הדף בטעינה

שִׂבֵּר

במילון

 (ללא ניקוד: משבר)
בנייןפיעל
שורששׂבר
נטייהמְשַׂבֶּרֶת
נטיית הפועלשׂיבֵּר, יְשַׂבֵּר, לְשַׂבֵּר לכל הנטיות

הגדרה

  • מקַוֶוה (ספרותי)

צירופים

על יסוד מילון ההווה

בתשובות באתר

עילת הסבירות

על עילה ועל סבירות

WP_Post Object
(
    [ID] => 82047
    [post_author] => 49
    [post_date] => 2023-07-17 11:50:40
    [post_date_gmt] => 2023-07-17 08:50:40
    [post_content] => בימים האחרונים מדברים רבות על "עילת הסבירות", ומעניין להביט על צמד המילים הללו במבט לשוני.

עילה

המילה עִלָּה היא מעין קיצור של 'עלילה' (אף גזורה מאותו השורש). במגילת המקדש, המגילה הארוכה ביותר במגילות שנמצאו בקומראן, נכתב: "כי יקח איש אשה... ושם לה עלות דברים והוציא עליה שם רע". זהו נוסח משוכתב של פסוק מספר דברים, ושם הנוסח הוא "וְשָׂם לָהּ עֲלִילֹת דְּבָרִים" (כב, יד). גם במקורות חז"ל המילה 'עילה' משמשת במשמע עלילה, תואנה, סיבה שאינה אמיתית. הינה כך למשל העיד ר' נהוראי במסכת ראש השנה בתלמוד הירושלמי: "מעשה שירדתי להעיד על עד אחד באושא, ולא היו צריכין לי אלא עילה ביקשתי להקביל פני חבריי" (ב, א [נז ע"ד]). ובדומה לזה כתב הרמב"ם בהלכותיו: "כשיבוא הגר או הגיורת להתגייר – בודקין אחריו שמא בגלל ממון שיטול או בשביל שררה שיזכה לה או מפני הפחד בא להיכנס לדת... ואם לא נמצא להם עילה – מודיעין אותן כובד עול התורה, וטורח שיש בעשייתה על עמי הארצות, כדי שיפרושו. אם קבלו ולא פירשו, וראו אותן שחזרו מאהבה – מקבלים אותן, שנאמר: 'ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה ותחדל לדבר אליה' (רות א יח)" (משנה תורה, הלכות איסורי ביאה יג, יד). כלומר, עילה היא סיבה שאינה עניינית וישרה. במקביל למובן זה החלו בימי הביניים להשתמש במילה 'עילה' גם במשמעות פשוטה של סיבה –  כנראה בהשפעת המילה עִלַּה בערבית – אף ללא המטען השלילי הנזכר. הינה כך למשל כתב הרמב"ם בסיום ספר עבודה: "ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה ולידע סוף עניינם כפי כוחו, ודבר שלא ימצא לו טעם ולא ידע לו עילה – אל יהי קל בעיניו". ובפרט השתמשו במילה זו חכמי המחשבה, ומכאן למשל המושג עילת העילות שמשמעותו מקבילה ל'סיבת הסיבות'.

סְבִירוּת

גם השורש סב"ר, שממנו הסבירות, עבר שינויים מעניינים. בספר נחמיה נאמר: "וָאֵצְאָה בְשַׁעַר הַגַּיא לַיְלָה, וְאֶל פְּנֵי עֵין הַתַּנִּין וְאֶל שַׁעַר הָאַשְׁפֹּת, וָאֱהִי שֹׂבֵר בְּחוֹמֹת יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר הֵם פְּרוּצִים וּשְׁעָרֶיהָ אֻכְּלוּ בָאֵשׁ". שׂובר, בשי"ן שמאלית, פירושו מסתכל ומתבונן. קרוב לזה גם הפועל לשַׂבֵּר, במשמע לצַפות ולחכות, למשל: "שִׂבַּרְתִּי לִישׁוּעָתְךָ ה' וּמִצְוֹתֶיךָ עָשִׂיתִי" (תהלים קיט, קסו) – לשׂבּוֹר (בבניין קל) פירושו אפוא לִצְפּוֹת, להסתכל; וּלְשַׂבֵּר (בבניין פיעל) פירושו לצפות ולייחל). המקבילה בארמית לשורש שׂב"ר (בשי"ן שמאלית) הוא סב"ר בסמ"ך (כמו במקרים רבים אחרים. למשל בָּשָׂר הוא בסרא בארמית), ומילים מן השורש הזה משמשות בשינוי קל במשמעות – מראייה פיזית להבנה מחשבתית. כך למשל תרגום יונתן לפסוק "וַיַּרְא דָּוִד כִּי עֲבָדָיו מִתְלַחֲשִׁים, וַיָּבֶן דָּוִד כִּי מֵת הַיָּלֶד" (שמואל ב יב, יט) – "‏וַחְזָא דָוִיד אְרֵי עַבדוֹהִי מְלַחְשִׁין, וּסבַר דָוִיד אְרֵי מִית רָביָא". לשונות ראייה והבנה קרובות זו לזו. כך אנו משכילים ומסתכלים (אף כאן מדובר באותו השורש, והסמ"ך היא תולדת הארמית), מבינים ומתבוננים, ומעיינים בדבר, כלומר נותנים בו את עינינו. אף בלשונות אחרות כן, ולמשל באנגלית I see פירושו גם 'אני מבין'. בלשון חכמים הפך השימוש בשורש סב"ר במשמעותו המחשבתית לרווח מאוד, ומכאן הגיעו אלינו הַסְבָּרָה וסְבָרָה, ומאוחר יותר אף הִסְתַּבְּרוּת וסְבִירוּת – כלומר התכונה של הדבר הסָבִיר, הנראֶה הגיוני בעיני המתבונן. [post_title] => על עילה ועל סבירות [post_excerpt] => בימים האחרונים מדברים רבות על "עילת הסבירות", ומעניין להביט על צמד המילים הללו במבט לשוני. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%a2%d7%9c-%d7%a2%d7%99%d7%9c%d7%94-%d7%95%d7%a2%d7%9c-%d7%a1%d7%91%d7%99%d7%a8%d7%95%d7%aa [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2023-07-30 09:32:45 [post_modified_gmt] => 2023-07-30 06:32:45 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=82047 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

בימים האחרונים מדברים רבות על "עילת הסבירות", ומעניין להביט על צמד המילים הללו במבט לשוני.
המשך קריאה >> המשך קריאה >>
לשבר את האוזן

לשבר את האוזן

WP_Post Object
(
    [ID] => 81602
    [post_author] => 49
    [post_date] => 2023-06-13 11:44:16
    [post_date_gmt] => 2023-06-13 08:44:16
    [post_content] => איך אתם כותבים: 'לסבר את האוזן' או 'לשבר את האוזן'? מתברר שהתשובה על השאלה הזאת סבוכה משנדמה.

נפתח בַּידוע: עניינו של מטבע הלשון הזה הוא 'להסביר בלשון ברורה' ובייחוד 'להמחיש', 'להקל את ההבנה באמצעות ביטוי מוחשי'. רוב דוברי העברית הוגים את המילה הראשונה בַּצליל s: יש מהם שכותבים בסמ"ך – לסבר את האוזן, ויש מהם שכותבים בשי"ן (שמאלית) – לשׂבר את האוזן. לפי זה הביטוי קשור אל סברה והיגיון, לאמור: 'להשמיע את הדברים כך שיהיו סבירים ומסתברים באוזנו של השומע'. ואומנם הגרסה בשי"ן מתקבלת על הדעת שכן השורש סב"ר במשמעות הזו קרוב אל השורש המקראי שׂב"ר.[1]

אך מדוע מלכתחילה לכתוב 'לשבר את האוזן' בשי"ן?

התשובה פשוטה: זה הכתיב במקור שממנו הביטוי מוכר לכול – פירוש רש"י לפרשת יתרו (יט, יח). בפסוקי מעמד הר סיני נאמר "וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו ה' בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד". רש"י מבאר: "ומה תלמוד לומר 'כבשן'? לשבר את האוזן מה שהיא יכולה לשמוע. נותן לבריות סימן הניכר להם".[2] הדימוי "כעשן הכבשן" בפסוק נראה תמוה (מה הטעם לְדַמות דבר גדול – העשן שאפף את ההר בזמן המעמד – לדבר קטן כעשן המיתמר מכבשן), והתשובה היא שהוא נועד להמחיש מראה בלתי רגיל באמצעות תיאור של דבר מוכר.

בעקבות הכתיב "לשבר" בפירושו של רש"י לתורה[3] רווח הכתיב בשי"ן בימינו. כתיב זה סובל כמובן את ההגייה לשׂבר, ומכאן ללא ספק הגיע הכתיב המאוחר לסבר בסמ"ך. ואולם ייתכן כי הכתיב בשי"ן משקף את ההגייה 'לשׁבר' בשי"ן ימנית; ביטוי מקביל בלשון חז"ל – 'להבקיע את האוזן' במכילתא דרשב"י – מלמדנו שהקריאה הזאת בהחלט אפשרית: 'לשׁבר את האוזן', היינו להבקיע את האוזן לשם קליטת המידע. ובכלל – כבר במקרא 'פתיחה' של אוזניים מלמדת על הקשבה והבנה: "אׇזְנַיִם כָּרִיתָ לִּי" (תהלים מ, ז) [רש"י: עשיתָן חלולות לשמוע], וכן להפך: "אֹטֵם אׇזְנוֹ מִזַּעֲקַת דָּל" (משלי כא, יג).

לדעת רבים הגרסה לשׁבר היא הגרסה המקורית, ועד ימינו מלומדים המתהדרים בלשונם מקפידים לומר 'לשׁבר את האוזן'.

גרסאות נוספות

הביטוי "לשבר את האוזן" אולי מוכר מפירוש רש"י, אך לא הוא המציא אותו – אין זו אלא דרשה מן המכילתא דרבי ישמעאל, מדרש הלכה מתקופת התנאים והמקור היחיד בספרות חז"ל למטבע הלשון הזה.[4] טבעי היה שביטוי כה נדיר, שגם אינו נהיר מצד הוראתו, יזכה לגרסאות נוספות מחמת דמיונן של האותיות ב ו־ר (במילה 'לשבר') לאותיות אחרות. במהדורות המכילתא עולה גם הגרסה לשכך את האוזן.[5] חילופי האותיות ב–כ וגם ר–ך נובע מדמיונן הגרפי, אך גם בגרסה זו אפשר למצוא היגיון מסוים – לשכך פירושו 'להרגיע', ומה שמרגיע את האוזן גם מתיישב על הלב ונעשה ברור ומובן. גם כאן היה מי שמצא פתח אפשרי לקריאה כפולה של השי"ן, והעדיף לשׂכך בשי"ן שמאלית, מלשון שִׂכִּים (קוצים במקרא, בדומה ל'סיכות'), היינו 'לחורר', 'לנקב'. פירוש זה קרוב בהוראתו אל 'לשׁבר' בשי"ן ימנית.[6] ועדיין לא תמו גרסאותיו של מטבע הלשון החמקמק. בכמה מכתבי היד הטובים של המכילתא ובעדי נוסח של פירוש רש"י נמצאה גם הגרסה לשׁכּר את האוזן. מה עניין שתייה ושכרות (של האוזן!) להבנה וקליטה של מידע? לדעת חוקר הלשון אריאל שוה נראה שההיגיון שמאחורי הגרסה הזאת הגיע אלינו ממחוזות זרים: ביטוי דומה – 'לשכּר במילים' (par parole enivrer) – מוכר מן הספרות הצרפתית העתיקה בת זמנו של רש"י. שכרות גורמת לערפול חושים, איבוד כושר השיפוט ותחושת נעימות וקלילות. בנוהג שבעולם תכונות אלו נחשבות שליליות, אך בהשאלה אפשר להיעזר בדימוי הזה כדי לציין השמעת דברים בסטייה קלה מן העובדות כך שיערבו לאוזנו של השומע.[7] גם אם אין הכרחַ ש'לשכר' הוא הצירוף המקורי, אפשר להבין מדוע גרסה זו קנתה שביתה דווקא בפירושו של חכם יהודי בן צרפת בימי הביניים, ואולי נתגלגלה בידי המעתיקים לעדי הנוסח של המדרש. סיכומו של דבר: אם עד היום נהגתם להתלבט בין לשׂבר ובין לסבר – תוכלו להוסיף להתלבטות גם את הפעלים לשׁבר, לשׁכּך, לשׂכּך ולשׁכּר.

[1] במקורו במשמעות 'התבונן', 'הסתכל', למשל "וָאֱהִי שֹׂבֵר בְּחוֹמֹת יְרוּשָׁלַ͏ִם" (נחמיה ב, יג).

[2] בהמשך הפירוש מובאות עוד דוגמאות לפסוקים שבהם הכתוב "משבר את האוזן" כגון "כיוצא בו 'כְּאַרְיֵה יִשְׁאָג' (הושע יא, י). וכי מי נתן כח בארי אלא הוא [הקב"ה], והכתוב מושלו כאריה. אלא אנו מכנין ומדמין אותו לבריותיו כדי לשבר את האזן מה שיכולה לשמוע".

[3] כך הכתיב בחומשים המצויים ויסודו בעדי נוסח – דפוסים ככתבי יד – של פירושי רש"י.

[4] דרשה קדומה זו צוטטה גם בכמה חיבורים מדרשיים מאוחרים כגון מדרש תנחומא ומדרש לקח טוב.

[5] על פי הגרסה בדפוסים המוקדמים מן המאה ה־16, כגון דפוס קושטא רע"ה או דפוס ונציה ש"ה.

[6] טור־סיני הציע כי גם את 'לשׁכך' אפשר להסביר בהוראת שיבור וביקוע על פי מילים דומות מן האכדית.

[7] הסבר זה פותר קושי תחבירי שעד עתה התעלמנו ממנו. המשפט המקורי נוסח כבעל שני מושאים: (א) את האוזן (ב) מה שהיא יכולה לשמוע. הפעלים 'לשׁבר' ו'לשכך' אינם מצריכים שני מושאים שונים, אך הגרסה 'לשכר' עולה יפה: לשכר את האוזן במה שהיא יכולה לשמוע [השוו במשפט: לשכר (א) אדם (ב) ביין]. יש לציין שגם הגרסה לשׂבר עשויה להתאים מבחינה זו ('לשׂבר את האוזן', להשמיע לאוזן, 'מה שהיא יכולה לשמוע'), אך אין היא יוצאת מידי דופי מטעמים אחרים (למשל מדוע 'לשׂבר את' ולא ל־).​

[post_title] => לשבר את האוזן [post_excerpt] => איך אתם כותבים: 'לסבר את האוזן' או 'לשבר את האוזן'? מתברר שהתשובה על השאלה הזאת סבוכה משנדמה. [post_status] => publish [comment_status] => closed [ping_status] => closed [post_password] => [post_name] => %d7%9c%d7%a9%d7%91%d7%a8-%d7%90%d7%aa-%d7%94%d7%90%d7%95%d7%96%d7%9f [to_ping] => [pinged] => [post_modified] => 2023-07-04 10:49:35 [post_modified_gmt] => 2023-07-04 07:49:35 [post_content_filtered] => [post_parent] => 0 [guid] => https://hebrew-academy.org.il/?p=81602 [menu_order] => 0 [post_type] => post [post_mime_type] => [comment_count] => 0 [filter] => raw )

איך אתם כותבים: 'לסבר את האוזן' או 'לשבר את האוזן'? מתברר שהתשובה על השאלה הזאת סבוכה משנדמה.
המשך קריאה >> המשך קריאה >>