מאלף ומעלף

אם לא התעלפתם מהספר שקראתם או מההרצאה ששמעתם – הספר היה מאלף (ולא מעלף) וההרצאה הייתה מאלפת (ולא מעלפת).

• מְאַלֵּף פירושו ‘מחכים’, ‘שאפשר ללמוד ממנו’.
• מְעַלֵּף פירושו ‘מביא לידי עילפון’.

מאלף

פעלים משורש אל”ף נדירים בתנ”ך: אָלַף בבניין קל פירושו ‘למד’ והוא נזכר פעם אחת בלבד: “אַל תִּתְרַע אֶת בַּעַל אָף וְאֶת אִישׁ חֵמוֹת לֹא תָבוֹא. פֶּן תֶּאֱלַף אֹרְחֹתָו וְלָקַחְתָּ מוֹקֵשׁ לְנַפְשֶׁךָ” (משלי כב, כד–כה). אִלֵּף בבניין פִּעֵל פירושו ‘לימד’ והוא נזכר רק שלוש פעמים, כולן בספר איוב: “אִם אַיִן אַתָּה שְׁמַע לִי הַחֲרֵשׁ וַאֲאַלֶּפְךָ חָכְמָה” (לג, לג).

לעומת העברית – בארמית פעלים מן השורש אל”ף (או יל”ף) רגילים לציון לָמַד ולִמֵּד, ותרגומי המקרא והספרות התלמודית גדושים בו. כך למשל במשפט הידוע ממסכת אבות: “וּדְלָא מוֹסִיף – יָסֵיף, וּדְלָא יָלֵיף – קְטָלָא חַיָּב”, ומשמעו: מי שאינו מוסיף על לימודו – יסוף (ייעלם) מפיו מה שכבר למד, ומי שאיננו לומד כלל – חייב מיתה.

ואומנם שַׁלטנותו של השורש למ”ד לעומת נדירותו של השורש אל”ף אפשרה לעברית החדשה לייחד את הפועל אִלֵּף ללימוד ולאימון של בעלי חיים דווקא. כך למשל בתיאור ססגוני בספר ‘נקמת האבות’ של הסופר יצחק שמי משנת 1927:

התערב בצעקותיהם ומריבותיהם והתענג על הלהטים שהציגו לראוה, עושי פלאים ובעלי מופת, נודדים ודרוישים, מאלפי קופים ומרקידי נחשים. (עמ’ קי)

הוראה זו נקלטה היטב בפי דוברי העברית, וגם כשהפועל מוסב על בני אדם הרי שבדרך כלל ההקשר לעגני – מְאֻלָּף הוא כינוי למי שנוהג בצייתנות, כאילו היה בעל חיים שאומן לכך. בימינו מוצעים לקהל הרחב שיעורים באִלּוּף כלבים או סוסים.

הביטוי בְּרָכוֹת מַאֲלִיפוֹת שפירושו ‘ברכות לרוב’, ‘שפע ברכות’, בא מן המספר אֶלֶף, ולא מן השורש אל”ף שלעיל. המילה מַאֲלִיף בהקשר זה פירושה ‘מוכפל פי אלף’, והיא נקרית פעם אחת בתנ”ך: “צֹאונֵנוּ מַאֲלִיפוֹת מְרֻבָּבוֹת בְּחוּצוֹתֵינוּ” (תהלים קמד, יג) – מַאֲלִיפוֹת מן אֶלֶף, ומְרֻבָּבוֹת מן רְבָבָה.

מעלף

מְעַלֵּף הוא ‘מה שגורם לעילפון’, היינו לחוסר הכרה לזמן קצר. בלשון העגה נשאלה מילה זו  להעצמת התפעלות, משל היה הדבר מדהים עד כדי אובדן חושים, לדוגמה: “העוגה הייתה מעלפת”. שאילות דומות של פעלים דוגמתו בשדה הסמנטי הזה: “הבחור שפגשתי הורס”, “השמלה שלך מהממת” ועוד.

ומהיכן הגיע העִלָּפוֹן? בתנ”ך הוראתו היסודית של השורש על”ף היא ‘מכוסה’, ‘עטוף’. הוראה זו הייתה ידועה גם לפרשני המקרא – על הפסוק “וַתְּכַס בַּצָּעִיף וַתִּתְעַלָּף” (בראשית לח, יד) כותב רש”י: “ותתעלף – כיסתה פניה שלא יכיר בה”. וכבר במקרא – בהשאלה – מי שעֻלַּף או הִתְעַלֵּף הוא מי שחושיו כוסו, טושטשו. פועל זה מוכר גם מסיפורו של יונה: “וַתַּךְ הַשֶּׁמֶשׁ עַל רֹאשׁ יוֹנָה וַיִּתְעַלָּף וַיִּשְׁאַל אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת” (יונה ד, ח). בעברית בת ימינו המילה התעלף במובן ‘התכסה’ איננה משמשת עוד, ואולם בספרות ובעיתונות העברית מראשית המאה הקודמת נהגה ההבחנה: הִתְעַלֵּף – התכסה, נעטף בצעיף; עֻלַּף – איבד הכרה.

המילה עילפון איננה נקרית במקורות העברית עד לספרות העברית החדשה. לפניה מוצאים בעברית היקרויות בודדות של מילים כמו עֶלֶף, עִלְפּוּי ועֶלְפּוֹן, וכך היא באה במילונים העבריים ממחצית המאה העשרים. רק בהמשך התייצבה המילה במשקל פִּעָלוֹן, על דרך מילים אחרות במשקל זה המציינות פגעים ומחלות, כמו דִּכָּאוֹן, שִׁגָּעוֹן, קִהָיוֹן (=דמנצייה).