אדם מחזיק בתפוח

אדם

המילה אָדָם היא אחת ממילות היסוד בעברית. בתנ"ך 'אדם' הוא שמו הכללי של הברייה האנושית הראשונה: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ" (בראשית א, כז), וגם שמה הפרטי של אותה ברייה: "וַיְחִי אָדָם שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה" (שם ה, ג).[1] בחיבור המדרשי 'פרקי דרבי אליעזר' (פרק יב) הוצעו גיזרונות לשם: "על שם 'אדמה' שלוּקח ממנה נקרא שמו אדם", וכמו שנרמז במקור המקראי: "וַיִּיצֶר… אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה" (בראשית ב, ז), וכן "על שם 'בשר ודם' נקרא שמו". במחקר יש מי שהציע שהוא קשור אל أَدِيم ('אַדִים') בערבית במובן 'עור'.

אולי בשל שימוש כפול זה – מילה כללית ושם פרטי – אין מוצאים את המילה הכללית 'אדם' במבנה סמיכות או בצורת הרבים. מילה זו אינה מוכרת בלהגי הארמית, ובתרגום אונקלוס גם הצורה המקראית המיודעת "הָאָדָם" מיתרגמת 'אדם' כשם פרטי, בלא תווית היידוע הארמית ־ָא.

המילה אדם משמשת בתנ"ך גם במשמעות 'איש' סתם, כלומר 'מישהו', 'יחיד בלתי מסוים': "אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת" (ויקרא יג, ב). ואולם בדרך כלל משמשת במשמעות זו המילה 'איש' – דוגמת "וְכִי יִפְתַּח אִישׁ בּוֹר אוֹ כִּי יִכְרֶה אִישׁ בֹּר וְלֹא יְכַסֶּנּוּ" (שמות כא, לג). שימושה הרווח ביותר של המילה אדם בתנ"ך הוא שם קיבוצי – כינוי לכלל המין האנושי, 'כל בני האדם': "וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ" (בראשית ו, ה); "וּמְצָא חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם" (משלי ג, ד). לצד זה רווח באותה משמעות הצירוף בְּנֵי אָדָם: "בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם, בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם" (דברים לב, ח). צורת היחיד בֶּן אָדָם באה בנבואה ובשירה ומזוהה בעיקר עם ספר יחזקאל (דומה במקצת לצירוף הארמי 'בר נש').

בשתי הוראות אלו המילה 'אדם' מוכרת בלשונות שמיות קרובות: בהוראת 'איש' סתם היא מוכרת מן הפניקית,[2] ואפילו בצורת הרבים אדמִם. ובהוראה הקיבוצית היא מוכרת מן האוגריתית – כך למשל ראש האלים הכנעני אִלֻ מכונה אבִ אדם (היינו 'אבי [בני ה]אדם'). כמו כן בספרות האוגריתית מצויה התקבולת אדםלאֻמים המשקפת את ההוראה הקיבוצית בדומה לפסוק "וְאֶתֵּן אָדָם תַּחְתֶּיךָ וּלְאֻמִּים תַּחַת נַפְשֶׁךָ" (ישעיהו מג, ד).

בלשון חכמים החליפה המילה הכללית 'אדם' את המילה 'איש' בהוראה הסתמית: "עבירות שבין אדם למקום יום הכיפורים מכפר" (משנה יומא ח, ט); "ערב פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך" (משנה פסחים י, א); "מעשה באדם אחד שהיה זהיר במצות ציצית" (ספרי במדבר קטו).[3] כמו כן היא מחליפה את המילה איש בתבנית המקראית לציון הדדיות, כגון 'איש אל רעהו', 'איש אל אחיו' ("וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים" [בראשית יא, ג]; "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו מָן הוּא" [שמות טז, טו]) – בלשון חכמים התבנית המקבילה היא 'אדם לחברו': "כיבוד אב ואם וגמילות חסדים והבאת שלום בין אדם לחבירו" (משנה פאה א, א).

כדי להבדיל בין 'אדם' במובן 'הברייה האנושית הראשונה' ובין 'אדם' בהוראת 'איש' נוצר בלשון חכמים הצירוף 'אדם הראשון' (וגם קיצורו אדה"ר): "'זה ספר תולדות אדם' [בראשית ה, א] – מלמד שהראהו הקב"ה לאדם הראשון כל הדורות והתולדות העתידין לצאת ממנו" (סדר עולם רבה ל). צירוף של שם ותוארו ביידוע התואר בלבד (כלומר לא "האדם הראשון") רגיל בלשון חכמים: חסידים הראשונים, לשון הרע, שער העליון, לולב הגזול.[4]

* * *

השם אדם מקובל כשם פרטי לבנים בלשונות אירופה, וידוע גם משמות משפחה דוגמת Adam ו־Adams. באנגלית קרויה על שמו ועל שם התפוח שאכל גם פיקת הגרון – Adam's apple. בדורות האחרונים השם אדם ניתן כשם פרטי לבנים גם בקרב דוברי עברית (ההגייה הרווחת היא במלעיל בקרבת מה להגייה באנגלית).

בתנ"ך אָדָם הוא גם שמה של עיר בכיכר הירדן, סמוך לשפך היבוק. יש מי שזיהה אותה עם העיר אַדְמָה שנזכרת במלחמת המלכים מספר בראשית בקרבת ים המלח. כיום היא מזוהה עם תל א־דאמייה. בימינו היישוב גֶּבַע בִּנְיָמִין שבמועצה האזורית בנימין מכונה בפי כול "אָדָם", על שמו של האלוף יקותיאל אדם.

————————————

[1] הדעה כי שמו של גיבור קדום או אבי האומה מקביל למילה הרגילה שמובנה 'איש' מוכרת במחקר. ברוח זה הציע חוקר הלשונות השמיות חיים רבין כי שם המלך המקראי עוֹג משקף את המילה הכללית לציון 'איש' סתם  בלשונות דרום־ערב (מעין עַ'יג). כך משוער גם לגבי דמות מיתולוגית Mannus בגרמנית ועוד.

[2] הכתובת העתיקה הידועה בשם "יהו אשר על הבית" מכפר השילוח נחתמת במילים "ארור האדם אשר יפתח את זאת" והיו שראו בכך השפעה פניקית (במקרא הביטוי הוא "ארור האיש").

[3] בחלק מעדי הנוסח של המשנה הכתיב הוא אדן בסיומת נו"ן, ומקובל להסביר כי זו ההגייה שהילכה בפיהם של לפחות חלק מדוברי העברית בתקופת חיותה של לשון חכמים. החילופים מ–נ בסופי מילים מוכרים לנו מהמילה 'שלון' (=שלום) בכמה כתובות מימי בית שני ובעיקר משמות מקומות (כך יש המסבירים את התגלגלות שם המקום המקראי [מֵי] מֵרוֹם אל מֵירוֹן).

[4] יש המסבירים מבנה זה כמתגלגל מפסוקית זיקה חסרת נושא, כלומר אין זו אלא ה"א הזיקה (בתפקיד 'אשר, ש־') ולא ממש ה"א הידיעה: אדם הראשון < 'אדם ש(הוא) ראשון'.