הרעיון של שבוע הספר נולד בתל־אביב כ'יום הספר העברי'. כעבור שנים התרחב האירוע והיה ל'שבוע הספר העברי', אבל שבוע זה, שמוצבים בו דוכנים ביריד ספרים בערים מרכזיות בארץ, נמשך כידוע יותר משבעה ימים רצופים – כשבוע וחצי.

מטבע הדברים אנו רגילים לשבוע של שבעה ימים בלבד, כעולה משורש המילה (שב"ע). ואומנם שבוע רגיל נמשך בעברית מיום ראשון עד יום השביעי, הוא יום השבת, או מיום אחר בשבוע במשך שבעה ימים רצופים. כך למשל לאחר שגילה יעקב אבינו שנשא לאישה את לאה ולא את רחל, הציע לו לבן אביהן "מַלֵּא שְׁבֻעַ זֹאת, וְנִתְּנָה לְךָ גַּם אֶת זֹאת בַּעֲבֹדָה אֲשֶׁר תַּעֲבֹד עִמָּדִי עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים אֲחֵרוֹת" (בראשית כט, כז), כלומר 'מלא את השבוע של זאת (לאה), וניתן לך גם את זאת (רחל)'. השבוע המדובר בו הוא שבעת ימי המשתה (השוו לשופטים יד, יב). גם ספירת העומר, הנמשכת שבעה שבועות תמימים, אינה מתחילה בהכרֵח – לפי ההלכה הנוהגת לפחות מימי הפרושים – ביום ראשון אלא במוצאי חג הפסח.[1]

ואולם ייתכן כי למילה שבוע, לפחות בעברית המאוחרת של ספר דניאל, משמעות נוספת: 'תקופה של שבע שנים'. כך בסוף פרק ט בדניאל מדובר על "שָׁבֻעִים שִׁבְעִים" (וכן על "שָׁבֻעִים שִׁשִּׁים וּשְׁנַיִם"), וייתכן שהכוונה בשָבועים (זאת צורת הרבים של שבוע בלשונו של דניאל) לפרק זמן ארוך של שבע שנים (פי שבעים או פי שישים ושניים). ואומנם במגילות קומראן אף מצוי הצירוף 'שבוע שנים' או 'שבועי שנים'. שבוע שהוא שבע שנים רצופות משמש גם בלשון חז"ל, למשל:

"המקבל שדה מחבֵרו שבע שנים בשבע מאות דינר, אין השביעית מן המניין; שבוע אחד בשבע מאות דינר – השביעית מן המניין" (משנה בבא מציעא ט, י).[2] במקרה הראשון שבע השנים הן שבע שנים של עבודה בשדה, ולכן שנת השמיטה, השנה השביעית, אינה נכללת בהן (בדומה ל'שבעה ימי עסקים'). במקרה השני השבוע הוא של שבע שנים רצופות, ולכן שנת השמיטה נכללת בו. בהמשך המשנה מדובר על "שכיר שבּת,[3] שכיר חודש, שכיר שנה, שכיר שבוע" (משנה יא), כלומר מי שנשכר לעבודה של שבע שנים רצופות.

מאחר ששבוע יכול להיות הן של ימים הן של שנים, נמצא בלשונו של דניאל גם שָׁבֻעִים יָמִים (דניאל י, ב, ג). וגם בימינו משמש הצירוף שָׁבוּעַ יָמִים אף שכבר לא נֹאמר שָׁבוע שנים.

שבוע יכול להיות גם קצר משבעה ימים. כך שבוע עבודה כולל רק את ימי העבודה, ולפיכך אינו כולל את שבת ובמקרים רבים גם לא את יום שישי. בספרות חז"ל (בתוספתא ובתלמוד הבבלי) נזכר שבוע הבן, ופירשו הראשונים שמדובר ביום אחד בלבד – יום הברית, שהוא בסוף השבוע הראשון לחיי התינוק. ואולם הראו חוקרים שהכוונה לחגיגות שעשו בשבוע שהבן נולד בו.[4]

נספח

לבסוף נזכיר מושגי זמן אחרים שהתקצרו או התרחבו עם השנים:

• חודש: המילה חודש (מן השורש חד"ש) ציינה מתחילתה את הירח הֶחדש של תחילת החודש (משמעות המוכרת מספרות חז"ל) ואחר כך רק יום אחד בכל חודש – ראש החודש, היום שבו נראה הירח הֶחדש. יום זה היה בימי קדם יום טוב, יום של משתה, כעולה מסיפור דוד ויהונתן בספר שמואל: "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל יְהוֹנָתָן: הִנֵּה חֹדֶשׁ מָחָר, וְאָנֹכִי יָשֹׁב אֵשֵׁב עִם הַמֶּלֶךְ לֶאֱכוֹל" וגו' (שמואל א כ, ה). אך כבר במקרא משמשת המילה פעמים רבות במשמעותה כיום – 'פרק הזמן מראש חודש אחד למשנהו' או 'פרק זמן של כשלושים יום'. [להרחבה ראו כאן.]

• שבּת: חוץ ממובנהּ הידוע 'היום השביעי בשבוע', משמשת המילה בלשון חז"ל גם במובן 'פרק הזמן שבין שבת לשבת', כלומר 'שבוע'. כך למשל במשנה אנו קוראים "שפעמַיִם בשבת בתי דינין יושבין בעיירות: ביום השני וביום החמישי" (כתובות א, א). פעמיים בשבת הן כמובן פעמיים בשבוע. על כן עד היום נהוג לפתוח את 'שיר של יום' בתפילת שחרית במילים "היום יום ראשון/שני/שלישי וכו' בשבת", כלומר 'היום יום ראשון/שני/שלישי וכו' בשבוע'.[5] שַׁבָּת או שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן היא גם השנה השביעית, שנת השמיטה (למשל בויקרא כה, ד),[6] וייתכן שאף פרק הזמן של שבע השנים המסתיימות בשמיטה: "וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים, שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים. וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה" (שם, ח).

• יוֹבֵל: כמצוין בעיקר בחומש ויקרא, יובֵל או שנת היובֵל הם 'שנת החמישים' (למשל ויקרא כה, יא). שנה זו שבאה לאחר שבע שנות שמיטה הייתה שנת שמיטה מיוחדת שיצאו בה לחופשי העבדים וחזרה בה האדמה לבעליה. בשלב הבא ציינה המילה יובֵל גם 'תקופה של חמישים שנה' (בלי קשר לשנות השמיטה). ובימינו השתנה מניין השנים, וכיום יובֵל יכול לציין גם מספר שנים מיוחד (לרוב עגול), כגון 'יובל השלושים' או 'יובל המאה'.[7]

_______________________________

[1] ראו להלן, הערה 4.

[2] זה נוסח כ"י קאופמן של המשנה. בגרסה המוכרת מן הדפוסים אחד ההבדלים הוא בסדר המשפטים.

[3] ראו על מובן המילה שַׁבָּת כאן בסוף הדברים.

[4] ראו שאול ליברמן, תוספתא כפשוטה, ה, עמ' 1186–1187; קדם לו יהודה ברגמן (MGWJ, 76 [1932], עמ' 465 ואילך), וראו גם דברי נפתלי טור־סיני במילון בן־יהודה בערך "שבוע" (עמ' 6824, הערה 3).

[5] מחלוקת קשה ניטשה בין הפרושים לצדוקים בימי הבית השני על פירוש הצירוף "מִמָּחֳרָת הַשַּׁבָּת" בויקרא כג, טו, טז): האם הַשַּׁבָּת היא כהרגלהּ 'יום השבת', ולפיכך ספירת העומר מתחילה תמיד ביום ראשון (או במוצאי שבת), כדעת הצדוקים, או אם לשבּת כאן משמעות מיוחדת ופירושהּ 'חג הפסח', כדעת הפרושים. ההלכה היהודית הלכה אחר הפרושים (הקראים נוהגים כצדוקים). אם מקבלים פירוש זה של הפרושים, הרי שלמילה שַׁבָּתוֹת בפסוק טו ("שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה") וכן למילה שַׁבָּת בפסוק טז ("עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם") המובן הרגיל לה בלשון חז"ל 'שבוע'.

[6] שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן היא גם יום הכיפורים.

[7] זאת בעקבות שפות אירופה. ראו על כך אצל י' קוטשר, מלים ותולדותיהן, עמ' 29–30 [ = מילים ותולדותיהן, מהדורה שנייה (תשפ"ג), עמ' 34–35].