יום וימים

ידוע כי דווקא המילים הרגילות ביותר בכל שפה הן המוזרות והמעניינות ביותר, ובעברית המילה יוֹם היא אחת המילים האלה. השוואה אל המילה הערבית yawm מעלה שמקור החולם בדו־תנועה aw.

בשמות דומים אחרים, כמו שׁוֹט ועוֹף, החולם מצוי גם בצורת הרבים: שׁוֹטִים, עוֹפוֹת, וכך אומנם מצוי בארמית: יוֹם–יוֹמִין. ואולם בעברית צורת הרבים היא יָמִים (בקמץ ולא יוֹמִים), ובריחוק מן הטעם התנועה אף מתקצרת לשווא: יְמֵי־, יְמֵיהֶם (כמו דָּגִים, דְּגֵי־, דְּגֵיהֶם).

נראה אפוא שבשונה מן המילים דג–דגים ושוט–שוטים, במקרה של יוֹם–יָמִים צורות היחיד והרבים אינן נגזרות זו מזו, ואפשר להשוות תופעה זו למילים רגילות אחרות, דוגמת בֵּן–בָּנִים, בַּיִת–בָּתִּים.

להשלמת התמונה צריך להוסיף את הממצא הארכאולוגי: בעוד שבמקרא יום בווי"ו הוא הכתיב הרגיל של המילה, בכתובות מימי הבית הראשון נכתבת המילה בלי וי"ו: ים. עובדה זו מעלה את האפשרות שהכתובות העתיקות האלה אינן משקפות את ההגייה yom אלא את ההגייה yam שממנה נוצרה צורת הרבים יָמִים.

מכל מקום צורת הרבים העברית שונה מזו הארמית: בעברית יָמִים ובארמית כאמור יוֹמִין. הצירוף הרווח עַתִּיק יוֹמִין, כלומר 'עתיק ימים', מקורו בחלק הארמי של ספר דניאל (ז, ט; ובפסוקים יג, כב גם עַתִּיק יוֹמַיָּא, כלומר 'עתיק הימים'), ושם הוא משמש כינוי לאלוהים.

בחלק העברי של ספר דניאל, שלשונו מושפעת מאוד מן הארמית, מצויה גם צורת רבים המסתיימת בנו"ן – יָמִין: "וְתָנוּחַ וְתַעֲמֹד לְגֹרָלְךָ לְקֵץ הַיָּמִין" (במילים אלו מסתיים הספר).

צורת רבים מיוחדת נוספת היא זו המזדמנת בתלמוד הבבלי באחד הוויכוחים בין טורנוסרופוס הרשע, נציב רומא ביהודה, ורבי עקיבא. טורנוסרופוס שואל את ר' עקיבא מדוע שונה מעמדו של יום השבת משאר ימות השבוע, ור' עקיבא משיב לו בשאלה מדוע שונה מעמדו (של טורנוסרופוס) משל שאר האנשים. ובלשון הגמרא: "אמר ליה [טורנוסרופוס]: מה יום מיומים. אמר ליה [ר' עקיבא]: מה גבר מן גוברין" (בבלי סנהדרין סה, ע"ב). יוֹמִים היא ספק צורה עברית ספק ארמית, אבל בלי ספק זאת צורת הרבים ולא צורת הזוגי יוֹמַיִם כפי שרבים נוטים לחשוב.

ואומנם במקום אחר בתלמוד אנו מוצאים בחלק מכתבי היד את הצורה העברית: "אמר לו עקיבה: מה היום מימים" (בבלי בבא מציעא נט, ע"ב).

לסיום נציין כי צורת הנסמך של 'ימים' היא יְמֵי־, ואולם כבר במקרא אנו מוצאים פעמיים את צורת הנסמך יְמוֹת־: "זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם, בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר" (דברים לב, ז), "שַׂמְּחֵנוּ כִּימוֹת עִנִּיתָנוּ שְׁנוֹת רָאִינוּ רָעָה" (תהלים צ, טו)[1]. בלשון חז"ל צורת הנסמך יְמוֹת־ (המשמשת גם בסיס לנטיית הרבים) נפוצה הרבה יותר, ומשם ירשנו צירופים כגון 'ימות השנה', 'ימות החול', 'ימות הגשמים', 'ימות החמה'.

________________________________

[1] תופעה זו של שתי סיומות בנטיית הרבים מוכּרת משמות אחרים. דוגמאות נוספות ראו כאן.