בטח, בטוח וביטחון

אחת המילים השימושיות בפי דוברי העברית היא בֶּטַח ("תגיע מחר?" – "בטח!"), ואולם מתקני הלשון ובעלי הסגנון מסתייגים מן השימוש הזה, שכן בִּמקורות העברית הקלסית תואר הפועל בֶּטַח בא בהוראת 'בשקט ובשלווה', כגון "וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וִישַׁבְתֶּם בֶּטַח" (דברים יב, י).[1] השימוש המאוחר במובן 'ודאי, כמובן' נוצר ככל הנראה בספרות הרבנית מתקופת האחרונים. בימינו נוספה לקלחת גם המילה בָּטוּחַ במובן 'בטח' ("שנת הלימודים בטוח לא תיפתח ב־1 בספטמבר").

כלום יש הצדקה להסתייגות מ'בטח' ו'בטוח' בשימושיהם החדשים? הינה סקירה קצרה.

בלשון המקרא מופיעות לא מעט מילים בשורש בט"ח (ראו הפירוט להלן), ולהוציא את הפועל בָּטַח, המילה בֶּטַח היא הנפוצה מכולן, ובמיוחד בצירוף לָבֶטַח: "וַיֵּשֶׁב יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל לָבֶטַח [='בביטחון', 'בבִטחה'] אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ" (מלכים א ה, ה).

השימוש בתואר הפועל בֶּטַח בהקשר של ודאות עולה – על פי בדיקתנו – בספרות הרבנית, ובעיקר בספרות השאלות והתשובות, סביב המאה ה־16 ואילך. דוגמאות: "ולבי אומר לי בטח דְּאִם היה רואה הרב… לא היה פוסק בתשובתו היפך דעתו" (שו"ת הב"ח לר' יואל סירקיש), "ובכן נאמר בטח שמותרת היא להנשא" (שו"ת מהר"ם פדובה לר' מאיר קצנלבוגן). נראה שמתחילה שימש בטח בספרות הרבנית המוקדמת רק לפי ההקשר המקראי, היינו בעיקר לצד הפעלים יָשַׁב או שָׁכַן, ובשלב מאוחר יותר גם לצד הפועל אָמַר; ואפשר שיש כאן התפתחות טבעית – כשם שאדם יושב על אדמתו בנחת ובהרגשת ביטחון כך מורֵה ההלכה עשוי לומר או לקבוע דבריו בנחת ובביטחון ובלא שום פקפוק.

מכאן ואילך בֶּטַח כתואר הפועל לא הוגבל עוד, ולשימוש המחודש בו יש מהלכים בספרות ההשכלה ובעברית החדשה עד ימינו. אלא שבזאת לא נתקררה לחלוטין דעתם של מתקני הלשון. יצחק אבינרי לא התרשם מן ההיקרויות בנות מאות השנים של בטח במובן הזה, ולדעתו אין הן מכוונות אל עיקר ההוראה וכל שכן אל שימושיה המקוריים במקרא. עוד הוא העלה את ההשערה שיש כאן השפעה מן הלעז, שכן ביידיש המילה "זיכער" (מגרמנית: sicher) משמשת הן בהקשר של ביטחון הן בהקשר של ודאות. עם זאת אבינרי לא ראה בשימוש זה שגיאה של ממש, אך טרח להסב את תשומת הלב לביטויים אחרים שיפים להבעת העניין: בוודאי, אל נכון, בלי ספק, כמובן, ברור.

לדברי אבינרי גרוע ממנו חדש שמקרוב בא – בָּטוּחַ – באותה הוראה. אומנם אין כל שיבוש בצורת הבינוני הפָּעוּל של בָּטַח, והיא מצויה במקורות במשמעות 'סומך', 'בוטח' (פעוּל במשמעות פועֵל; להרחבה ראו כאן): "בטוחים אנו בבעל הרחמים שאינו מביא מבול לעולם" (ירושלמי תענית ג, ח; סז, א).[2] אבל קל להבין את הדרך מניסוחים כגון "אני בטוח שלא ירד גשם" ואף "בטוח שלא ירד גשם" (על דרך 'ידוע ש…') אל ניסוחים שבהם 'בטוח' הוא תואר הפועל, כגון "בטוח לא ירד גשם". אפשר שתרם לכך תואר הפועל בֶּטַח בשימושיו המחודשים. ומכל מקום מעבר דומה של שמות תואר לתוארי פועל מוכר היטב בעברית, כגון במילים 'קשה' ו'יפה' ("הם עבדו קשה כדי להגיע להישגים אלו"; "היא רק בת שלוש וכבר אוכלת יפה בסכין ובמזלג").

מילים מן השורש בט"ח – מן המקרא ועד ימינו

השורש בט"ח הוליד כמה מילים בלשון המקרא. מכולן רווח הפועל בָּטַח במשמעות 'סמך', 'נתן אמון' הרגיל עד ימינו: "בִּטְחוּ בַה' עֲדֵי עַד" (ישעיהו כו, ד), "כִּי לֹא בְקַשְׁתִּי אֶבְטָח וְחַרְבִּי לֹא תוֹשִׁיעֵנִי" (תהלים מד, ז); ולצידו נפוץ פחות הפועל הִבְטִיחַ במשמעות 'גרם שיסמוך (על מישהו או משהו)': "וְאַתָּה הִבְטַחְתָּ אֶת הָעָם הַזֶּה עַל שָׁקֶר" (ירמיהו כח, טו). נראה כי רק מאוחר יותר, בתקופת חז"ל, התקבלה המשמעות הרווחת יותר – 'התחייב', 'נתן הבטחה', למשל בנוסח הקדום של ברכת המזון: "תבנה ציון עיר קדשך… וּתשמחינו בה בקרוב כאשר אמרתה והבטחתה".

במקרא, מלבד בֶּטַח, יש עוד כמה שמות נדירים יותר: מִבְטָח בהוראת 'ביטחון', 'מקום בטוח': "וְיָשַׁב עַמִּי בִּנְוֵה שָׁלוֹם וּבְמִשְׁכְּנוֹת מִבְטַחִים וּבִמְנוּחֹת שַׁאֲנַנּוֹת" (ישעיהו לב, יח); בִּטָּחוֹן: "מָה הַבִּטָּחוֹן הַזֶּה אֲשֶׁר בָּטָחְתָּ" (מלכים ב יח, יט); בִּטְחָה (רק בצירוף בְּבִטְחָה): "בְּשׁוּבָה וָנַחַת תִּוָּשֵׁעוּן בְּהַשְׁקֵט וּבְבִטְחָה תִּהְיֶה גְּבוּרַתְכֶם" (ישעיהו ל, טו); בַּטֻּחָה (רק בצורת הרבים): "יִשְׁלָיוּ אֹהָלִים לְשֹׁדְדִים וּבַטֻּחוֹת לְמַרְגִּיזֵי אֵל" (איוב יב, ו). דומה כי בין השמות לפעלים משתקף הבדל קל של משמעות: השמות עניינם 'שלום ושלווה' והפעלים עיקרם 'אֵמון'; אומנם אין אֵמון אלא הרגשת ביטחון ושלמות, ובכל זאת אין הם חופפים לגמרי.

בעברית לדורותיה ביטחון הוא שם העצם הרגיל המלווה את הפועל בָּטַח. הוא אומנם משמש הרבה בהקשר של ענייני צבא ומלחמה ('משרד הביטחון', 'כוחות הביטחון', וגם 'אירוע ביטחוני' וכדומה), אך יש לו שימוש גם בהקשרים כלליים לגמרי ובגוני משמעות נוספים, כגון 'אין לי ביטחון שאגיע בזמן', 'ביטחון תעסוקתי', 'ביטחון עצמי', 'ליתר ביטחון'. ואכן בעת החדשה, עם שכלול המנגנונים המִמשליים והבירוקרטיים, 'ביטחון' ספח לתוכו שלל הוראות קרובות שבלשונות אחרות מופרדות זו מזו, ושוב לא הייתה המילה בהירה דייהּ.

על רקע זה לא פלא שהשורש בט"ח התעשר בימינו במילים נוספות: כך נוצר השם בְּטִיחוּת (מן בָּטוּחַ; בדומה לחָשׁוּב–חֲשִׁיבוּת) לציון שמירה על שלמות הגוף והרכוש; בבניין פיעל התחדש הפועל בִּטֵּחַ ועימו שם הפעולה בִּטּוּחַ לציון insurance מתחום הממון; בעברית הבנקאית יוחדה למילה בַּטּוּחָה (על פי המילה המקראית בַּטֻּחוֹת) המשמעות של 'ערובה להלוואה'.

________________________________

[1] לפחות פעם אחת נראה שמדובר בשם עצם ממש: "וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שָׁלוֹם וַעֲבֹדַת הַצְּדָקָה הַשְׁקֵט וָבֶטַח עַד עוֹלָם" (ישעיהו לב, יז).

[2] הביטוי "סמוּך ובטוח" מקורו בהרכבה יצירתית של שני פסוקים סמוכים בתהלים קיב: "מִשְּׁמוּעָה רָעָה לֹא יִירָא נָכוֹן לִבּוֹ בָּטֻחַ בַּה'. סָמוּךְ לִבּוֹ לֹא יִירָא עַד אֲשֶׁר יִרְאֶה בְצָרָיו" (ז–ח).