המאה ה־15 וה־16 או המאות ה־15 וה־16
אנו נשאלים מדי פעם כיצד יש לומר למשל: המאה ה־15 וה־16 או המאות ה־15 וה־16, כלומר אם שם העצם ביחיד או ברבים. שאלה זו יפה כמובן גם לפרקי זמן אחרים, כגון ימות השבוע (יום ראשון ושני או – לצורך העניין – ימים/ימי ראשון ושני), חודשי השנה ושנים, וגם לשמות עצם אחרים, כגון כיתה א’–ד’ או כיתות א’–ד’, שבהם מצוינים אחרי שם העצם שניים או יותר פרטים ביחיד.
לכאורה התשובה ברורה: מאחר שנמנים כמה פרקי זמן או פרטים, שם העצם הקודם להם צריך לבוא ברבים: המאות ה־15 וה־16, כיתות א’–ד’ וכיו”ב. אך אף שברור שהאפשרות הזאת נכונה, היו שהעדיפו כי תינקט לשון היחיד דווקא. כך המליץ איש הלשון והסגנון אבא בנדויד במדריך הלשון שלו לרדיו ולטלוויזיה, ולהמלצתו הסמיך דוגמה מן המקרא: “וּבַשָּׁנָה הַשֵּׁנִית וְהַשְּׁלִשִׁית” (דברי הימים ב כז, ה). בדומה לכך בספרות חז”ל תמיד ייאמר ‘שבט ראובן וגד’ (ולא ‘שבטי ראובן וגד’), כמסופר למשל בספרא: “כיון שגָלו שבט ראובן וגד וחצי שבט המנשה בטלו יובלות” (בהר ב, ב; וכן ירושלמי שביעית לט, ג ועוד). על פי זה גרס בנדויד כי רצוי לומר למשל ‘בַּמקום השלישי והרביעי’ (ולא ‘במקומות השלישי והרביעי’), ‘פרק יב ויג’ (ולא ‘פרקים יב ויג’) וכיו”ב.
לו הייתה השאלה תלויה בלשון המקרא בלבד, אפשר היה לבוא ולומר כי ממילא רגילה לשון זו לנקוט לשון יחיד – כשמדובר בפועל – אם הוא קודם לשני נושאיו (אך לא אם הוא בא אחריהם), כגון “אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל… וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר…” (שמות טו, א) ואף “וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה… וַיֹּאמְרוּ…” (במדבר יב, א).
ואולם דוגמאות לשם ביחיד לא רק שמצויות – כפי שראינו – גם בלשון חכמים, אלא שזאת דרך המלך בה. הינה דוגמאות נוספות: “הוולד הראשון והאחרון” (משנה יבמות י, ג), “מעשר ראשון ושני חולקין בשוה” (תוספתא דמאי ז, ב), “יום שני וחמִשי הוחדו [= יוחדו] לתענית צִבור” (תוספתא תענית ב, ד), “פעם ראשונה שנייה ושלישית” (תוספתא סנהדרין ט, ד; נידה ח, א ועוד), “אין לי אלא יום טוב הראשון והאחרון שהן קרואין מקרא קודש” (מכילתא דרבי ישמעאל), “בתקופת ניסן ותמוז” (פרקי רבי אליעזר), “בית המקדש ראשון ושני” (מדרש תנחומא); גם בימינו ייאמר רק ‘תקופת בית ראשון ושני’, ‘חורבן בית ראשון ושני’ וכיו”ב.
מאידך גיסא קל למצוא בספרות המאוחרת יותר, ובוודאי בזו החדשה, את לשון הרבים. למשל: “בשנות י”ו וי”ז” (עזריה מן האֲדומים, מאור עיניים [המאה ה־16]), “בחדשי כסלו וטבת” (שלשלת הקבלה [המאה ה־16]), “בחדשי אלול תשרי חשון וכסלו” (משה מרדכי יובל, לימודי הטבע [המאה ה־19]), “בשנות תר”ך–תר”ל למספרנו” (י”ח ברנר [המאה ה־20]).
כמובן יש שגם בספרות המאוחרת נמצא את דרך היחיד. לדוגמה: “בפאת צפון ודרום” (שמשון בלוך, שבילי עולם א [1822]) לעומת “בפאות הדרום והצפון” (משה מרדכי יובל, לימודי הטבע [1836]).
סיכומו של דבר: הדרך שהמליץ עליה בנדויד ונראית דקדוקית פחות היא דרכה של העברית במקורותינו, והיא דרך מצוינת גם בימינו. עם זאת הרוצה ללכת בדרכה של העברית המאוחרת יותר, יכול לעשות כן.
