, נָמוֹג, נָמוֹט, נָסוֹג, נָפוֹג, נָפוֹץ.
דוגמאות לפעלים בדגש (או בתשלום דגש): נֵאוֹת, נִדּוֹן, נִזּוֹן, נִלּוֹשׁ, נִמּוֹחַ, נִמּוֹל, נִנּוֹחַ, נֵעוֹר, נִצּוֹד, נִשּׁוֹם.

בפועל ע"ע הנטייה הרגילה היא בתנועה חוצצת בלבד, כגון נְסַבּוֹתִי, נְדַמּוֹתֶם (ולא "נָסַבְתִּי", "נָדַמְתָּ"). בפעלים שצורתם מעידה על הכפלה של פ' הפועל (כגון נֵחַן, נִחַר) הנטייה ברגיל היא בלי תנועה חוצצת, כגון נֵחַנְתִּי.

3. בבניין הפעיל הנטייה היא בתנועה חוצצת או בלעדיה: הֲקִימוֹתִי וגם הֵקַמְתִּי, הֲסִבּוֹתָ או הֵסַבְתָּ.

4. בבניין הופעל הנטייה היא בלי תנועה חוצצת, כגון הוּקַמְתִּי, הוּסַבְתָּ.

.

ב. חילופי גזרות בפעלים שונים

חילופי גזרות אופייניים לפעלים בעלי שורשים שאינם שלמים (כלומר שלא כל אותיות השורש שלהם הגויות כעיצורים בכל הנטייה); פעלים אלו יכולים לנטות כפעלים מגזרות אחרות (ולא כדרך המלך בגזרתם). התופעה מוכרת בעברית מכל תקופותיה. דוגמאות מן המקרא: הֵרֹמּוּ (במדבר יז, י) – רו"ם נפעל על דרך ע"ע (בדגש במ"ם); יָרוּן (משלי כט, ו) – רנ"ן קל על דרך ע"ו (שורוק במקום חולם); "וְהַיּוֹם רַד מְאֹד" (שופטים יט, יא) – יר"ד קל ללא יו"ד; דוגמאות מלשון חכמים: קרינו (במקום קראנו), יצתה (במקום יצאה) – פועלי ל"א כפועלי ל"י; הוֹבִיר (למשל משנה בבא מציעא ט, ג; הניח את השדה בּוּר) – ע"ו על דרך פ"י; דוגמאות מן הפיוט: בט (=הבּיט), גש (=נִגַּשׁ) – פועלי פ"נ קל בלי נו"ן; דוגמה מעברית ימינו: אֶזֹּם תִּזֹּם – יז"ם בבניין קל על דרך פ"נ (בדגש בזי"ן).

בהחלטות בסעיף הזה ניתנים חילופי גזרות בפעלים המשמשים גם בימינו; חילופי גזרות אחרים הובאו בסעיפים הקודמים של נטיית הפועל.

1. הפועל יָגֹר נוטה בעתיד ובציווי על דרך ע"ו: אָגוּר תָּגוּר, גּוּר גּוּרוּ.

2. הפועל יָעַץ בעתיד בציווי ובשם הפועל נוטה הן על דרך פ"י – אִיעַץ, יְעַץ יַעֲצִי, לִיעֹץ, הן על דרך ע"ו – יָעוּץ, עוּץ, לָעוּץ.

3. בבניין נפעל משמשות הצורות נָמַק (עבר) נָמָק נָמֵק נְמַקִּים (בינוני), יִמַּק יִמַּקּוּ (עתיד) – על דרך ע"ע, וגם נִמּוֹק נִמּוֹקִים – על דרך ע"ו.

4. הפעלים הטיל, הניח, הסית (בבניין הפעיל), הוטל, הונח, הוסת (בבניין הופעל) נוהגים הן על דרך ע"ו הן על דרך פ"נ בלי הבדל משמעות: הֵטִיל או הִטִּיל, הֵנִיחַ או הִנִּיחַ, הֵסִית או הִסִּית; הוּטַל או הֻטַּל, הוּנַח או הֻנַּח, הוּסַת או הֻסַּת.
גם הפועל הלין בהוראת 'התלונן' נוהג כך: הֵלִין או הִלִּין. בהוראת 'אירח ללילה', 'עיכב' – הֵלִין בלבד.

5. הפועל הזיע (והשם הזעה) – נטייתו על דרך פועלי ע"ו: הֵזִיעַ, מֵזִיעַ (וכן הֲזָעָה). הנטייה על דרך פועלי פ"נ מותרת אף היא: הִזִּיעַ (וכן הַזָּעָה).

6. הפעלים מן השורש ינ"ק נוטים בבניין הפעיל הן על דרך פ"י הן על דרך ע"ו: הֵינִיקָה מֵינִיקוֹת תֵּינִיק לְהֵינִיק, הֵנִיקָה מְנִיקוֹת תָּנִיק לְהָנִיק.

גם בפעלים מן השורש טו"ב שתי הדרכים אפשריות: הֵטִיב מְטִיבִים או הֵיטִיב מֵיטִיבִים; בעתיד ובשם הפועל הצורות הרווחות הן על דרך פ"י: יֵיטִיב לְהֵיטִיב.

7. בבניין נפעל משמשות הצורות נָסוֹג, נְסוֹגִים וכדומה – על דרך ע"ו, ובבניינים הפעיל והופעל משמשות הצורות הִסִּיג מַסִּיגָה, הֻסַּג מֻסָּגִים וכדומה – על דרך פ"נ.

8. בבניינים הפעיל והופעל משמשות הצורות הִתִּישׁ, מַתִּישׁ, מֻתָּשׁ וכדומה – על דרך פ"נ, ובבניין קל משמשות הצורות תַּשׁ, תָּשַׁשׁ, תָּשׁוּשׁ וכדומה – כדרך הכפולים.

9. מן השורש החדש זו"ח נגזרים בעברית ימינו הפעלים זָח (כגון תזוּח דעתו), הֵזִיחַ. הפועל הֵזֵחַ (מגזרת ע"ע) משמש בעיקר בלשון הספרותית.

10. הפועל הֵגֵס (מן השורש גס"ס) נוטה גם על דרך ע"ו – הֵגִיס – בשתי המשמעויות (גם הגסת הדעת וגם הגסת הקדרה).

11. השורש מש"ש בבניין נפעל נוטה על דרך ע"ו – נִמּוֹשׁ.

ראו עוד על חילופי גזרות: פעלים שונים בגזרת פ"נ.

.

אַפּוֹטְרוֹפּוּס בנטייה

ג. נטיית אַפּוֹטְרוֹפּוּס היא אַפּוֹטְרוֹפְּסִית או אַפּוֹטְרוֹפְּסָה, אַפּוֹטְרוֹפְּסִים, אַפּוֹטְרוֹפְּסוֹת. השם המופשט: אַפּוֹטְרוֹפְּסוּת.

הערה: בספרות חז"ל ואחריה מוכרים צורות וכתיבים אחרים, ובהם אפיטרופוס, אפיטרופא ואפיטרופיא (לנקבה), אפיטרופים.

.

כללי הפיסוק

יסודם של כללי הפיסוק המובאים פה בכללי הפיסוק של ועד הלשון (ראו לשוננו יב [תש"ד], עמ' 252–263).

בשנת תשמ"ד (1984) כוננה האקדמיה את ועדת הפיסוק, וחבריה היו עוזי אורנן (יו"ר), אהרן אמיר, אהרן מגד, שמשון מלצר, יזהר סמילנסקי, מנחם צבי קדרי ואליעזר רובינשטיין; מזכיר הוועדה – יגאל ינאי. הצעת הוועדה הובאה לפני ועדת הדקדוק ולפני ועד הדקדוק, ונדונה בישיבות המליאה קצטרארברד ורז בשנים תשנ"א–תשנ"ג (זיכרונות האקדמיה לח-לט-מ לשנים אלו). הכללים אושרו סופית בישיבה רז של מליאת האקדמיה ביום י"ד בכסלו התשנ"ג (9 בדצמבר 1992). המזכירות המדעית ניסחה את הכללים ניסוח סופי והוסיפה דוגמאות.

שר החינוך והתרבות אמנון רובינשטיין חתם על כללי הפיסוק החדשים ביום כ"ו בטבת התשנ"ד (9 בינואר 1994), והם פורסמו ברשומות (ילקוט הפרסומים 4195, י"ג באדר התשנ"ד, עמ' 2410–2434).

לקראת הדפסת מהדורה חדשה של הכללים בשנת תשע"ח (2017) – כעבור כחצי יובל מאז הפרסום הראשון של "כללי הפיסוק החדשים" בשנת תשנ"ג – נערכו הכללים עריכה קלה במזכירות המדעית של האקדמיה בעצה אחת עם ועדת הדקדוק: מקצת הדוגמאות הוחלפו וכמה ניסוחים שופרו לאור הניסיון שנצבר במהלך השנים. הנוסח החדש אושרר בישיבת מליאת האקדמיה ללשון העברית ביום י' במרחשוון תשע"ח, 30 באוקטובר 2017 (ישיבה שנה).

.

כלל ו – משקל פָּעֵל

1. במשקל פָּעֵל רבים השמות שהצירי מתקיים בהם, וכך צריך לנהוג בכל שם המתחדש במשקל זה. למשל: אָבֵל אֲבֵלִים אֲבֵלֵי־ אֲבֵלָה אֲבֵלַת־ אֲבֵלָתוֹ, אָשֵׁם אֲשֵׁמֵי־, בָּצֵק בְּצֵקְךָ בְּצֵקְכֶם בְּצֵקָם, דָּשֵׁן דְּשֵׁנֵי־, חָפֵץ חֲפֵצִים חֲפֵצֵי־(חיים), יָעֵן יְעֵנֵי־, יָרֵחַ יְרֵחַ־ יְרֵחֲךָ יְרֵחֲכֶם יְרֵחֵיהֶם, יָשֵׁן יְשֵׁנֵי־(עפר), כָּבֵד [האיבר] כְּבֵדֵי־, סָפֵק סְפֵקוֹתֵיהֶם, קָמֵעַ[1] קְמֵעוֹתַי קְמֵעַי, שָׁכֵן שְׁכֵנִי שְׁכֵנְכֶם־ן שְׁכֵנֵיהֶם שְׁכֵנוֹתַי שְׁכֵנוֹתֵיהֶם.

2. השמות האלה נוטים בביטול חלקי של הצירי: גָּדֵר[2], זָקֵן, חָבֵר, חָדֵל, חָנֵף, חָסֵר, חָצֵר, יָעֵל, יָרֵא, יָרֵךְ, כָּבֵד (היפוכו של קל), כָּרֵס, כָּתֵף, נָמֵל, עָקֵב[3], עָרֵל, שָׁלֵו.[4]
דוגמת הנטייה: נָמֵל, נְמַל־ [חֲבֵר־], נְמֵלְךָ, נְמֵלֵךְ, נְמֵלוֹ, נְמֵלָהּ, נְמֵלֵנוּ, נְמֵלְכֶם־ן, נִמְלֵי־ [חַצְרוֹת־], נִמְלֵיכֶם־ן [חַצְרוֹתֵיכֶם־ן].

הערות

  1. כמה שמות במשקל פָּעֵל בא בהם פתח בצורת הנסמך ביחיד במקום הצירי, ואלו הם: יָתֵד יְתַד־, שָׂבֵעַ שְׂבַע־, שָׁכֵן שְׁכַן־; זָקֵן זְקַן־, חָדֵל חֲדַל־, חָסֵר חֲסַר־, חָצֵר חֲצַר־, כָּבֵד כְּבַד־(ראייה), נָמֵל נְמַל־, עָרֵל עֲרַל־.
  2. כמה שמות במשקל פָּעֵל צורתם בנסמך שקולה במשקל סגולי: גָּדֵר גֶּדֶר־, יָרֵךְ יֶרֶךְ־, כָּרֵס כֶּרֶס־, כָּתֵף כֶּתֶף־.
    במקרא גם כָּבֵד כֶּבֶד־(עָוֹן), עָרֵל עֶרֶל־(לֵב), גָּזֵל גֵּזֶל־(אָח); בלשון ימינו גֵּזֶל היא גם צורת הנפרד.[5]
  3. בצורות הנקבה[6] של השמות שבסעיף 2, כמו זְקֵנָה, חֲבֵרָה, חֲסֵרָה, יְרֵאָה, הצירי מתבטל אף בנסמך היחידה, כגון זִקְנַת־, חַבְרַת־, חַסְרַת־, יִרְאַת־(אלוהים), ואין צריך לומר בנסמך הרבים: חַבְרוֹת־, חַסְרוֹת־ וכו'; ובכינויים זִקְנוֹתַיִךְ, חַבְרוֹתַי. בצורות היחידה בעלות כינויים הנטייה היא כדרך הסגוליים: זְקֶנְתִּי, חֲבֶרְתּוֹ, חֲבֶרְתָּם. כך גם שְׁכֵנָה – שְׁכֶנְתִּי שְׁכֶנְתְּךָ (אבל שְׁכֵנַת־).

[1] בספרות חז"ל ולאחריה קָמִיעַ.
[2] צירוף הלשון 'יצא מגדר־' מותר לנקדו כדרך הסגוליים, כגון יצא מגִּדְרוֹ, יצאתי מגִּדְרִי.
[3] על צורות הרבים של עָקֵב ראו עָקֵב, עִקְבָה.
[4] במקרא יש גם גִּדְלֵי בָשָׂר (יחזקאל טז, כו), דִּשְׁנֵי אָרֶץ (תהלים כב, ל), לכל חֶפְצֵיהֶם (תהלים קיא, ב), יִתְדֹת הַמִּשְׁכָּן (שמות לח, לא), שִׂמְחֵי לב (ישעיהו כד, ז).
[5] ראו גם להלן כלל כ – משקל פֵּעֶל הערה 1.
[6] על שמות במשקל פְּעֵלָה שאינם צורות נקבה של משקל פָּעֵל ראו כלל ט – משקל פְּעֵלָה.

 

.

31 – דיני הקיצור

א. לפי הכללים הללו (סעיפים 29–30) אין לשים נקודה אחר המילה המקוצרת, אלא גרש (או גרשיים בראשי תיבות). למשל:
ס' (סימן; ולא ס.); מס' (מספר; ולא מס.); ד' בן־גוריון (ולא ד. בן־גוריון); ת"ד (תא דואר; ולא ת.ד.); נ"ה אימבר (נפתלי הרץ אימבר, ולא נ. ה. אימבר).

אין לסמן את אותיות השורש בנקודות (ש.מ.ר). שתי הדרכים שמ"ר, ש-מ-ר – כשרות.[1]

ב. את המילה דוקטור מקצרים ד"ר. קיצור זה אינו על פי הנוהג העברי, ולכן ראוי שלא לנהוג כך במקרים נוספים. על כן ראוי לקצר את מגיסטר – מג' (ולא מג"ר), ולכתוב את השם ירושלים במלואו.

מסמנים בגרשיים ראשי תיבות המקצרים מילה לועזית בעלת שני רכיבים, כגון מ"מ, ק"מ, ק"ג, אף על פי שהם מציינים מילים הנכתבות בתיבה אחת (מילימטר, קילומטר, קילוגרם וכיו"ב).[2]

ג. נוהגים לסמן בגרשיים ראשי תיבות שמקורם בלעז, כגון אונסק"ו, ימק"א, אך לא ראשי תיבות שמקורם בערבית כגון פתח, חמאס.[3]

ד. מוטב שלא להפריז בכתיבה המקוצרת המקשה על שטף הקריאה. במקום שבאים לכבד אין מקצרים, ולכן ראוי לכתוב גברת נכבדה או אדון נכבד (ולא: ג"נ או א"נ). כמו כן אין להשתמש בתיבות המקוצרות שלא בשימושן המקובל. כך אין לקצר את התיבה 'מספר' במשפט כגון "מספר המשתתפים אינו ידוע" (קיצורה של התיבה מקובל רק בכגון אלה: מס' טלפון, מס' בית).

ה. מותר שלא לכתוב גרשיים בראשי תיבות הגוּיים שנגזר מהם שורש המשמש בצורות פועל וכדומה. למשל:

  • דּוּ"חַ או דּוּחַ (נגזר הפועל דִּוַּח ששורשו דו"ח);
  • מַכָּ"ם או מַכָּם (נגזר מוֹכֵם [=מפעיל מכ"ם] ששורשו מכ"ם).

הערה א: באותיות המשמשות לציון מספרים בעיקר של פרקים, פסוקים, עמודים, שורות וכדומה, אין צורך לשים גרש או גרשיים (בשימושים אחרים נהוג לשים גרש או גרשיים, למשל ד' אמות, ל"ו צדיקים; וכן בציון השנה העברית והיום בחודש: ט"ו באב, ה' באייר תש"ח).

הערה ב: בשמות האותיות – כגון אל"ף, בי"ת, וי"ו, כ"ף, צד"י, תי"ו – הגרשיים מציינים כי אין אלו מילים ממשיות.

ראו גם ראשי תיבות: ניקוד ונטייה.
[1]  ישיבה ריז.
[2] ישיבה שכח.
[3] ישיבה שנה.