ישיבה שכא

ד' בסיוון תשע"א, 6 ביוני 2011

קובץ מצורף

החלטות בדקדוק שהתקבלו או עודכנו בישיבה

.

כלל ט – משקל פְּעָלָה

1. משקל פְּעָלָה נוטה בדרך כלל בקיום הקמץ (הראשון). למשל: כְּפָפָה כְּפָפַת־ כְּפָפָתוֹ כְּפָפוֹת־, סְבָרָה סְבָרַת־ סְבָרוֹתַי, עֲיָרָה עֲיָרַת־, פְּלָדָה פְּלָדַת־, פְּצָצָה[1] פְּצָצַת־ פְּצָצוֹתֵיהֶם.

2. הקמץ מתבטל בנטיית השמות האלה:[2]
אֲדָמָה, אֲמָרָה (הצהרה בתחום המשפט), אֲנָחָה, אֲנָקָה[3], בְּרָכָה[4], גְּעָרָה, דְּאָגָה, דְּהָרָה, דְּמָמָה, הֲדָרָה, הֲלָכָה, זְעָקָה, חֲדָשָׁה, חֲזָקָה, חֲרָדָה, יְלָלָה, יְשָׁרָה, לְבָנָה, לְוָיָה[5], נְאָצָה[6], נְאָקָה, נְדָבָה, נְהָמָה, נְמָלָה[7], נְקָמָה, נְשָׁמָה, סְעָרָה, עֲגָבָה, עֲגָלָה, עֲדָשָׁה, עֲזָרָה[8], עֲמָלָה[9], עֲנָוָה, עֲנָנָה, עֲרָבָה, צְדָקָה, צְוָחָה, צְעָדָה, צְעָקָה, קְלָלָה, קְעָרָה[10], רְבָבָה, רְוָחָה, רְחָבָה, רְנָנָה, שְׁאָגָה, שְׁגָגָה, שְׁמָמָה, שְׁעָטָה, שְׂעָרָה [סערה].
נטיית השמות האלה היא על דרך נְדָבָה נִדְבַת־ נְדָבוֹת נִדְבוֹת־.

הערות

  1. כשפ' הפועל או ע' הפועל גרוניות, בא פתח תחת פ' הפועל. למשל: אֲדָמָה אַדְמָתִי, עֲדָשָׁה עַדְשַׁת־, עֲנָוָה עַנְוַת־, גְּעָרָה גַּעֲרָתָהּ, שְׁאָגָה שַׁאֲגוֹתָיו. גם רְוָחָה נוטה בפתח, כגון רַוְחַת־.
  2. השמות אֲנָקָה (אנחה), חֲרָדָה, חֲזָקָה, עֲגָלָה, עֲזָרָה נוטים בסגול: אֶנְקָתִי, חֶרְדַת־[11], עֶזְרַת־ וכו'.
  3. השם הֲלָכָה נוטה בחיריק, אף על פי שפ' הפועל גרונית, כגון הִלְכַת־ הִלְכָתוֹ הֲלָכוֹת הִלְכוֹת־. כך גם אֲמָרָה – אִמְרַת־.

3. שמות אחדים ממשקל פְּעָלָה נוטים על דרך הסגוליים, ואלו הם:
יְבָמָה יְבֶמֶת־ יְבִמְתִּי, עֲטָרָה עֲטֶרֶת־ עֲטַרְתּוֹ, עֲלָטָה עֲלֶטֶת־, עֲצָרָה עֲצֶרֶת־, עֲקָרָה עֲקֶרֶת־, עֲשָׂרָה עֲשֶׂרֶת־ עֶשְׂרוֹת־ וגם עַשְׂרוֹת־,[12] עֲתָרָה עֲתֶרֶת־.

[1] את השם פְּצָצָה אפשר להטות גם בביטול הקמץ, כגון פִּצְצַת־ פִּצְצוֹתֵיהֶם.
[2] הרשימה אינה כוללת צורות נקבה של משקל פָּעָל (כגון חֲכָמָה), ואלה נוטות בביטול הקמץ.
[3} גם במשמעות בעל חיים, ובמשמעות זו הנטייה בפתח (על פי הערה א בסעיף זה).
[4] צורת הנסמך ביחיד בדגש: בִּרְכַּת־. אבל בִּרְכָתִי, בִּרְכַתְכֶם וכו'.
[5] אבל בשם לְוָיָה במשמעות 'לְוָיַת המת' הקמץ מתקיים.
[6] במקרא נטיית הרבים היא על דרך משקל פַּעָלָה: נֶאָצוֹת, נָאָצוֹתֶיךָ.
[7] נטיית נְמָלָה: נִמְלַת־ נְמָלִים נִמְלֵי־ או נִמְלוֹת־ וכיו"ב
[8] במסורת הספרדית עֲזָרַת־ (על דרך סעיף 1 לעיל), במסורת התימנית עֲזֶרֶת־ עֲזַרְתּוֹ (על דרך סעיף 3 להלן).
[9] הצורה הרווחת עַמְלָה. ראו  עַמְלָה, עֲמָלָה.
[10] במקרא גם קְעָרֹתָיו.
[11] במקרא חֶרְדַּת־.
[12] המין הדקדוקי של עֲשָׂרוֹת (כשם עצם) הוא נקבה, כגון 'עשרות רבות של אנשים'.

.

ב. מין ומספר בראשי תיבות הגוּיים

אין האקדמיה מתערבת בקביעת המין והמספר של צירוף כשהוא בא בראשי תיבות המבוטאים כמילה.
(לפי זה אפשר לומר 'מצ"ח חוקר' או 'מצ"ח חוקרת', 'ד"ש חם' או 'ד"ש חמה', 'התק"ם החליט' או 'התק"ם החליטה', 'נדל"ן מסחרי' או 'נדל"ן מסחריים'.)

.

כלל יב – חטף במקום שווא

1. שווא נע
בעיצורים הגרוניים בא חטף תמורת שווא נע, כגון מְאַחֲלִים, הִתְבַּהֲרוּ, עֲמֹד, אֱסֹף.

2. שווא נח
א.
 בעיצורים הגרוניים השווא הנח נשמר או מומר בחטף, כגון טִאְטֵא או טִאֲטֵא [1], נֶעְצַב או נֶעֱצַב, נֶהְדָּר או נֶהֱדָר, לַחְפֹּף[2] או לַחֲפֹף. ויש שנוהג ניקוד אחד, כגון בפעלים יִהְיֶה, לִחְיוֹת, מַהְבִּיל, הֶעְפִּיל (בשווא נח); אֶעֱבֹר, תַּהֲפֹךְ, הֶאֱפִיל, נֶעֱרַם, נֶאֱמָן (בחטף).[3]

הערה: אם אחרי השווא הנח בא עיצור בשווא – תבוא במקום החטף תנועה כתנועת החטף, כגון תַּהַפְכִי, נֶעֶרְמוּ.

ב. השווא הנח נשמר בל' הפועל הח"ע [4] באמצע המילה – בהברה מוטעמת [5] כגון תָּמַהְתִּי, תִּשְׁכַּחְנָה; או בהברה לא מוטעמת לפני תי"ו כגון שְׁמַעְתֶּם, שְׁלַחְתָּנוּ.

הערה: בהברה לא מוטעמת שלא לפני תי"ו יכול לבוא חטף, כגון שְׁכַחֲנוּךָ, יְדַעֲנוּם.

3. השווא המכונה "מרחף"[6]
שווא "מרחף" יומר בדרך כלל בחטף, כגון מַחֲקִי, אֶחֱזִי.

בפעלים שיש בהם רצף של גרוניים (במקום השני והשלישי במילה) עשוי השווא ה"מרחף" להישאר כשווא או להפוך לחטף; למשל: נֶאֶחְזוּ או נֶאֶחֲזוּ, יֶאֶחְזוּ או יֶאֶחֲזוּ, נֶאֶהֲבוּ; כמו כן אפשרי ניקודה של האות הגרונית הראשונה בשווא נח (כבצורות ללא גרונית): נֶאְהֲבוּ.

[1] במקרא וְטֵאטֵאתִיהָ (ישעיהו יד, כג). ההחלטה על ניקוד פועל זה התקבלה בישיבה רל, וראו עוד כלל ז על פעלים מרובעים שהעיצור השני בהם גרוני.
[2] השווא בשם הפועל של בניין קל נחשב שווא נח.
[3] הוא הדין בשמות העצם, כגון מַחְרֹזֶת או מַחֲרֹזֶת, מַחְבּוֹאִים או מַחֲבוֹאִים, מַעְגָּל או מַעֲגָל, רַחְצָה או רַחֲצָה – בשווא נח או בחטף; ויש שנוהג ניקוד אחד כגון בשמות מַעְבָּדָה, שִׁעְבּוּד, מִחְזוּר (בשווא נח); אַהֲבָה, תִּאֲרוּךְ (בחטף).
[4] על נטיית פועלי ל"א ראו גזרת ל"א: נטיית הפועל בעבר, בבינוני, בציווי ובעתיד.
[5] אך ראו כלל טו על צורות עבר נוכחת.
[6] שווא שמקורו בתנועה הבא באות לא דגושה אחרי תנועה קטנה. המונח 'שווא מרחף' משמש בהוראת הדקדוק ואינו מונח מדעי.