דבריה של יעל רשף, כלת פרס האקדמיה לשנת תשע"ד
שלום לכולם, ותודה על נוכחותכם כאן היום.
קבלת פרס היא תמיד מאורע משמח, אבל קבלת פרס מטעם האקדמיה ללשון העברית – יש בה ייחוד. האקדמיה ליוותה את המסלול האקדמי שלי החל משלב מוקדם מאוד. בתחילה עבדתי תקופה מסוימת במפעל המילון ההיסטורי, במדור הספרות העתיקה. את ראיון הקבלה לעבודה ערך לי פרופ' זאב בן־חיים, ששב רק ימים מעטים קודם לכן אל האקדמיה לאחר מחלתו. כמה שנים לאחר מכן, כאשר נשאתי לראשונה הרצאה אקדמית, היה זה בישיבה חגיגית של מליאת האקדמיה. במהלך השנים התפרסמו כמה ממאמריי בכתב העת "לשוננו", וכעת, משהשלמתי את כתיבתו של ספר מחקר על העברית בתקופת המנדט, פניתי מטבע הדברים אל הוצאת הספרים של האקדמיה.
ספר זה, כמו מרבית מחקריי, הוא פרי העניין שגיליתי מאז ראשית לימודיי בתהליך שאז היה מוכר לי רק בשמו העממי 'תחיית העברית'. חוקרים רבים עסקו בתהליך הזה, ומחקרים רבים נכתבו עליו. אבל ככל שקראתי יותר בנושא, כך התבהר לי שהעיסוק התמקד בעיקר בממדים החברתיים וההיסטוריים של התהליך, ואילו העיסוק בממדיו הלשוניים היה מצומצם מאוד. מן המחקר הקיים ניתן היה ללמוד מתי, כיצד ומדוע התחילו אנשים לדבר בעברית, ומהם הדמויות והגופים שהיו מעורבים בתהליך זה, אבל לא ניתן היה ללמוד ממנו כמעט דבר על דמותה של הלשון עצמה. מה היה טיב העברית ששימשה הלכה למעשה בקרב ראשוני הדוברים? איך היא נשמעה בדיבורם, ואיך השתמשו בה בכתב? מה היו תהליכי השינוי שהפכו אותה משפה מסורתית ושפת תרבות ללשון שימושית היכולה להתמודד בהצלחה, בכתב ובעל פה, עם כלל צורכי התקשורת של קהילת דוברים מודרנית? חיפוש תשובות לשאלות הללו הוביל אותי למקד את מחקריי בטקסטים מן התקופה במטרה לחשוף בהם את עובדות הלשון שיאפשרו לעקוב אחר ממדיו הלשוניים של התהליך.
עד מהרה התברר לי שכיוון מחקר זה כרוך באתגרים מורכבים, לא רק בשל מיעוט המחקר הקודם אלא גם משום אופי חומר העדויות. אמנם ההכשרה שקיבלתי בחוג ללשון העברית העניקה לי כלים פילולוגיים מקיפים לצורך ההתמודדות עם מחקרם של קורפוסים טקסטואליים, אלא שכפי ששמעתי גם מעמיתיי ההיסטוריונים, יש הבדל מהותי בין העיסוק בחומרים קלסיים לעיסוק בחומרים מודרניים. העוסק בחומרים הקלסיים נאלץ להתמודד עם חלקיות העדויות, שאינן מקיפות את כל שהיה קיים בתקופה הנחקרת. אך יתרונן שהן מאפשרות להעמיד קורפוס סגור ומתוחם שגם אם היקפו גדול – גבולותיו ברורים וניתן למצות את המצוי בו. לעומת זאת העוסק בחומרים מודרניים נאלץ להתמודד עם הקושי של עודף במידע, שהרי היקף העדויות כמעט בלתי מוגבל, ואין כל אפשרות לספק תיאור מלא ומקיף של כל המצוי בהן. לתקופה שבה בחרתי לעסוק מצטרף קושי נוסף, והוא המידה העצומה של שונות לשונית שטבועה הייתה בשפה מעצם היותה נתונה לתהליכי התגבשות. אמנם גם בלשון ימינו קיים גיוון סגנוני ומשלבי, אך ברקעו עומדת מערכת לשונית משותפת שחשיפת כלליה היא מוקד עניינו של המחקר הבלשני. לעומת זאת בתקופת התחייה היו מרבית חברי הקהילה הלשונית ילידי שפות אחרות, ומהם למדו גם דובריה הילידים של השפה את לשונם. עובדה זו והבדלים במידת השליטה בעברית במקורותיה, בטיב האידֵֵאולוגיה הלשונית של המשתמשים בעברית ובהשקפותיהם בדבר הכיוון שבו ראוי שתתפתח הובילו להבדלים גדולים בדרכי השימוש בלשון, ורק במהלך הזמן חלה הכרעה ביניהן. הכרה במציאות לשונית מורכבת זו וחיפוש דרכים להתמודד עמה הם מרכיבים בסיסיים בחקר לשון התקופה.
בעצתו של מדריכי בעבודת הדוקטור פרופ' משה בר־אשר פניתי בשלב הראשון לבדיקת קורפוס הזמר הכמו־עממי, שהיה אַחד הגילויים המרכזיים לניסיון לעצב ביישוב טיפוס חדש של תרבות עברית. מכיוון שקודם לכן לא שימשה העברית בתחומי התרבות הפופולרית, יוצרי הזמר לא יכלו להסתמך על דפוסי הבעה קיימים, אלא היה עליהם ליצור אותם בעצמם. מחקר זה אפשר לי לבחון את טיב הלשון בזמר בהשוואה למגוון אפשרויות אחרות שנוצרו במקביל אליו בקהילה הלשונית הצעירה ולהצביע על ייחודו הן לעומת לשון היום יום הן לעומת גילוייה האחרים של לשון התרבות. על אף שהסתמך על רובד הלשון הספרותית ולא על רבדים עממיים יותר בשימוש הלשון, הקנו לו מחבריו קווי ייחוד מובהקים לעומת סוגות אחרות בלשון התרבות, ובהן השירה, הפרוזה ותחומים אחרים של היצירה הספרותית שבהם פעלו במקביל רבים ממחברי הזמר. מחקר זה העלה שהזמר החל להסתמן כסוגה עצמאית, נבדלת במובהק מן השירה, במהלך שנות העשרים של המאה העשרים, כחלק מהתפתחות מידה הולכת וגדלה של גמישות לבחור בין דרכי הבעה חלופיות בקרב אותם חברי הקהילה הלשונית ששלטו היטב בעברית. בחירותיהם הלשוניות של יוצרי הזמר, שהעדיפו להתרחק מן העברית השימושית ולהשתית את הזמר הכמו־עממי על לשון גבוהה ובעלת צביון מקראי מובהק, שירתו את יכולתו של הזמר למלא את ייעודו האידֵאולוגי כאמצעי חינוכי בעל חשיבות עליונה בהפצת השפה והאידֵאולוגיה ובעיצוב זהותם של אנשי היישוב.
לנוכח הפערים המובהקים שהסתמנו במחקר זה בין שימוש העברית כלשון התרבות לשימוש בה בחיי המעשה, פניתי בשלב הבא לאתגר מורכב יותר: הניסיון לבחון את טיב העברית בקרב דוברים מן השורה שהלשון לא עמדה במוקד עיסוקם המקצועי, אלא שימשה להם כלי להשגת מטרות מעשיות ויום יומיות. הצעד הראשון במחקר זה היה קריאה שוטפת של מספר רב מאוד של טקסטים מסוגים שונים – מסמכים ארכיוניים, ספרי זכרונות, יומנים ומכתבים אישיים, עיתונים וכתבי עת, עלוני בתי ספר ותנועות נוער, ספרי לימוד וכיו"ב – וזאת כדי לקבל תחושה של לשון התקופה. טקסטים אלה מזמנים לקורא בהם מגוון רחב מאוד של תופעות לשון, ובהן תופעות רבות שלא ניתן היה לִצפותן על יסוד המצוי בלשון ימינו או ברבדיה הקודמים של העברית. הרושם הראשוני מן הקריאה בטקסטים הללו היה כי יותר מכול הם מעידים על השונות הלשונית העצומה שהתקיימה בעברית החדשה בראשית ימיה. אבל בהדרגה החלו להסתמן בתוך המגוון העצום של דרכי הביטוי המתועדות בטקסטים הבחנות בין דרכי הבעה שגורות לנדירות, בין שימושי לשון מקריים המשקפים השפעה נקודתית של שפה אחרת או חוסר היכרות מספקת עם העברית לבין שימושי לשון משותפים המעידים על לשון התקופה בכללותה. הממצא המשמעותי ביותר היה כי בקרב מגוון גוני הלשון המתועדים בטקסטים אפשר לזהות מוקדים ראשונים של גיבוש שהיו משמעותיים יותר מאחרים להתפתחותה העתידית של השפה ואפשר להבחין בין כיווני התפתחות שלא היה להם המשך לבין ניצני ההתייצבות של שימוש הלשון המוכר לנו היום.
דרך העבודה שנקטתי מכאן ואילך הייתה לבחון בשיטתיות סוגיות לשון ספציפיות שיכלו להאיר טוב מאחרות את ממדי היַציבות והשינוי המתגלים בטקסטים ואת הכוחות שפעלו בעיצובה של השפה. לשם השגת מטרה זו היה עליי להפעיל מידה רבה של גמישות ולהתאים לכל סוגיה את הקורפוס הטקסטואלי שבה ניתן היה לבחון אותה בדרך הטובה ביותר. לעתים נמצאה תועלת בחומרים ארכיוניים ולעתים בטקסטים שפורסמו במסגרות שונות; סוגיות מסוימות התבלטו בצורה הטובה ביותר בקורפוס של מודעות עירוניות ואילו אחרות בקורפוס של חוזרים משרדיים; לבחינת שאלות מסוימות פניתי אל טקסטים מראשית שנות העשרים ואילו לאחרות – אל טקסטים מוקדמים או מאוחרים יותר, וכן הלאה. בצד העיסוק בגילויי שימוש הלשון בכתב הקדשתי מאמץ ניכר לחשיפת מקורות מידע על טיב הלשון המדוברת. אף שעד לשִלהי המאה העשרים לא נערכו הקלטות של העברית המדוברת הספונטנית, איתור רסיסי מידע על קווי לשון שנהגו בדיבור העברי בעשורים הראשונים לקיומו מתוך מגוון רחב של מקורות כתובים אִפשר לחשוף תיעוד לרבים מקווי ההיכר הנחשבים אופייניים לעברית המדוברת, והראה כי אינם פרי התפתחות מאוחרת אלא היו מצויים בה – לפחות בהיקף מסוים – מיד עם התבססותה כלשון דיבור יום יומית בקהילה הלשונית.
אם ארצה לסכם באמירה כוללת אחת את הממצא העיקרי של כלל המחקרים הללו, מבלי לרדת לפרטים, הרי היא זיהוי שנות העשרים כנקודת המפנה שבה הגיעו לכלל הכרעה כוחות השינוי שהתחרו זה בזה בראשית ימיה של העברית החדשה, והחלה להתייצב המערכת הלשונית שזוהתה לראשונה במחקר כמהות בלשנית נבדלת בשנות החמישים. ממצא זה – המסתמן בבירור בחומר העדויות בשורה של תופעות – עולה בקנה אחד עם השינוי המהותי שחל במעמדה של העברית ובהיקף השימוש בה במעבר מן התקופה העותומאנית לתקופת המנדט. אף שגלי העלייה שהוסיפו להגיע לארץ הגדילו באופן מחזורי את מידת השונות הלשונית, בקרב ותיקי היישוב ניכרת מעשור זה ואילך התגבשותו של גרעין יציב של הרגלי לשון משותפים שניכרים בו שורשי שימוש הלשון בן זמננו. מתקופה זו לא עיצבו עוד תהליכי השינוי שפעלו בשפה את מסגרתה הכוללת, אלא נגעו לפרטים ספציפיים בתוך היערכות בסיסית שיסודותיה כבר היו מגובשים בעיקרם.
כידוע היטב, תשתית המערכת הלשונית המודרנית הונחה בידי סופרי דור התחייה ממנדלי ואילך, אך עם זאת לא כל מה שהתחדש בעברית שבכתב נטמע בהרגלי הלשון שנוצרו בארץ עם הפיכת העברית ללשון שימושית. התגבשות הרגלי הלשון הללו לכלל מערכת יַציבה ומשותפת הייתה מהירה, ועיקרו של תהליך זה לא התרחשבעקבות השינוי הקיצוני במעמדה של העברית בחיי המעשה אלא במקביל אליו. המצב שבו מגוון רחב של אפשרויות שוות ערך יכלו להתקיים בשפה זו בצד זו התאפשר כל עוד שימשה העברית כלשון תרבות, תפילה והוראה, אך כפי הנראה לא יכול להימשך כאשר נעשתה העברית ללשון המסגרת של חיי היישוב, גם אם בצד לשונות אחרות. תהליכי השינוי הלשוני והחברתי היו כרוכים זה בזה באופן הדוק, ומשהתהוותה הקהילה הלשונית, התהוותה מיניה וביה גם מערכת לשונית משותפת. פרטיה של מערכת זו הוסיפו להשתנות – והם משתנים גם בימינו – אך קווי המתאר הכוללים שלה עמדו על כנם כבר בשלב מוקדם זה. אף כי לא נפוצו באופן שווה בקרב הדוברים, עצם נוכחותם במערכת הלשונית יצר אפיק התפתחות שהתווה ברבות הימים את דמותה של העברית בת זמננו. קודם לשנות העשרים עדיין עמד אפיק התפתחות זה בתחרות של ממש עם אפשרויות אחרות, אך כבר במהלך שנות העשרים החלה להתבהר בכורתו, וברבות הימים הפך לדרך המלך בעברית בת זמננו. היום אין עוד עוררין על עצם קיומו – אף כי רבים מצרים על כך, בוודאי בקרב הנמצאים כאן היום.
אני מודה לוועדת הפרס על שראתה לנכון לבחור בי ועל שהביעה אמון בכיוון מחקר זה. אני מקווה שבאמצעות העיסוק בדינמיקה של תהליכי הלשון שעיצבו את דמותה של העברית בת זמננו יוכלו מחקריי לתרום בעקיפין גם לפעולותיה של האקדמיה ללשון העברית למען הכוונת הלשון וטיפוחה.