מכתבים מן המחתרת

מכתביה של צעירה יהודייה בעברית חיה ותוססת בתקופת השואה

החינוך העברי באירופה טרם מלחמת העולם השנייה ידע פריחה חסרת תקדים. בערי אירופה הוקמו מערכות חינוך עבריות, הדיבור העברי הלך והתפשט, ואלפי ילדים ונערים חונכו בעברית לערכי הציונות. הפריחה התרבותית והאידאולוגית הזאת נגדעה עם פרוץ מלחמת העולם השנייה והשמדת יהדות אירופה. מכתבים מאירופה בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, אשר שלחה צעירה יהודייה שנספתה בשואה, משקפים את הישגיה המרשימים של מערכת החינוך העברי.

לאה פיש ו”החלוץ הצעיר”

לאה פיש נולדה בשנת 1918 בעיירה הורוכוב (במערב אוקראינה של היום) והייתה אחת משבעת ילדיהם של רחל ויצחק פיש. הוריה היו ציונים וקיוו לעלות לארץ ישראל, אך מפאת חסרון כיס החליטו לשלוח את ילדיהם לארץ בהדרגה. עד פרוץ מלחמת העולם השנייה הספיקו לעלות לארץ שלושה מילדי המשפחה.

לאה פיש למדה בבית ספר פולני ואצל מורים פרטיים לעברית. היא הצטרפה לתנועת הנוער “החלוץ הצעיר” וארגנה את פעילות הסניף בעיירתה. כשהייתה בת שמונה־עשרה יצאה לחוות ההכשרה החקלאית בגרוכוב שליד ורשה. עם פלישת הגרמנים לפולין עברה לווילנה שבליטא, ומשם נשלחה לקובנה (העיר השנייה בגודלה בליטא) ומילאה בנאמנות את שליחותה. היא וחבריה ארגנו פעולות התנגדות לנאצים. חרף רצונה לעלות לארץ נדדה פיש בין עיירות בשליחות התנועה ונשאה את רעיון הציונות אל בני נוער. עם סיפוח ליטא לרוסיה וירידת התנועה הציונית למחתרת נסעה למוסקווה וניסתה להשיג אשרת נסיעה לארץ ישראל, אך מאמציה עלו בתוהו והיא חזרה לווילנה. משם עברה ללבוב ואחר כך לקובֶל שמצפון לה.

מכתבי לאה פיש

במהלך מלחמת העולם השנייה כתבה פיש מכתבים אל בני משפחתה שנותרו בהורוכוב ואל אחיה שעלו לארץ. במכתבים משתקפת עברית חיה ועשירה. הבחירה לכתוב אל בני המשפחה בעברית, ולא ביידיש או בפולנית, מלמדת על מעמדה האיתן של העברית בעולמה הרוחני של המשפחה ועל השליטה בשפה. במכתבים כתבה פיש על הגעגועים למשפחה ועל הבדידות בחיי הנדודים. במכתב ששלחה אל קרוביה בעין חרוד בשנת 1937 הסבירה:

אינני יודעת במה להצדיק את עצמי, אולי אני רוצה שתאמינו לי, לא פעם רציתי לכתוב, לענות על מכתבכם והכספים, אבל לא היו לי כמה פרוטות לבול, זה אולי מצחיק, מהיום שיצאתי מהבית קשה לי במובן הזה להסתדר, אני מסוגלה לוַתר על הכל, אבל לנתק קשרים עם אנשים אהובים וקרובים – זה מכאיב מאד ולא פעם כשנזכרתי בכם דמעות עלו לעיני…

בסיום המכתב ביקשה להתעדכן בחדשות מבית ההורים:

ומה כותבים לכם מהבית? אני במשך כל הזמן קבלתי מהם כמעט פתקה אחת.

במכתב מאפריל 1940 דיווחה פיש לקרוביה על פעילותה הנמרצת בליטא ועל המתח הנפשי הכרוך בה:

ואצלי [אין] כל חדש. כל הזמן בביקורים. עברתי את ליטא לאֹרכה ורוחבה, עובדת, העצבים מתוחים.

בסיום הביעה תקווה לפגוש את בני משפחתה לצד פקפוק באפשרות זו בשל תנאי המלחמה:

מי יתן ונוכל להפגש – אני לכשעצמי לא מאמינה שזה יהיה מהר, לבטח לא, כי מכירה יותר מדי את התנאים.

חודש לאחר מכן כתבה לארץ מקובנה על פחדהּ מפני העתיד לבוא ועל החשש שלא תוסיף לפגוש את משפחתה:

בזמן האחרון גברה המתיחות ואולי גם העצבנות. ברגע של התעמקות, תוקף פחד נורא. מה יהיה גורלי, גורל כל המחנה הקרוב לי? האם לא נצטרך לחפש עוד מפלטים? ואז לאן? – לפעמים נדמה שעוד מעט, ולא יהיה גם פה אויר לנשימה.

ובימים האחרונים אני מאד דואגת לכם, לכולכם, כולי רטט, יתכן שדאגתי מופרזת, אבל הרי טבעי הוא הפחד הזה, ומיוסד. מי יודע איזה הפתעות יביא לנו הגורל, ובאם בכלל נתראה? כל ישותי מתקוממת נגד מחשבה כזו, ובכל זאת המחשבה כה ניקרת [במשמעות “מנקרת”?].

כתבו, כתבו.

במכתב אחר שכתבה בקובנה ב־1940 סיפרה פיש לאחיה על הייאוש שאחז בה ובחבריה לתנועה, השזור בתקווה להגיע לארץ:

ועלי כרגע עובר משבר לא קל. עלי, על כולם. עצבנות נוראה, עצבנות ומתיחות במחנה החלוצי, בכל המשפחה שלי. אין אמון במחר. איזה ספקות חדרו ללב אדם, ואני כה רועדת, כה סובלת, מי יתן ויספיקו כוחות[יי] להמשיך. אין כמעט אויר לנשימה בגלות השניה. אין שום בטחון שפֹה מקלטנו האחרון בדרך למולדת. נצטרך ללכת, לאן? – אין אני יודעת. אין גם כוחות, העיקר כוחות נפשיים. ובכל זאת, נבוא פעם ארצה. (…) לו ידעת איזה צמאון בזמן האחרון לארץ, לאות משם. געגועים נוראים. לא מתגעגעת הביתה, למשפחה, רק לאיזו פינה קטנה בעולם.

לאה פיש, 1938 (באדיבות מוזיאון בית לוחמי הגטאות/ארכיון התצלומים)

פיש וחבריה לתנועה נשלחו למרכז היהודי בקובל, ושם המשיכו את פעילותם במחתרת. בשנת 1943, כשהייתה פיש בת עשרים וארבע, לכדו הנאצים אותה ואת חבריה וכלאו אותם בבית כנסת בעיר. הם הוחזקו שם במהלך הלילה, ולמוחרת נורו למוות. ידידיהם ביקרו בקובל לאחר שחרורה מידי הגרמנים, ומצאו בבית הכנסת ההרוס למחצה כתובות שונות חקוקות על הקיר, וביניהן כתובת עברית במסגרת מיוחדת:

שלום לחברים מקבוצת חלוצים ההולכים למות.
נאמנים נשארנו לרעיוננו עד הסוף.
נקמו נקמת דמנו השפוך!

על הכתובת היו חתומים לאה פיש, שיינדל שוַרץ, דוד אייזנבארג ורחל פוגלמן.