בצורות הבינונית קיימות שתי תבניות – בסיומת ־ָה או בסיומת ־ת על דרך הסגוליים.
בעברית ימינו ברוב הבניינים הסיומת ־ת היא הסיומת השגורה, והסיומת ־ָה – בבניין הפעיל. דוגמאות: יוֹשֶבֶת, נִכְנֶסֶת, מֻרְכֶּבֶת, מְבַקֶּשֶׁת, מְשֻׁתֶּפֶת, מִתְקוֹמֶמֶת; אבל מַסְבִּירָה. לצידן משמשות צורות שגורות פחות על דרך יוֹשְׁבָה, נִצָּבָה או מַחֲרֶבֶת. הסיומת הלא שגורה משמשת בעיקר בלשון ספרותית (כגון מְאֹרָשָׂה לצד מְאֹרֶסֶת), בצירופים כבולים, כגון ‘אֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת’, ‘ידיעתו מַגַּעַת’, ‘זכוכית מַגְדֶּלֶת’, ‘סעודה מַפְסֶקֶת’, ובצורות אחדות, כגון נִפְלָאָה, נֶחְמָדָה, נוֹרָאָה, מוּכָנָה.
תנו דעתכם שבכמה ממשקלי בניין קל ובכמה בניינים בגזרות ע”ו והכפולים משמשת רק הסיומת ־ָה, כגון יְשֵׁנָה, יְכוֹלָה, כְּתוּבָה; קָמָה, מְאִירָה (ע”ו); סַבָּה, נְשַׁמָּה (ע”ע).
ראו גם נטיית פועלי ל”א בעבר בבינוני בציווי ובעתיד (ג); צורות הבינונית בפועלי ל”י.
