בכיתוב: על שום מה פקיד שומה

שומה ושומה

שׁוּמָה היא בליטה קטנה בעור שמוכרת יותר בכינוי 'נקודת חן' (מיידיש: 'חן־פינטל', בהשפעת לשונות אירופה – בגרמנית: Schönheitsfleck, באנגלית: beauty mark או beauty spot). לאמיתו של דבר 'שומה' בעברית בת ימינו היא שם כללי למגוון בליטות וכתמים שעשויים להופיע בעור.

המילה שומה, שנשאלה ללשוננו מן הארמית וידועה גם מן הערבית (شَامَة, 'שַׁאמַה'), משמשת בספרות חז"ל בתחומים הלכתיים שונים והיא מופיעה כבר במגילות מדבר יהודה. בלהגי הארמית היא משמשת (גם בצורת הנקבה שומתא/שומתה) בכמה משמעויות קרובות: 'כתם בעור', 'נגע' או 'צלקת'. כך למשל בתרגומים הארמיים יונתן ונאופיטי לפסוק מפרשת הצרעת שבספר ויקרא: "וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה שְׂאֵת לְבָנָה בָּעוֹר" (יג, י) – המילה 'שאת' שמובנה 'נגע' מיתרגמת 'שומא' (או 'שומה'). בפסוק אחר המתאר את מראיהם המגוונים של בני הצאן – "עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים" (בראשית לא, י) – 'עֲקֻדִּים' בתרגום יונתן הוא 'שומא בריגליהון'.

ברם, המילה שומה ידועה גם מהקשר שונה לחלוטין – היא באה בצירוף פְּקִיד שׁוּמָה שמובנו 'פָּקיד במשרד האוצר המעריך הכנסות של אזרחים לשם חישוב מס ההכנסה'.

מה עניין נגעי העור אצל רשויות המס?

ובכן – אין שום קשר. מדובר בשתי מילים שונות לחלוטין.

לבד מהוראתו כיָרָק, כמו במקרא, שׁוּם בלשון חכמים פירושו גם 'הערכה', 'אומדן': "ואלו כותבין במועד: קידושי נשים, גיטין ושוברין… אגרות שום ואגרות מזון…" (משנה מגילה ג, ג). איגרת שׁוּם היא שטר אומדן של נכסי בעל חוב או נכסי יורשים. במקורות אחדים באה גם המילה שׁוּמָה במשמעות זהה או קרובה: "עושין אותו שומה ביניהן" (תוספתא כתובות יא, ב), ומן הארמית – בעיקר זו של התלמוד הבבלי – מוכרת המילה שומא. לצד אלו נקרים בספרות חז"ל – בעברית ובארמית – פעלים בשורש שו"ם במובן 'העריך', 'אמד': "אין שומעין להם אלא שמין את הנכסים בבית דין" (משנה כתובות י, ב), ומקובל להסביר כי השורש שו"ם התגלגל אל העברית בתיווך הארמית משורש אכדי מקביל שהוראתו 'קבע מחיר' (אך יש מי שמפקפק בכך).

כך או כך, נראה כי שומה היא צורת משנה של שום, אולי בהשפעת הארמית, ואם כן היא שייכת למילים ארמיות שנשאלו לעברית אך שינו את מינן הדקדוקי: ביסודן היו אלה מילים בלשון זכר בעלות סיומת היידוע הארמית ־ָא (או ־ָה), אך משעה שחדרו לעברית, נתפסה הסיומת a כסיומת נקבה, כגורלן של המילים סברה וקושיה.

בעברית החדשה אומצה המילה (הנדירה יחסית) שׁוּמָה תמורת assessment בשלל הקשרים משפטיים וכלכליים, ומכאן גם פְּקִיד שׁוּמָה תמורת assessing officer. נראה כי שומה גברה על שום בהקשר הזה, לא רק כדי להבחינה מירק המאכל, אלא גם הודות לצורה הארמית שומא הרווחת יותר בהקשר הזה. כמו כן נקבעו בשורש שו"ם בעל המקצוע שַׁמַּאי תמורת assessor ונִשּׁוֹם לציון 'מי שהוערך רכושו או שכרו לצורך מס הכנסה'. שתי המילים ידועות כבר מלשון חז"ל, אלא שבניגוד ל'נישום' שבאה בהוראה דומה גם במקורה, 'שמאי' הוא שמו של אדם.[1] ואומנם מצופה היה שבשורש שו"ם יחודש שם בעל המקצוע שַׁיָּם, כמו בעלי מקצועות אחרים השייכים לגזרת ע"ו: דַּיָּג (מן השורש דו"ג) וטַיָּס (מן השורש טו"ס), ולא שַׁמַּאי הנוטה על דרך שמות בעלי מקצוע מגזרת ל"י כגון כַּבַּאי ו־בַּנַּאי. נראה כי בבחירת המילה שמאי העדיפו מחדשיה ליטול מן המוכן ולא לחדש מילה מעצמם.

שׂוּמָה עליו ולא "שׁוּמָה עליו"

הביטוי 'שׂומה עליו' (וכן 'שומה עליך' וכיו"ב) פירושו  'מחובתו', 'הדבר מוטל עליו', כמו במשפט: "שומה עליו לבדוק את לחץ האוויר בצמיגי הרכב לפני החורף". בפי רבים היא נהגית בטעות "שׁומה עליו" בשי"ן ימנית, אלא שהמילה 'שׂומה' קשורה אל הפועל שָׂם וכמוהו היא נכתבת בשי"ן שמאלית.

——————————

[1] במקרא בא השם שַׁמַּי. בספרות חז"ל הכתיב הארץ־ישראלי הוא שמי או שמיי, והכתיב הבבלי הוא שמאי. כידוע, על פי המסורת היה שמאי אחד מזוג התנאים המפורסם – הלל ושמאי.