תפילה ותפילין

תְּפִלָּה היא אמירת דברי בקשה ותחינה לפני האל. המילה רווחת בתנ"ך בספרי הנביאים והכתובים: "תְּהִי נָא אׇזְנְךָ קַשֶּׁבֶת וְעֵינֶיךָ פְתוּחוֹת לִשְׁמֹעַ אֶל תְּפִלַּת עַבְדְּךָ אֲשֶׁר אָנֹכִי מִתְפַּלֵּל לְפָנֶיךָ הַיּוֹם יוֹמָם וָלַיְלָה" (נחמיה א, ו).

תפילה היא שם הפעולה של הפועל הִתְפַּלֵּל; שניהם גזורים מן השורש פל"ל. גיזרון השורש שנוי במחלוקת שכן לבד מתחינה ובקשה הוא בא גם בהקשרים אחרים כמו ציפייה: "רְאֹה פָנֶיךָ לֹא פִלָּלְתִּי" (בראשית מח, יא) או משפט: "וְנָתַן בִּפְלִלִים" (שמות כא, כב), ואף בלשונות שמיות אחרות הוא יוצא למשמעויות שונות. רבים עסקו בהוראתו של השורש פל"ל ולרוב מוסכם כי כלל ההוראות נתפצלו מהוראה יסודית אחת; נביא אפוא כמה מן הדעות.

יש מן החוקרים שקשרו אותו לשורש פל"י בערבית ובארמית שעניינו 'עיון ובדיקה',[1] וכשם שהשופט מעיין ומהפך בטענותיהם של בעלי הדין, כן אדם העומד בתפילה בודק ומפשפש במעשיו. חוקר לשון חז"ל חנוך ילון ייחד דיון ארוך לשורש פל"ל וקבע כי עיקר הוראתו הוא תיאור תנועת הגוף – "מעין נענוע, כפיפה" –  ולשיטתו זו גם ההוראה המקורית של השורש המקביל בארמית ובערבית צל"י. הוא מראה כי בתנ"ך פעלים רבים מן הסוג הזה משמשים בהקשר של תפילה: התנפל, כרע, השתחווה, קד ואולי גם התחנן. לעומת זאת הבלשן חיים רבין הציע כי מובנו הבסיסי של השורש הוא 'דיבר', 'התווכח', ואחרים נוטים להסכים עימו.

לצד השימוש הרגיל במובן הכללי של שבח ותחינה נתייחדה בלשון חכמים המילה תפילה לציון סדר מסוים של ברכות ופרקי מקרא (ולעיתים גם פיוטים) הנאמרים בזמנים קבועים, כגון תפילת השחר, תפילת המוספין ותפילת הדרך. לא זו אף זו, המילה תפילה לבדה משמשת פעמים הרבה לציון תפילת שמונה עשרה, בדומה למה שקרה למילה הכללית בְּרִית, המציינת בספרות חז"ל גם 'ברית מילה'.

תפילות ותפילים

צורת הרבים של תפילה היא תְּפִלּוֹת והיא נקרית פעם אחת בתנ"ך: "כָּלּוּ תְפִלּוֹת דָּוִד בֶּן יִשָׁי" (תהלים עב, כ). בלשון חכמים היא רגילה למדי: "תפילות מאבות לְמָדוּם" (ירושלמי ברכות ד, א; ז ע"א).

מלשון המשנה ואילך משמשת גם צורת הרבים תְּפִלִּים (או תְּפִלִּין) והיא יוצאת למשמעות אחרת: תשמיש קדושה בצורת שתי קוביות קטנות של עור שחור המכילות כל אחת קלף שכתובות בו פרשיות מן התורה. ואומנם צורות רבים כפולות, כלומר הן בסיומת ־ִים הן בסיומת ־וֹת, היא תופעה ידועה בעברית לדורותיה (מועדים–מועדות, מסמרים–מסמרות, גוזלים–גוזלות וכיו"ב), אלא שבמקרה זה ההבדל הצורני משמש גם לבידול משמעות: 'תפילים' (תשמיש הקדושה) ו'תפילות'; מקרים דומים הם: 'תהלים' (שם הספר) ו'תהילות', עולמים (לציון 'נצח') ו'עולמות'. כמו 'תפילות', גם 'תפילים' או 'תפילין' מינן נקבה: תפילין גסות, תפילין דקות, תפילין חדשות ומהודרות וכיו"ב.

לפי זה 'תפילה' במובן תשמיש הקדושה התגלגלה מן ההוראה המקובלת יותר של 'סדר תפילה'. עם זאת יש הסוברים כי למילה תפילין אין דבר עם 'סדר תפילה' ועם השורש פל"ל. לשיטתם המילה 'תפילין' גזורה מן השורש תפ"ל, הקרוב אל השורש טפ"ל שעניינו 'הדבקה', 'חיבור' (כהוראת הפעלים טָפַל ונִטְפַּל), על שום קוביות התפילין המוצמדות אל הגוף – האחת נקשרת ברצועת עור אל הראש והאחרת אל היד.[2]

תפילה ותפילין

בלשון המשנה תשמיש קדושה זה בא בצורת היחיד 'תפילה': "תפילה של יד אינה מעכבת של ראש, ושל ראש אינה מעכבת של יד" (משנה מנחות ד, א), ואולם מן התלמוד הבבלי ואילך משמשת צורת הרבים 'תפילין' לציון כל אחת מן היחידות: תפילין של יד לצד תפילין של ראש.[3] עדות מעניינת לתפיסת השם 'תפילין' כצורת יחיד יש מלשון הדיבור שבפי יהודי תימן: הריבוי הכפול תפילונות או תפילנות היה מקובל בה לציון כמה זוגות תפילין.

_________________________________

[1] אף בלשון חכמים באים הפעלים פָּלָה ו־פִּלָּה במשמעות זו, אך רק בהקשר של הסרת כינים (מן השיער או הבגדים).

[2] בתנ"ך נזכרות בהקשר הזה המילים 'אות' ו'טוטפות': "וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ" (דברים ו, ח). מקור המילה טוטפות (ביחיד: טוֹטֶפֶת) לא הוברר דיו. היא נקרית גם בלשון המשנה: "לא תצא אשה [בשבת] לא בחוטי צמר… ולא בטוטפת" (שבת ו, א) ונראה שהיא מציינת אביזר המונח בחזית הראש לשם קישוט.

[3] למעט הביטוי "בין תפילה לתפילה" שנשתמר בצורה המקורית ונועד להבליט את ההבדל בין שני החלקים.