עד ש־ ועד שלא
- לא אדבר איתך עד שתתנצל
- לא אדבר איתך עד שלא תתנצל
שני המשפטים זהים במשמעותם ("תתנצל ורק אז אדבר איתך"), ואולם הם נבדלים זה מזה במילת שלילה ("לא") – הא כיצד?
עד ש־
הצירוף עד ש־ או עד אשר הוראתו היסודית 'עד הרגע ש־', והוא בא בראש פסוקית המציינת סוף או קצה של מה שנאמר במשפט העיקרי: לא אדבר איתך עד שתתנצל = לא אדבר איתך עד הרגע שבו תתנצל (ואז אדבר איתך). נתאר זאת בתרשים:
כך בלשון המקרא וכך בלשון המשנה:
- וְכׇל יִשְׂרָאֵל עֹבְרִים בֶּחָרָבָה עַד אֲשֶׁר תַּמּוּ כׇּל הַגּוֹי לַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן (יהושע ג, יז)
- וַיַּעַשׂ לוֹ שָׁם סֻכָּה וַיֵּשֶׁב תַּחְתֶּיהָ בַּצֵּל עַד אֲשֶׁר יִרְאֶה מַה יִּהְיֶה בָּעִיר (יונה ד, ה)
- קטן החולה – אין מָלין אותו עד שיבריא (משנה שבת יט, ה)
- הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתיאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשהּ בן זומא (משנה ברכות א, ה).
עד שלא
בלשון חכמים יכולה להתווסף לעד ש־ מילת השלילה לא, ואולם משמעות הצירוף עד שלא אינה שווה למשמעות סך חלקיו 'עד ש־ + [כבר] לא',[1] אלא הוא צירוף אידיומטי המציין 'לפני ש־', 'טרם', 'עוד לא', 'כל עוד לא', 'כל זמן שלא':
- מהרו והתקינו את פירותיכם עד שלא תגיע שעת הביעור (משנה מעשר שני ה, ח), כלומר לפני שתגיע שעת הביעור [של פירות המעשר].
- עד שלא שקעה שמשו של עלי זרחה שמשו של שמואל (בראשית רבה נח, ב), כלומר עוד לא שקעה שמשו של עלי [וכבר] זרחה שמשו של שמואל.
- עד שלא הוקם המשכן היו במות מותרות… משהוקם המשכן נאסרו הבמות… (משנה זבחים יד, ד)
- עד שלא נוצרתי איני כדאי [=ראוי], ועכשיו שנוצרתי כאילו לא נוצרתי (מן התפילה; בבלי ברכות יז ע"א).
הביטוי עד שלא נפוץ ביותר בלשון חכמים,[2] והוא משמש כמעט בכל ההקשרים שבהם היינו נוטים להשתמש בחלופותיו (טרם, לפני ש־ וכו').[3] הצירוף מוכר גם מן הארמית – עַד דְּלָא.[4]
עד ש־ ועד שלא בעברית החדשה
בשל ההוראה המיוחדת של עד שלא בלשון חכמים במובן 'לפני ש־' ודומיו הזדהתה הוראתם של משפטי עד ש־ ועד שלא בהקשרים רבים בעברית החדשה:
- לא ידעתי לשחות עד שלימדת אותי
- לא ידעתי לשחות עד שלא לימדת אותי [כלומר לפני שלימדת אותי, כל עוד לא לימדת אותי]
מה פשר העניין? המילה "עד" מציינת את נקודת המִפְנֶה, רגע המעבר בין שני המצבים: כשנוקטים עד ש־ מתכוונים לנקודת המפנה והלאה, וכשנוקטים עד שלא מתכוונים לפרק הזמן שלפני נקודת המפנה. אם נזכור שבעיקרו 'עד שלא' משמעו 'כל עוד לא' ייקל עלינו להבין את המבנה הזה.
בעברית החדשה (ואולי לפני כן) התרחב השימוש בעד שלא גם לציון משפט תנאי (כששני חלקי המשפט שליליים). נדגים זאת מן המשפטים שהבאנו לעיל:
- לא אדבר איתך עד שתתנצל
- לא אדבר איתך עד שלא תתנצל
שני המשפטים מתפרשים כך: 'לא אדבר איתך אם לא תתנצל'. במשפט האחרון אין הבדל של ממש בין 'לפני שתתנצל', 'כל עוד לא תתנצל' – הוראתו המקורית של 'עד שלא' [המביעה בעיקרהּ זמן] – ובין 'אם לא תתנצל' [המביעה תנאי].[5]
*
בשל הוראתם הזהה של שני הביטויים המנוגדים עד ש־ ועד שלא בהקשרים רבים (אך לא בכולם) ושימושיהם המגוונים בכלל, הנחה יועץ הלשון אבא בנדויד את מנסחי השידורים לוותר על עד שלא ולנקוט עד ש־ ("לא אדבר איתך עד שתתנצל") או כל זמן שלא ("כל זמן שלא תתנצל לא אדבר איתך").
סיכומו של דבר: בעברית ימינו לעיתים אין הבדל של ממש בין עד ש־ לעד שלא. לפי חלק ממתקני הלשון מוטב להימנע מעד שלא בהקשרים האלה ולהעדיף ניסוח חלופי (באמצעות הניסוח החיובי עד ש־ או בצירוף שלילי אחר כגון כל זמן שלא או כל עוד לא), אבל אין כאן כל קביעה מחייבת.
————
[1] בלשון המקרא תבוא מילת שלילה אחרי הצירוף עד אשר, אבל הביטוי כולו מציין שיעור, מידה ('עד כדי כך') ולא זמן, ולכן אין הוא מענייננו. שתי דוגמאות (מקומץ ההיקרויות במקרא) להבהרת העניין: "וַיְהִי חׇלְיוֹ חָזָק מְאֹד עַד אֲשֶׁר לֹא נוֹתְרָה בּוֹ נְשָׁמָה" (מלכים א יז, יז); "וַיִּבְכּוּ עַד אֲשֶׁר אֵין בָּהֶם כֹּחַ לִבְכּוֹת" (שמואל א ל, ד). וכן בעברית החדשה: "אני כל כך עסוקה בעבודה עד שלא נשאר לי זמן לעצמי". בספרות חז"ל צירופים ממין זה נדירים: "ועד כמה הוא מדלג? עד כדי שלא יפסוק התורגמן" (משנה מגילה ד, ד), וכן בארמית: "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" (בבלי מגילה ז ע"ב).
[2] הדים לשימוש הזה אפשר למצוא בעברית המקראית המאוחרת – שלוש פעמים בפרק יב במגילת קהלת: "וּזְכֹר אֶת בּוֹרְאֶיךָ בִּימֵי בְּחוּרֹתֶיךָ עַד אֲשֶׁר לֹא יָבֹאוּ יְמֵי הָרָעָה" (א; וכן ב; ו). אבא בנדויד סבר שיש כאן חיקוי לא מהודק לסגנון המקראי הקלסי של סופר שלשונו כבר קרובה ללשון חז"ל. התבנית מוכרת גם בלא כינוי הזיקה: "עַד לֹא עָשָׂה אֶרֶץ וְחוּצוֹת" (משלי ח, כו).
[3] חוקר הלשון אריאל שוה הראה שבתלמוד הבבלי יש נטייה להחלפת 'עד שלא' ב'קודם ש־', ובתלמוד הירושלמי אפשר למצוא גם את ההרכב 'קודם עד שלא'. ואולי כבר בלשון האמוראים החל הצירוף 'עד שלא' לאבד משקיפותו.
[4] בתרגומי הארמית למקרא נמצא "עד לָא" בארמית תחת (בְּ)טֶרֶם בעברית.
[5] יפה הבחין איש הלשון יצחק אבינרי כי עד ש־ ועד שלא מתחלפים ביניהם אם המצב עשוי לא להשתנות ("לא אדבר איתך עד שתתנצל" / "לא אדבר איתך עד שלא תתנצל" – ואפשר שלא תתנצל), והרי זה משפט תנאי. אבל עד ש־ אינו מתחלף בעד שלא כשברור או צפוי שהמצב ישתנה ("אחכה לך כאן עד שתסיים" – ומן הסתם תסיים).
