לשבר את האוזן
איך אתם כותבים: ‘לסבר את האוזן’ או ‘לשבר את האוזן’? מתברר שהתשובה על השאלה הזאת סבוכה משנדמה.
נפתח בַּידוע: עניינו של מטבע הלשון הזה הוא ‘להסביר בלשון ברורה’ ובייחוד ‘להמחיש’, ‘להקל את ההבנה באמצעות ביטוי מוחשי’. רוב דוברי העברית הוגים את המילה הראשונה בַּצליל s: יש מהם שכותבים בסמ”ך – לסבר את האוזן, ויש מהם שכותבים בשי”ן (שמאלית) – לשׂבר את האוזן. לפי זה הביטוי קשור אל סברה והיגיון, לאמור: ‘להשמיע את הדברים כך שיהיו סבירים ומסתברים באוזנו של השומע’. ואומנם הגרסה בשי”ן מתקבלת על הדעת שכן השורש סב”ר במשמעות הזו קרוב אל השורש המקראי שׂב”ר.[1]
אך מדוע מלכתחילה לכתוב ‘לשבר את האוזן’ בשי”ן?
התשובה פשוטה: זה הכתיב במקור שממנו הביטוי מוכר לכול – פירוש רש”י לפרשת יתרו (יט, יח). בפסוקי מעמד הר סיני נאמר “וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו ה’ בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד”. רש”י מבאר: “ומה תלמוד לומר ‘כבשן’? לשבר את האוזן מה שהיא יכולה לשמוע. נותן לבריות סימן הניכר להם”.[2] הדימוי “כעשן הכבשן” בפסוק נראה תמוה (מה הטעם לְדַמות דבר גדול – העשן שאפף את ההר בזמן המעמד – לדבר קטן כעשן המיתמר מכבשן), והתשובה היא שהוא נועד להמחיש מראה בלתי רגיל באמצעות תיאור של דבר מוכר.
בעקבות הכתיב “לשבר” בפירושו של רש”י לתורה[3] רווח הכתיב בשי”ן בימינו. כתיב זה סובל כמובן את ההגייה לשׂבר, ומכאן ללא ספק הגיע הכתיב המאוחר לסבר בסמ”ך. ואולם ייתכן כי הכתיב בשי”ן משקף את ההגייה ‘לשׁבר’ בשי”ן ימנית; ביטוי מקביל בלשון חז”ל – ‘להבקיע את האוזן’ במכילתא דרשב”י – מלמדנו שהקריאה הזאת בהחלט אפשרית: ‘לשׁבר את האוזן’, היינו להבקיע את האוזן לשם קליטת המידע. ובכלל – כבר במקרא ‘פתיחה’ של אוזניים מלמדת על הקשבה והבנה: “אׇזְנַיִם כָּרִיתָ לִּי” (תהלים מ, ז) [רש”י: עשיתָן חלולות לשמוע], וכן להפך: “אֹטֵם אׇזְנוֹ מִזַּעֲקַת דָּל” (משלי כא, יג).
לדעת רבים הגרסה לשׁבר היא הגרסה המקורית, ועד ימינו מלומדים המתהדרים בלשונם מקפידים לומר ‘לשׁבר את האוזן’.
גרסאות נוספות
הביטוי “לשבר את האוזן” אולי מוכר מפירוש רש”י, אך לא הוא המציא אותו – אין זו אלא דרשה מן המכילתא דרבי ישמעאל, מדרש הלכה מתקופת התנאים והמקור היחיד בספרות חז”ל למטבע הלשון הזה.[4] טבעי היה שביטוי כה נדיר, שגם אינו נהיר מצד הוראתו, יזכה לגרסאות נוספות מחמת דמיונן של האותיות ב ו־ר (במילה ‘לשבר’) לאותיות אחרות.
במהדורות המכילתא עולה גם הגרסה לשכך את האוזן.[5] חילופי האותיות ב–כ וגם ר–ך נובע מדמיונן הגרפי, אך גם בגרסה זו אפשר למצוא היגיון מסוים – לשכך פירושו ‘להרגיע’, ומה שמרגיע את האוזן גם מתיישב על הלב ונעשה ברור ומובן. גם כאן היה מי שמצא פתח אפשרי לקריאה כפולה של השי”ן, והעדיף לשׂכך בשי”ן שמאלית, מלשון שִׂכִּים (קוצים במקרא, בדומה ל’סיכות’), היינו ‘לחורר’, ‘לנקב’. פירוש זה קרוב בהוראתו אל ‘לשׁבר’ בשי”ן ימנית.[6]
ועדיין לא תמו גרסאותיו של מטבע הלשון החמקמק. בכמה מכתבי היד הטובים של המכילתא ובעדי נוסח של פירוש רש”י נמצאה גם הגרסה לשׁכּר את האוזן. מה עניין שתייה ושכרות (של האוזן!) להבנה וקליטה של מידע? לדעת חוקר הלשון אריאל שוה נראה שההיגיון שמאחורי הגרסה הזאת הגיע אלינו ממחוזות זרים: ביטוי דומה – ‘לשכּר במילים’ (par parole enivrer) – מוכר מן הספרות הצרפתית העתיקה בת זמנו של רש”י. שכרות גורמת לערפול חושים, איבוד כושר השיפוט ותחושת נעימות וקלילות. בנוהג שבעולם תכונות אלו נחשבות שליליות, אך בהשאלה אפשר להיעזר בדימוי הזה כדי לציין השמעת דברים בסטייה קלה מן העובדות כך שיערבו לאוזנו של השומע.[7] גם אם אין הכרחַ ש’לשכר’ הוא הצירוף המקורי, אפשר להבין מדוע גרסה זו קנתה שביתה דווקא בפירושו של חכם יהודי בן צרפת בימי הביניים, ואולי נתגלגלה בידי המעתיקים לעדי הנוסח של המדרש.
סיכומו של דבר: אם עד היום נהגתם להתלבט בין לשׂבר ובין לסבר – תוכלו להוסיף להתלבטות גם את הפעלים לשׁבר, לשׁכּך, לשׂכּך ולשׁכּר.
[1] במקורו במשמעות ‘התבונן’, ‘הסתכל’, למשל “וָאֱהִי שֹׂבֵר בְּחוֹמֹת יְרוּשָׁלַ͏ִם” (נחמיה ב, יג).
[2] בהמשך הפירוש מובאות עוד דוגמאות לפסוקים שבהם הכתוב “משבר את האוזן” כגון “כיוצא בו ‘כְּאַרְיֵה יִשְׁאָג’ (הושע יא, י). וכי מי נתן כח בארי אלא הוא [הקב”ה], והכתוב מושלו כאריה. אלא אנו מכנין ומדמין אותו לבריותיו כדי לשבר את האזן מה שיכולה לשמוע”.
[3] כך הכתיב בחומשים המצויים ויסודו בעדי נוסח – דפוסים ככתבי יד – של פירושי רש”י.
[4] דרשה קדומה זו צוטטה גם בכמה חיבורים מדרשיים מאוחרים כגון מדרש תנחומא ומדרש לקח טוב.
[5] על פי הגרסה בדפוסים המוקדמים מן המאה ה־16, כגון דפוס קושטא רע”ה או דפוס ונציה ש”ה.
[6] טור־סיני הציע כי גם את ‘לשׁכך’ אפשר להסביר בהוראת שיבור וביקוע על פי מילים דומות מן האכדית.
[7] הסבר זה פותר קושי תחבירי שעד עתה התעלמנו ממנו. המשפט המקורי נוסח כבעל שני מושאים: (א) את האוזן (ב) מה שהיא יכולה לשמוע. הפעלים ‘לשׁבר’ ו’לשכך’ אינם מצריכים שני מושאים שונים, אך הגרסה ‘לשכר’ עולה יפה: לשכר את האוזן במה שהיא יכולה לשמוע [השוו במשפט: לשכר (א) אדם (ב) ביין]. יש לציין שגם הגרסה לשׂבר עשויה להתאים מבחינה זו (‘לשׂבר את האוזן’, להשמיע לאוזן, ‘מה שהיא יכולה לשמוע’), אך אין היא יוצאת מידי דופי מטעמים אחרים (למשל מדוע ‘לשׂבר את‘ ולא ל־).
