רם, רום ורומי

רָם

רָם הוא תואר מקראי במובן 'גבוה', 'נישא': "עַם גָּדוֹל וָרָם בְּנֵי עֲנָקִים" (דברים ט, ב), "וַיִּרְאוּ כׇל גִּבְעָה רָמָה וְכׇל עֵץ עָבֹת" (יחזקאל כ, כח), "וְרָמֵי הַקּוֹמָה גְּדוּעִים וְהַגְּבֹהִים יִשְׁפָּלוּ" (ישעיהו י, לג). לאמיתו של דבר אין רָם אלא צורת בינוני של השורש רו"ם בבניין קל. בגזרת ע"ו צורות הנסתר בעבר ובבינוני זהות, והוא אומנם משמש גם פועל של ממש, למשל "וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים ח, יד).

רָם בתנ"ך משמש גם שם פרטי – הוא שמו של דמות מקראית משבט יהודה, וגם שם משפחתו של אחד מרעי איוב; ובעיקר – רכיב נפוץ בשמות תאופוריים, כגון אַבְרָם ואֲבִירָם, יְהוֹרָם, יוֹרָם ורַמְיָה. הרכיב רָם (בהגייה rōm) נפוץ במיוחד בשמות פניקיים, ובמקורותינו הוא בא בשמו של חִירָם מלך צור (גם בצורה חִירוֹם!) שסייע בבניין מקדש שלמה. לבד ממנו נזכר באותו הקשר גם האומן העברי־צורי חִירָם שעליו נאמר "בֶּן אִשָּׁה מִן בְּנוֹת דָּן וְאָבִיו אִישׁ צֹרִי יוֹדֵעַ לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף בַּנְּחֹשֶׁת בַּבַּרְזֶל בָּאֲבָנִים וּבָעֵצִים בָּאַרְגָּמָן בַּתְּכֵלֶת וּבַבּוּץ וּבַכַּרְמִיל וּלְפַתֵּחַ כׇּל פִּתּוּחַ וְלַחְשֹׁב כׇּל מַחֲשָׁבֶת" (דברי הימים ב ב, יג). בימינו רווח שם החיבה רָמִי.

רוֹם

רוֹם הוא שם עצם שפירושו 'גובה' ושקול במשקל השמות טוֹב וקוֹל. הוא בא פעם אחת במקרא: "רָאוּךָ יָחִילוּ הָרִים זֶרֶם מַיִם עָבָר, נָתַן תְּהוֹם קוֹלוֹ, רוֹם יָדֵיהוּ נָשָׂא" (חבקוק ג, י). מפרשים וחוקרים התקשו בהבנת הפסוק. מן ההקשר נראה שרוֹם הוא הפך מן תְּהוֹם, ואולם יש מי שפירשו כי החלק השני מוסב אף הוא על תהום (במין תקבולת חסרה), והתהום הוא הנושא ידיו אל־על.[1]

רוֹם היא מילה נדירה בעברית – היא נקרית בספרות העברית שאחרי המקרא פעמים אחדות, כמעט אך ורק בלשון הפיוט. ובכל זאת יישוב מיישובי צפון הארץ נקרא בימינו בשם זה: הקיבוץ אֶל־רוֹם – ברמז לדרך העולה אל מרומי הר החרמון. פעם אחת בתנ"ך באה גם הצורה רוֹמָה, שם העצם רוֹם בסיומת ־ָה לציון תואר הפועל: "וְלֹא תֵלְכוּ רוֹמָה כִּי עֵת רָעָה הִיא" (מיכה ב, ג), כלומר 'בְּרוֹם', 'ברוממות', 'בקומה זקופה'.[2]

רוּם

רוֹם בתנ"ך היא צורת משנֶה של שם עצם מוכר יותר בשורש רו"ם – רוּם (גם בכתיב רֻם),[3] אף הוא בא בתנ"ך לא פעם כניגוד למילה שעניינה נמיכות קומה; אם לציון 'גובה' סתם: "שָׁמַיִם לָרוּם וָאָרֶץ לָעֹמֶק" (משלי כה, ג) ואם לציון גאווה אנושית: "עֵינֵי גַּבְהוּת אָדָם שָׁפֵל, וְשַׁח רוּם אֲנָשִׁים" (ישעיהו ב, יא).[4] בלשון המשנה הוא משמש בתיאור מידות או מרחקים, ומופיע במשנה אפילו יותר מהמילה 'גובה' עצמה, למשל "ההיכל מאה על מאה על רום מאה" (מידות ד, ו). ואומנם רוּם היא המילה הרגילה בארמית לציון 'גובה'. כך למשל בארמית המקראית: "נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא עֲבַד צְלֵם דִּי דְהַב, רוּמֵהּ אַמִּין שִׁתִּין, פְּתָיֵהּ אַמִּין שִׁת" [=המלך נבוכדנצר עשה פסל של זהב, גובהו שישים אמות רוחבו שש אמות] (דניאל ג, א), וגם בתרגום אונקלוס למילה קוֹמָה (='גובה') בתורה. הפסוק "וַיַּעַשׂ אֶת הַשֻּׁלְחָן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם אׇרְכּוֹ וְאַמָּה רׇחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ" (שמות לז, י) מיתרגם בסופו "ואמתא ופלגא רוּמֵיהּ".

בלשון חז"ל בא הביטוי 'רוּמוֹ של עולם' לציון 'דבר נעלה': "מאי [= מה (פירוש הפסוק)] "כְּרֻם זֻלּוּת לִבְנֵי אָדָם" (תהלים יב, ט)? דברים העומדים ברומו של עולם – בני אדם מזלזלין בהן" (בבלי ברכות ו ע"ב). בימינו משמשת ברגיל המילה גֹּבַהּ, ואולם רוּם מיוחדת בהקשרים אחדים – לציון 'שיא הגובה', כגון של הרים או של שלג, ובעקבות המשנה במסכת מידות (ב, ג) גם לציון החלק האנכי של מדרגה – רוּם המדרגה (החלק האופקי נקרא שֶׁלַח המדרגה).

מרום

לצד רוֹם ורוּם משמשת בלשון המקרא, ובעיקר בשירה המקראית, המילה מָרוֹם, בדרך כלל במובן 'שמיים' לציון מקום משכנו של האל: "כִּי הִשְׁקִיף מִמְּרוֹם קׇדְשׁוֹ ה' מִשָּׁמַיִם אֶל אֶרֶץ הִבִּיט" (תהלים קב, כ), וגם בביטוי 'נשא עיניו למרום': "וַתִּשָּׂא מָרוֹם עֵינֶיךָ" (מלכים ב יט, כב), "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה" (ישעיהו מ, כו). צורת הרבים של מָרוֹם היא מְרוֹמִים, והיא מוכרת מן הפסוק "עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו" (איוב כה, ב) שמשובץ גם בסוף תפילת העמידה ובתפילת הקדיש (ומכאן קנה את פרסומו), וכן בנוסח השבועה סָהֲדִי בַּמְּרוֹמִים (= 'עֵדִי במרומים', כלומר האלוהים שבשמיים הוא עֵדי שאני דובר אמת), על פי הפסוק בספר איוב "עֵדִי וְשָׂהֲדִי בַּמְּרֹמִים" (טז, יט).

רומי

השם הפרטי רוֹמִי ניתן בימינו לבנים ולבנות ומקורו בשם פרטי לבנות בלשונות אירופה. השם עשוי להתפרש בעברית כמילה רוֹם בתוספת כינוי השייכות ־ִי (אלא שאז הצורה התקנית אמורה להיהגות במלרע) או בסיומת כינוי החיבה ־ִי (על דרך רמי, טלי).

הצורה רוֹמִי בהגייתה המלעילית מוכרת בעברית מספרות חז"ל כשמה של העיר רומא וגם כשמה של האימפריה הרומית. השם הלטיני הוא אומנם Roma בתנועה a, אלא שבפי דוברי העברית הוא נהגה על פי היוונית: Ῥώμη, כלומר בתנועת i או e, ועל כן הוא נכתב ביו"ד – רומי. עם זאת שמות הייחוס רוֹמִי ורוֹמִית אמורים להיהגות במלרע, וכך אומנם מקובל בהגיית הכינוי 'עמנואל הרומי', אבל בצירופים אחרים – דוגמת 'חייל רומי' או 'הלשון הרומית' – רבים אינם מקפידים בכך.

_____________________________

[1] לפי זה רוֹם הוא תואר הפועל ולא שם עצם. בכיוון דומה יש שטענו כי המקרא מסורס ויש להשלימו בסופו במילה 'שמש' שבראש הפסוק הבא: "נָתַן תְּהוֹם קוֹלוֹ, רוֹם יָדֵיהוּ נָשָׂא שָׁמֶשׁ", היינו 'תהום נתן קולו, ושמש נשא ידיו לָרום'. אחרים פירשו שהכול מוסב על האל: הוא הנותן בתהום קולו והוא הנושא מעלה ידיו.

[2] הסיומת המוטעמת ־ָה לציון תואר הפועל נדירה. דוגמאות נוספות: אָמְנָה (לצד אָמְנָם) מן אֹמֶן, עַתָּה מן עֵת.

[3] על אף הדמיון אין מקובל לראות בצמד רוֹם–רוּם אותו הקשר של קוֹם–קוּם או שׁוֹב–שׁוּב. לדוגמה בשורש קו"ם: קוֹם בחולם היא צורת המקור המוחלט (ירמיהו מד, כט: "לְמַעַן תֵּדְעוּ כִּי קוֹם יָקוּמוּ דְבָרַי עֲלֵיכֶם לְרָעָה") וקוּם היא צורת המקור הנטוי ("וּבְשׇׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ", וכן שם הפועל לָקוּם).

[4] אף המילה גאון וגאווה מן השורש גא"י מורות בעיקרן 'גובה'. השוו בשרשרת הנרדפים: "גֵּאֶה מְאֹד גׇּבְהוֹ וּגְאוֹנוֹ וְגַאֲוָתוֹ וְרֻם לִבּוֹ. (ירמיהו מח, כט). להרחבה עיינו כאן.