Share on FacebookTweet about this on TwitterEmail to someonePrint this page

פרשת כי תצא – קן ציפור

"כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ" – בלשון זו נפתח אחד מחוקי התורה המיוחדים, שעניינם דאגה לבעלי חיים, וזאת הפעם היחידה במקרא שהמילה קֵן משמשת בסמיכות. על בסיס צורה זו, הלקוחה מפרשת כי תצא, כתב אלפי שנים אחר כך חיים נחמן ביאליק בשירו "הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ" את הצירוף קַן תְּפִלּוֹתַי (ולא קֵן תְּפִלּוֹתַי).

צורת הנסמך קַן־ חריגה מאוד משום שבעברית (נוסח טבריה) שמות מעטים בלבד שבצורת הנסמך שלהם נמצא פתח במקום צירי בנפרד (כך למשל מִזְבַּח־ לעומת מִזְבֵּחַ), ובמשקל של המילה קֵן, משקל שבו שמות לָרוב, דוגמת אֵם, חֵץ, לֵב, נֵס, צֵל, קֵץ, שֵׁן, אין לצורה זו אח ורע. מסיבה זו החליטה האקדמיה בשנת תשנ"ז (1997) לחלץ את המילה מבדידותה והתירה את צורת הנסמך קֵן־ לצד הצורה המקראית קַן־.

כיצד מוסברת תנועת הפתח בצורה הנסמך המיוחדת קַן־? על רגל אחת אפשר לומר שמדובר בשינוי של תנועת i ל־a בסוג מסוים של הברות (בדרך כלל סגורות כפליים ומוטעמות). וזאת יש לדעת: הצירי במילה קֵן הוא גלגולה של התנועה i, תנועתה המקורית של המילה. שינוי זה הוא הסיבה להבדל למשל בין החיריק השני בפועל הִלְבִּישׁ לפתח בפועל הִלְבַּשְׁתִּי או בין הצירי במילה זָקֵן לפתח במילה זָקַנְתִּי. ואף לפתח במילה בַּת לעומת החיריק בנטייתה – בִּתִּי, בִּתּוֹ וכו'.