פָּעוֹט או פָּעוּט?

המילים פָּעוֹט ופָעוּט משמשות שתיהן בלשוננו, אך יש ביניהן הבחנה:

פָּעוֹט (בחולם) הוא ילד קטן, ילד שכבר אינו תינוק. צורת הנקבה היא פָּעוֹטָה, וצורת הרבים  פָּעוֹטוֹת. צורת הרבים הזאת משותפת לזכר ולנקבה – בדיוק כמו לָקוֹחוֹת (ריבוי של לָקוֹחַ וגם של לָקוֹחָה) או תִּינוֹקוֹת (ריבוי של תִּינוֹק וגם של תִּינֹקֶת). הגן שהפָּעוֹטוֹת שוהים בו נקרא פָּעוֹטוֹן – גם כן בחולם.

פָּעוּט (בשורוק) הוא שם תואר שפירושו 'קטן', 'מועט' או 'חסר חשיבות': עניין פָּעוּט, סכום פָּעוּט וכדומה. בנקבה – בקשה פְּעוּטָה, ברבים – עניינים פְּעוּטִים, וברבות בקשות פְּעוּטוֹת.

המילה פָּעוֹט – 'ילד קטן' – מקורה בספרות חז"ל. במשנה נאמר: "הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין" (גיטין ה, ז) – כלומר פעוטות הסוחרים במיטלטלין מסחרם תקף. בדומה לכך שָׁנוי בתוספתא: "הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין, אבל לא בקרקעות" (גיטין ג, יב). בתלמוד הירושלמי המילה מופיעה גם בצורות פיוטות (עירובין ז:ו, כד ע"ג) ואפיוטות (מעשר שני ד:ד, נה ע"א).

היו שהציעו ששורש המילה פָּעוֹט – לכאורה פע"ט –  קרוב אל השורש מע"ט. ואולם במאגרי המילון ההיסטורי של האקדמיה ללשון העברית בחרו לנתח את המילה על פי הסברו של חוקר ספרות חז"ל הנודע שאול ליברמן. ליברמן הציע כי המילה פָּעוֹט על צורותיה השונות מקורה במילה היוונית heptaetes המציינת ילד בן שבע (מן המילה היוונית hepta – שבע). על פי זה במקור ציינה המילה פָּעוֹטוֹת ילדים בני שבע, ואומנם זו הכוונה על פי אחת הדעות המובאת בתלמוד הבבלי (גיטין נט ע"א):

'הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין' – ועד כמה? מַחֲוֵי רב יהודה לרב יצחק בְּרֵיהּ [רב יהודה היה מראה לרב יצחק את בנו]: כבר שית, כבר שב [כבן שש, כבן שבע]. רב כהנא אמר: כבר שב, כבר תמני [כבן שבע, כבן שמונה]. במתניתא תנא [בברייתא שנה]: כבר תשע, כבר עשר [כבן תשע, כבן עשר]. ולא פליגי, כל חד וחד לפי חורפיה [ולא נחלקו, אלא כל אחד ואחד לפי חריפותו].

בדומה לכך נפסק בשולחן ערוך שהכוונה לילדים מעל גיל שש (חושן משפט רלה, א). אך כאמור בעברית בת ימינו פָּעוֹט הוא ילד קטן בהרבה – בן שנה, שנתיים או שלוש.

סיפור היווצרותו של שם התואר פָּעוּט לוט בערפל. נראה שהשימוש בו עולה לראשונה בחיבורים הלכתיים מימי הביניים – כנראה בגלגול משמעות מן פָּעוֹט, 'ילד' – ככינוי לאדם קְטן־מעלה: "שרים גדולים… אנשים פעוטים [נ"א: פחותים]" (פירוש רבנו חננאל לתלמוד, המאה ה־11), ובדרך כלל כביטוי להצטנעות: "ואני הדיוט ופעוט אומר…" (שו"ת מהר"ח אור זרוע, המאה ה־13), "זהו מה שנראה לעניות דעתי אני הפעוט להשיב על שאלותיך" (שו"ת תשב"ץ, המאה ה־15). עם הזמן מוצאים את השימוש ב'פעוט' גם כשם תואר כללי: "והריני מבטל דעתי הפעוטה מפני דעתו הרחבה" (פירוש רדב"ז על משנה תורה לרמב"ם, המאה ה־15).

לצד זה סביר להניח שלא הייתה הבחנה יציבה בהגייה בין הצורות פָּעוֹט (שם עצם) – פָּעוּט (שם תואר). חוסר ההבחנה הזה משתקף בהגייה בימינו – רבים הוגים פָּעוֹט לשם התואר ואחרים הוגים פָּעוּט לשם העצם וכן משתבשים במילים הנגזרות כגון "פְּעוֹטָה", "פָּעוּטוֹן". עדות להתרוצצות בהגייה עולה מניקוד המילה במילון בן־יהודה: ברשימת ערכים הקשורים לערך 'אדם' מנוקד פָּעֹט–פָּעֻטּוֹת (בכרך שיצא בימיו של בן־יהודה), ואילו בערך במקומו בא הניקוד פָּעוּט והעורך טור־סיני מעיר שבכתב היד כתב בן־יהודה 'פעוּט' בסימן שאלה.