איור של בחורה בדלפק בנק וכיתוב: כאן גובים תשלום דגש?

תשלום דגש

התופעה הקרויה תשלום דגש וידועה גם בשם הארכת תמורה – עיקרה שינוי התנועה לפני עיצור שהיה אמור להיכפל.

עיצור כפול – או למעשה עיצור ארוך – מסומן בעברית בדגש חזק, כמו במילים הִלֵּ­ל, עַמִּי, שַׁבָּת, הֻגַּשׁ. הלמ"ד הראשונה במילה הִלֵּ­ל לא נהגתה כלמ"ד השנייה, אלא כעיצור ארוך יותר, מעין hillel. להארכת עיצור בעברית כמה סיבות והידועות שבהן הן הכפלה בתבנית המילה (דגש תבניתי) והארכה במקום עיצור שהידמה. משותף לעיצורים הארוכים שהם באים אחרי תנועה ושהם סוגרים את ההברה שלפניהם. מכאן שבמילה דוגמת הִלֵּ­ל שתי ההברות מסתיימות בעיצור ולפיכך שתיהן סגורות (הִל-לֵל ולא הִ-לֵל).

ברם העיצורים א, ה, ח, ע אינם נכפלים; דוברי העברית איבדו בהדרגה את הכושר להאריכם, והתוצאה היא שהברות שהיו סגורות נפתחו. בתחילה נבדלו התנועות באורכן: כמו בערבית, היו תנועות קצרות ותנועות ארוכות. וכאשר אבד הכושר להכפיל את ה־א ואת העיצורים הגרוניים ונפתחו הברות סגורות, היו התנועות הקצרות a, i, u בהברות פתוחות ולא מוטעמות. אם קרה הדבר בתקופה מאוחרת, לא הושפעו מכך התנועות הקצרות והן נותרו בעינן. בניקוד הטברני אנו מוצאים בדרך כלל במקרים האלה פתח, חיריק וקיבוץ, כגון יְרַחֵם (השוו יְחַבֵּר), נִחֵשׁ (השוו בִּקֵּשׁ), יְרֻחַם (השוו יְחֻבַּר); אך קדמה לכך תקופה שבה בתנאים האלה התנועות הקצרות התארכו, ובסופו של התהליך אנו מוצאים בניקוד הטברני קמץ (במקום a קצרה), צירי (במקום i קצרה) וחולם (במקום u קצרה). הרי דוגמאות אחדות: הָאֶבֶן (השוו הַצּוּר), יִתְגָּעֲשׁוּ (השוו יִתְנַבְּאוּ); מֵאֶרֶץ (השוו מִיִּשְׂרָאֵל), יֵחָשֵׁב (השוו יִסָּפֵר); מְבֹהָלִים (השוו מְדֻכָּאִים).

השינויים האלה בתנועות נקראים תשלום דגש (או כאמור הארכת תמורה), ומאחר שאנו רואים את תשלום הדגש לפני א לרוב, פחות מכך ב־ע, פחות ממנה ב־ה ומעט מאוד ב־ח, ההשערה היא שהכושר להיכפל אבד בהדרגה – תחילה ב־א, לאחריה ב־ע, אחר כך ב־ה ורק בסוף ב־ח. מעניין לציין שעיקר תשלומי הדגש ב־ה וב־ח הם במקרים שהכפלתן נבעה מהידמות נ (דגש משלים) ולא ממכפל בבניין או במשקל (דגש תבניתי) – כך בבניין נפעל, כגון יֵהָרֵס, יֵחָשֵׁב (השוו יִפָּרֵד), ואחרי אות היחס מ־, כגון מֵהֵיכָל, מֵחֹרֶף.[1]

לארבעת העיצורים האלה יש להוסיף את העיצור ר. ייחודו בכך שלא בוטא מסביבות הגרון ושהכושר להכפילו לא אבד לחלוטין.[2] אפילו במקרא נשארו להכפלתו שרידים בודדים, כמו במילים "לֹא כָרַּת שָׁרֵּךְ" (יחזקאל טז, ד; בשני המקרים לפני ה־ר הקמץ נהגה o). מצד שני מאחר שכשאינו נכפל – וכך כמעט תמיד – התנועה שלפניו משתנה (למשל לְגָרֵשׁ, גֵּרַשְׁתָּ, גֹּרְשׁוּ), סביר להניח שהבעיה בהכפלתו החלה בשלב מוקדם יחסית, כמו ב־א.

כללי תשלום הדגש בעברית ימינו מבוססים במידה רבה על העולה מן המקרא לפי מסורת הניקוד הטברנית. ואולם במקרים שכללי האקדמיה גורפים מתגלה בדרך כלל במקורותינו תמונה מורכבת יותר, שבה רוב צורות המתיישבות עם הכלל ומיעוט צורות החורגות ממנו. למשל בבניין פיעל קובעים כללי האקדמיה שיש תשלום דגש רק לפני א ו־ר (פֵּאֵר, לְשָׁרֵת לעומת שִׂחֵק, מְנַהֵל, יְנַעֵר), ובבניין פועל הם קובעים שאין תשלום דגש רק לפני חי"ת (פֹּאַר, יְנֹהַל, מְשֹׁעָר, מְפֹרָשׁ, לעומת נֻחַם, יְנֻחַם). אולם במקרא יימצאו לכך כמה וכמה חריגים (אחדים מהם נזכרים בהערות לכללים עצמם), ובהם נֵהַלְתָּ, אֵחַר, דֹּחוּ בתשלום דגש, ובלי תשלום דגש צורות כגון בַּאֵר (צורת מקור) נִאֵץ, יְנַאֲצֻנִי, נִאֲפָה.[3]

_________________________

[1] אך ידועים החריגים מִהְיוֹת, מִחוּץ, מִחוּט.

[2] על הכפלת הרי"ש במסורות העברית שלאחר המקרא ראו ש' מורג "שבע כפולות בגד כפרת", ספר טור־סיני, עמ' 202 ואילך.

[3] לצד צורות אלה גם צורות על פי הכללים שקבעה האקדמיה, כגון יְנַהֵל, מְנַהֵל, וּבָאֵר (ציווי), יְנָאֵץ, מְנָאֲפִים. גם בשם המקראי יְרֹחָם ניכר תשלום דגש (וכך עד היום בנגב שם העיר והמכתש), אבל הפועל על פי הכללים – יְרֻחַם, רֻחָמָה.