הָיָה לוֹ לְרוֹעֵץ, נֶהְפַּךְ לוֹ לְרוֹעֵץ

'היה לרעתו', 'פגע בו'

למשל:

"בלי כוח השפעתו המכרעת של נאמן ההגשמה והעבודה – עלולה ההסתדרות הציונית להתפורר וליהפך לרועץ למפעל הציוני" (בן־גוריון, פרויקט בן־יהודה)

"צבעיה הססגוניים של החוחית ושירתה העזה עומדים לה לרועץ שכן רבים מבקשים להפוך את החוחיות לציפורי כלוב ססגוניות ששירתן ערבה לשומעים" (רשות שמורות הטבע).

 

היה לו לרועץהביטוי 'נהפך לו לרועץ', 'היה לו לרועץ' מיוסד על שיבוש. בתוספתא סנהדרין  (ד, ז) בדיון שעניינו שינוי כתב התורה מובאת דעתו של רבי: "בכתב אשורי נתנה תורה לישראל, וכשחטאו נהפכה להן לדחץ, וכשזכו בימי עזרא חזרה להן אשורית". 'דחץ' – או בגרסה המוכרת יותר 'דעץ' – הוא הכתב העברי העתיק, ואילו "כתב אשורי" הוא הכתב הארמי שהחל לשמש לכתיבת עברית בימי בית שני (ועד ימינו). לפי ההסבר של רבי – לא כתב דעץ היה הכתב שבו ניתנה התורה אלא הכתב האשורי, אלא כשחטאו ישראל נהפכה להן התורה לכתב דעץ.

והנה בתלמוד הבבלי מובאים אותם הדברים של רבי, אלא שבמקום 'דעץ' או 'רעץ' (גרסה נוספת לשמו של הכתב העברי הקדום) מופיע 'רועץ': "בתחלה בכתב זה ניתנה תורה לישראל, כיון שחטאו נהפך להן לרועץ" (סנהדרין כב ע"א לפי נוסח הדפוס).

רש"י, שעמדה לפניו גרסה זו, אומר: "כיון שחטאו בבית ראשון ובזו את התורה נהפך להם לרועץ לשון '[יְמִינְךָ ה'] תִּרְעַץ אוֹיֵב' ששכחוהו". הפועל רָעַץ קרוב לפועל רָצַץ ובעל אותה המשמעות.

הנה כי כן נהפך לו הכתב העברי, והצורה 'דעץ' או 'רעץ' נהפכה ל'רועץ', והעברית זכתה במטבע לשון חדש. ועוד מהפכה קטנה התחוללה בדרך: במקום הצירוף 'נהפך לו לרועץ' – המדגיש איך דבר חיובי לכאורה הופך לשלילי, כגון "נהפכה להם במרוצת הזמן הטובה ההיא לרועץ", רווח בלשוננו היום 'היה לו לרועץ', 'עמד לו לרועץ', שחסר הדגשה זו, כגון "המחסור הכספי עמד להם לרועץ".